יום ראשון, מרץ 27, 2005

25.3.05 טקס מלא במנזר הנשים הבודהיסטיות


הבוקר השמש האירה מוקדם ויצאנו שמחים ועליזים לפוג'ה הבוהיסטית הראשונה שלנו. (אמנם ראינו קטע קטן במנזר בגוםוקטע אתמול אבל לא השתתפנו בכל הפוג'ה) הגענו מוקדם, הנזירות עוד הסתובבו בחוץ וערכו בחדר האוכל שולחן עם תרמוסים ענקיים של תה – שהוזמנו לשתות ממנו והתברר שהוא מלוח! (כן, קראתם נכון!) על השולחן היו גם קעריות עם אבקה אפורה וקעריות קטנות יותר עם נוזל חום בלתי מזוהה וכמה צלוחיות עם גושי חמאה. לאט לאט הגיעו נזירים ממן זכר, התיישבו ליד השולחן ושפכו קצת מן האבקה וקצת מן נוזל החום והוסיפו מעט חמאה, ואז גלגלו הכל למין בצק אפור ולעסו לאט לאט. אחר כך הגיעו גם ממתקים דומים לאלה שאכלנו לפני ההרצאה של המאסטר בגנגטוק ואפילו ביסקוויטים מערביים. הכל הובא על ידי הנזירות בקערות ענקיות והן חילקו לכולם בחיוך. לבסוף נכנסו הנזירים למקדש והחלנו ללשמוע מלמולים כמו בתפילה בבית הכנסת. נכנסנו גם כן אך עצרנו בחדר שבו ישבו כמה 'אזרחים': שני זקנים שגלגלו במרץ גלגלי תפילות ושתי נערות לבושות לבוש מערבי שהחזיקו בחרוזי תפילה. לא ידענו אם מותר לנו להיכנס, וחשוב מכך: אם מותר לאפי לצלם. אם המנזר רמזה לנו להיכנס והצביעה על מקום פנוי בכניסה.
הנזירות ישבו ליד הנזירים והחלוקה הייתה לפי רמת הביצוע והתפקידים. הנזירות הבקיאות יותר ישבו בשתי השורות הקדמיות ביחד עם הנזירים, ואחת מהן תופפה על התוף הגדול. נזיר אחד ישב על מושב מוגבה והוא היה בעצם בעל התפקיד הבכיר ביותר – מעין מנהיג. לידו ישב נזיר צעיר יותר שהתחיל תמיד את הקריאה או הדקלום וכולם המשיכו אחריו. לידו ישבו שני נזירים צעירים יותר שניגנו בחצוצרות מדי פעם במיומנות מופלאה. שאר הנזירים בשורות הקדמיות החזיקו פעמונים ומין רשרשן קטן מעוטר מפליז שלא היה כלי נגינה אבל החזיקו אותו בכל פעם שצלצלו בפעמונים. לנזיר הבכיר היה תוף קטן עם חבל שבקצהו גולה שתופפה כאשר הוא הניע את התוף. בשורות האחוריות ישבו שאר הנזירות ונזיר אחד שתפקידו היה לקום מדי פעם ולמזוג מים לקעריות שמתחת לפסלים או לבצע כל מיני גינוני טקס אחרים שם. רק אם המנזר ישבה בשורה האחורית על מושב מוגבה ודוכן מיוחד ומדי פעם ניגשה אליה אחת הנזירות התורניות לקבל הוראות ופעם אפילו לקחת כסף. חתול המנזר השמנמן התקרב אליה ועלה על רגליה המשוכלות והיא ליטפה אותו אך הורידה אותו והוא ישב לידה בשלווה גם כשכל החצוצרות והתופים רעמו.
כל הנזירים קראו מניירות מלבניים קטנים שנארזו בסוף התפילה בתוך בד צבעוני – כמין ספר לא כרוך. לחלק מהנזירות הייתה מסגרת עץ מקושטת שהקיפה את הניירות ושימשה גם כמעמד שעליו הניחו את הנייר שממנו קראו, ובה היו תקועים צילומים של הקרמאפה הקודם והעכשווי.
לדקלום היתיה מנגינה מסוימת שמהירותה הלכה והתגברה בקטעים מסויימים, עד שנדמה היה לנו שאנחנו שומעים את "תיאישעה ירחי לידה...אאחד אלוהינו " וכו') ולעתים פשוט שרו מנגינה שקטה ועריבה. היו חלקים שנשמעו כמו המלמול בבית הכנסת והנזירים הוותיקים ידעו אותם בעל פה ובאמצע היו הפסקות שבהן עשו מדיטציה ולא השמיעו קול. (אז נשמעו בבירור קולות האנשים המדברים בחדר ההדיוטות על ענייני דיומא וזה לא הפריע לאיש)
הדבר המעניין ביותר היו תנועות כפות הידיים. במקומות מסוימים הם עיגלו את כפות ידיהם וסובבו אותן במין תנועה שמזכירה קצת טיי-צ'י או בלט, ולעתים הם הושיטו אצבעות מסוימות למעלה או שילבו חלק מהצבעות זו בזו, הפכו אותן למעלה כמגישים אותן או שהצמידו אותן בתנועת תפילה בודהיסטית רגילה.
כמה פעמים הופיעו נזירות עם בקבוק וויסקי קטן וטיפטפו לכולם (כולל אותנו קצת לכף היד ואז בתנועת אצבע מיוחדת העיפו את הנוזל מכף היד בכל פעם שהגיעו למילה מסויימת בדקלום. הייתה גם תנועה של זריקת אורז למקדש שרק הנזירים בשורות הקדמיות יכלו באמת לבצע, כי הייתה להם קערית אורז לידם.
אך בסוף הטקס עברו נזירות וחילקו לכולם גרגרי אורז בכף היד ואז ניסינו לחקות את התנועה וזה לא היה כל כך פשוט: הגרגרים שלי לא הגיעו לריצפה ונחתו על המזרון ועלי ואפי בכלל זרק את כל הגרגרים בבת אחת ולא נשארו לו להטלות הבאות...
הפוג'ה נמשכה מ-8 בבוקר ועד -5 אחה"צ, כשבאמצע היו כמה הפסקות, חלקן קטנות לשתיית תה מאכלים קלים וממתקים והפסקה גדולה לארוחת צהרים ולמנוחה, שבה הלכו הנזירים למעונם הנמצא ליד המנזר, והנזירות הלכו לחדריהן לנוח. (מלבד התורניות שעבדו כל הזמן והגישו אוכל ורחצו כלים) היו שם גם כמה נשים וילדים וכמה גברים שבאו למקדש, חלק ישבו ב"חדר ההדיוטות" בכניסה למקדש וחלק ישבו במקדש עצמו וסובבו במרץ גלגלי תפילה. הנשים עזרו באוכל והגברים הניחו מנחות ליד הפסלים הגדולים במרכז. אישה אחת בעלת פנים מוזרות ושיער קצר (דבר נדיר פה9 סובבה את המקדש כמעט לאורך כל הטקס ונחה רק בהפסקות, אפי משער שהיא חטאה חטא גדול מאוד, שרק סיבובים במספר גדול מאוד יכולים לכפר עליו...
בהפסקה שוחחנו עם הנזירים שהסבירו שהטקס נערך אחת לחודש כשהירח מלא, והנושא המרכזי הוא השאיפה לשלום ולשלווה. דיברנו גם עם אחת הנשים שדיברה אנגלית והיא סיפרה שהיא גרה במתחם המנזר לידינו ממש ומכירה את בעלת הבית שלנו ואף עוזרת לה לפעמים בבישול. היא הציגה לפנינו בגאווה את בנה בן ה-10 שעזר לה להחזיר את הכלים הרחוצים למקום, וסיפרה שהוא לומד בבית ספר
פרטי של הישועים והוא הגיע הבייתה לחופשת הפסחא ולכן ניצלה את ההזדמנות להביא אותו לטקס. היא אמרה שאינו מכיר את האלף בית הטיבטי ויודע לקרוא ולכתוב רק באנגלית. היא עצמה עובדת קשה – חוטבת עצים לחימום ומנקה ומבשלת ומגדלת את בעלי החיים בחצר – פרות תרנגולות ולכן לא הגיעה לפוג'ה כבר חמישה חודשים. כששאלנו מדוע יש בטקס כל כך מעט אנשים מן הכפר הסבירה בבישנות שזה החלק ששייך למנזר הזה, כשלא הבנו למה כוונתה הסבירה שהם לא מקבלים את הקרמאפה ה-17 שיושב עם הדלאי למה בדרמאסלה אלא את המתחרה הנמצא בצרפת ולכן אינם הולכים למנזר הגדול שנמצא ממש קרוב לביתה. לדבריה כאשר הסכסוך היה בשיאו אפילו זרקו עליהם אבנים כשניסו לבוא לשם. היא התנצלה שלא יכלה להסביר לנו מה נאמר בדיקלומים מפני שהיא פשוט לא יודעת כלום על זה והבטיחה לקרוא לאחת הנזירות שמדבר אנגלית שתסביר לנו. לקראת סוף הטקס חילקו שקיות ממתקים לכולם (אם המנזר קיבלה צלחת גדולה) ומייד תרמו ממתק אחד מתוכה לנזירה שעברה עם קערה. בחלק האחרון הצטרפו אלינו זוג צ'כי צעיר שנקלע למקום והתפעל מן מוזיקה שהגיעה לשיאה בתגבור של עוד שני סוגים של חצוצרות – שתיים ארוכות מאוד ושתיים קצרות המסתיימות במין פה של דג.
חזרנו 'עייפים אך מרוצים' עם תחושה של ניקיון פנימי ואיזה אושר בלתי מוסבר, שאפשר לייחס אותו ללבביות הקורנות של הנזירים והאנשים או לטקס עצמו ולשלווה והמסירות של הנזירים שדיקלמו ושרו במשך שעות ארוכות מרוכזים מאוד אך גם נינוחים ומחייכים לעתים מתוך סיפוק והנאה.

אין תגובות: