9.3.05 ידידינו הלפצ'ה

ביקור בחנות האינטרנט המומלצת בעיר הביא אותנו לשוק קטן ומקסים שיוצא מן הכיכר ונועד במידה רבה לתיירים, אך מספק מוצרים גם למקומיים. יש בו המון דוכנים של מזון מהיר הודי, דוכני פירות וירקות, חנויות ממתקים ומכולת שמחזיקות מוצרים כמו קרקרים ונייר טואלט וסבון נוזלי שנמכרים בעיקר לתיירים המערביים. השוק נמצא על פסגה המשקיפה על העיר וממנה רואים (ביום יפה, לא כמו היום, כשהשמש זורחת אך הערפל או כמו שקוראים לו באנגלית "haze" מכסה את הכל) את הרי הסיקים. במעלה הגבעה נגמר השוק ומתחילה שכונה שקטה יותר אך בתחילתה יש קפה צמחוני חמוד עם ספריה באנגלית ללקוחות, ומולו ה"cyber cafe" שבו עשינו את כל הפעולות הקשורות לאינטרנט. המקום קטן ונקי ומסודר אבל בעל המקום לא ידע איך לחבר את המחשב שלנו לרשת ואפי פתח את אחד המחשבים שלו ועשה זאת בעצמו, הוא גם רושם את שעת ההתחלה והסיום במחברת גדולה – ולא השתמש במחשב לשם כך חס וחלילה...
כשסיימנו בהצלחה את משימות הרשת שלנו יצאנו לברר מדוע ילדינו לא מצליחים להתקשר אלינו למספר ההודי החדש שלנו. המוכר הצעיר והאדיב צלצל לחברה והם אמרו שלפעמים השיחות מן המזרח התיכון חסומות ויייתכן שזו הסיבה. הוא רשם הכל במחברת ואפי לא התאפק ושאל אותו למה הוא ללא משתמש במחשב ונענה "you can't trust the machine" ומי שרוצה להבין איך בהודו יש היי טק מתקדם ובאותו זמן הבנק נראה כמו בתחילת המאה ה-20 זוהי התשובה. אם בחור שכל מה שהוא עושה זה למכור ולשרת לקוחות של מכשיר טכנולוגי מתוחכם, לא סומך על המחשב, מה יגידו אזובי הקיר?
יצאנו לחפש את הקליניקה של ד"ר ביסווז והתברר שהיא נמצאת עמוק למטה בשוק הצפוף והקטן שמזמן רציתי לראות. בדרך נכנסנו למסגד, שהיה מאוד מינימליסטי ופשוט ושוחחנו קצת עם אחד האנשים שעמדו ליד הכניסה והתעניינו מאיין אנחנו ואם אנחנו מוסלמים. הוא סיפר שיש בדרג'לינג שני מסגדים ובסביבה עוד שלושה. הקהילה ותיקה מאוד עוד מלפני החלוקה של הודו להודו ופקיסטן. לדבריו אין ולא היו יהודים בסביבה ורק בכלכותה היו מעט.
נפרדנו והמשכנו בחיפוש כשאנחנו יורדים יותר ויותר והשוק הופך להיות צפוף וקטן יותר, סימטאות צרות ובהן ירקות ופירות מוזרים ומשונים, קישואים (?) ענקיים, חצילים חיוורים, משהו שדומה למלפפון עם קוצים ירוקים, פירות שנראים כמו מנגו ענק, וקטניות מכל המינים והצבעים, תבלינים ריחניים בשלל צבעים וריחות, כלי בית וכלי עבודה תיקים ובגדים. לפתע ראינו מקדש הינדי גדול – כולו לבן עם פיתוחים וקישוטים בלבן, וירדנו לראות אותו מבפנים. הוא היה 'מינימליסטי' ו'נקי' יחסית למקדשים שראינו עד כה. בלי ציורים על הקירות ורק כמה תבליטים שחורים על הקיר הלבן ופסלי האלים היו גם הם קטנים ולא צבעוניים. מן המקדש הוביל סמטה ישר אל הרופא שלנו. כרזה גדולה המתוחה בין הבתים בסמטה הצרה הכריזה על מרפאתו של ד"ר נאראיין ביסווז. הבית עצמו קטן ובכניסה וילון ורדרד במקום דלת. הסטנו את הוילון וראינו חדר קטן מוקף כולו מדפים ועליהם צנצנות ובקבוקים מלאים בריבועי נייר קטנטנים מקופלים. הדוקטור עצמו ישב ליד השולחן ואשתו לידו ומולו לקוח הודי. התנצלנו שאנו מפריעים אבל הם הזמינו אותנו בלבביות לשבת בצד עד שיגמרו לטפל בחולה. תוך כדי הטיפול ניסה להגניב כמה משפטים באנגלית המאוד לא ברורה ודלה שלו וחייך בחביבות רבה. הוא רשם בכובד ראש כמה שמות באנגלית במחברת גדולה (כבר מזמן הגעתי למסקנה שהודו היא ארץ המחברות הגדולות, ואי אפשר לחיות בה בלעדיהן!) ואשתו הביא לו את הבקבוקים הנכונים והוא מילא פיסות נייר בכדורים ונתן לחולה תוך כדי הסבר קצר. החולה עזב ואנחנו הוזמנו לשבת לידו והוא סיפר שהוא למד הומיאופטיה בכלכותה, שהיא עיר מולדתו. הוא ציין בגאווה שהחולה שיצא זה עתה הוא ברהמין, וכשאפי שאל אותו מאיזה כת הוא השיב בגאווה: קשטריה, כלומר כת הסוחרים, הכת הגבוהה ביותר אחרי הברהמינים. אשתו מקלימנפונג והם גרו שם עד לפני חצי שנה, ואז עברו לדרג'לינג מסיבות כלכליות – העיר שם קטנה ואין לו מספיק לקוחות. שלושת הילדים נשארו בקלינגפונג ללמוד בבתי הספר הפרטיים והפכו לילדי פנימיה בגלל המעבר.
ז"ר ביסווז שאל אם אנחנו נוצרים או מוסלמים אבל לא ידע מה הם יהודים בכלל. לעומת זאת ידע שישראל היא ארץ חזקה מאוד וזכר במיוחד את מבצע אנטבה. הוא סיפר שהוא בן 50 ואשתו בת שלושים וחמש וכשהשתוממנו על מראהו הצעיר אמר בגאווה שהוא צובע את שערו, בלי שמץ של בושה! על אשתו אמר שהיא: "smart" אבל "querreling", ושניהם צחקו ולא ניכר שהיא נעלבת לשמוע את זה, להפך, היא הסמיקה במבוכה כאילו קיבלה מחמאה. בינתיים הכין עוד מרשמים לחולה נוסף שעמד להגיע והפעם אשתו שפכה לתוך כעשרה ריבועי נייר קטנים אבקה – לדבריו הסוכר של החלב, וקיפלה אותם למסירה לחולה. לדבריו יש לו הכנסה טובה בדרג'לינג, 1500 רופיות ליום. בהתחשב בשכונה העלובה שבה הוא גר זו משכורת יפה אבל הוא משלם עבור חינוך ילדיו בבית ספר פרטי הרבה מאוד כסף, כך שלא נשאר לו הרבה. ד"ר ביסווז כיבד את אפי ברום שמיוצר בסיקים והסביר שהוא לא שותה בזמן העבודה כי הוא לא רוצה להריח מאלכוהול. נפרדנו ויצאנו אל השוק הקטן והצפוף שהמשיך להקסים אותנו בשלל ריחותיו וקנינו אשכול בננות אחרי שטעמנו פפיה והיא לא מצאה חן בעינינו. כל הזמן חיפשנו סכין קטן ולחם טעים ולהפתעתנו מצאנו בחנות דברי מאפה חלות שנראות כמו החלה הקלועה המתוקה שלנו ובורקס שנראים כמו אלה שאנו מכירים מהבית.
ליד מוכר חפצי בית שונים ניגש אלינו זקן צנום לבוש בפיג'מה פוטה לבנה בעל שן אחת בלבד, ובאנגלית צחה הציג את עצמו כבאנג'י ראיאן, לבורנט בבית החולים ושאל מאיזה ארץ אנחנו, וכששמע שאנחנו מישראל התלהב וצעק כשכל העוברים ושבים נעצרים להקשיב בסקרנות: כל העולם צריך לחיות באחוות פועלים אחת, גם הישראלים והפלשתינאים, ולחץ את ידו של אפי בחמימות ובהתלהבות. אפי שאל אותו אם הוא קומוניסט והוא אמר שהוא איש מאמין בבני אדם ולא הזדהה כקומוניסט. באנג'י חזר על הקריאה לכל הפועלים להתאחד ולשלוט בעולם ולחץ את ידו של אפי שוב ושוב בהתלהבות עד שנחלצנו ממנו והמשכנו ללכת בשוק. מאוחר יותר פגשנו אותו שוב ואפי ביקש ממנו לצם אותו והוא אמר: אנחנו עדיין לא מכירים מספיק, ניפגש ונכיר יותר טוב ואז יהיה הזמן הנכון לכך.
המשכנו ללכת לכיוון הבית והגענו לחלק מהשוק הרגיל שעוד לא היינו בו, ופתאום ראינו שלט "האריה האדום"מלון ומסעדה סינית שנזכרתי שהמליצו עליה בלונלי פלנט. נכנסנו והמקום היה ריק וחשוך, אבל היינו רצוצים מהעלייה ורעבים והיה שולחן ליד חלון פתוח. הזמנו אוכל סיני והיה טעים מאוד. בעלת המסעדה הייתה חביבה והציעה לנו מה כדאי לקחת ונבוכה כשנענינו בחיוב להצעתה מייד. לאט לאט המסעדה התמלאה, וראינו לקוח שנראה סיני אבל אכל עם כף ומזלג, וזה כמובן לא התאים. גם בעלת המסעדה והעובדים לא נראו סיניים ותהינו אם בכלל יש סינים בעיר ואיך הם מרגישים בה ואיך הם מסתדרים עם הטיבטים הרבים שחיים בה.
ביציאה אפי ניגש לבעלת הבית ושאל אותה האם הם סינים, היא הסמיקה ונבוכה ובדיוק הופיע בעלה ואמר שאביו היה סיני, ושאין כמעט סינים בעיר. הוא דיבר אנגלית מצויינת במבטא טוב וסיפר שפעם היו הרבה יותר סינים אבל רובם עזבו לאירופה. התחלנו לשוחח ואשתו הצטרפה והם הציעו לנו לשבת אתם ליד שולחן גדול ועגול בלב המסעדה. הם התגלו כאנשים מקסימים – פתוחים ולבביים וסיפורם מרתק ומלמד הרבה על הודו והחיים בה ובמיוחד על האזור הזה.
שרינג, הבעל נולד בדרג'לינג לאב סיני ולאם לאפצ'ה (מייד תקבלו הסבר עליהם) ויש לו שלושה אחים ואחות. אביו היה מלח על אניה והגיע לביהר בעקבות האנגלים, שחיפשו מישהו שיגדל עבורם חזירים, כיוון שההודים לא רצו לעסוק במלאכה הזאת. לאחר זמן מה עלה לדרג'לינג שהתפתחה מאוד כעיר נופש לבריטים מכלכותה ופתח שם את המסעדה. בניגוד למקובל אצל הסינים, נשא לאישה בת הלפצ'ה, שבט ציידים נודדים, התושבים המקוריים של סיקים שדרג'לינג הייתה חלק ממנה. דתם היא שילוב של בודהיזם ואנימיזם, האלאת הטבע: האדמה, המים העצים וכל מה שנמצא בטבע – לכולם יש רוחות והן משוטטות מסביב.
כך חיו בשלווה עד שאביו הוגלה על ידי ההודים לסין בזמן מלחמת הודו-סין ב-1961 ולקח אתו את האח הבכור. בזמן המהפכה התרבותית בסין האח המשכיל נשלח לכפר ועבד כפועל פשוט, וגם האב סבל מהתנכלויות – הם נחשבו להודים בעיני הסינים. האב מת והאח הצליח לעבוד להונג קונג וכאשר הונג קונג סופחה לסין נסע לארה"ב והוא חי שם. כל זה קרה כשהיה כבן שלוש ומאז לא ראה את אביו. אמו גידלה אותם בקשיחות ובלי אהבה ובמאמצים רבים נתנה להם חינוך משובח, אך שרינג לא יודע סינית בכלל, שוב שלא כמקובל. אחותו היא מורה לביולוגיה בבית הספר הפרטי "Mount Hermon" (מתודיסטי) שבו למדה כמו שרינג ואחיו, ובו לומדים ילדיו של שרינג עכשיו. אח אחר שלו עובד בחברת אלקטרוניקה גדולה בדלהי, אח אחר עבד אתו כל השנים במסעדה, מעולם לא נישא ומת לא מזמן, ואח אחד התחתן עם מקומית שגדלה במיסיון של הישועים והפכה נוצריה אדוקה ולא הסתדרה עם אמו ולכן עבר לנפאל ויש לו, איך לא – מסעדה סינית בקטמנדו... האח הזה נסע לנפאל בתחילה בלי המשפחה והשאיר את אשתו וילדיו בדרג'לינג ושרינג שימש להם כאב וכאם מפני שאמם הייתה חסרת כישורי אמהות מאחר שגדלה כיתומה במיסיון וקיבלה חינוך דתי קשוח. למרבה הצער טבע אחד הבנים של אחיו שהוא גידל בחופשה בים כשזינק להציל ילד טובע. שרינג למד הנדסת טקסטיל אבל לא מצא בה עניין והחל לבשל ולנהל את המסעדה מייד לאחר הלימודים. הוא היה רווק מבוגר שטיפל באמו החולה כל הזמן, כשהיא מונעת את נישואיו בגלל פחדה להישאר לבד. אחותו גם היא לא נישאה, מפני שלא מצאה בחור סיני בעל השכלה שווה לשלה, ולא רצתה להינשא למקומי. הוא עצמו מצא את אשתו הצעירה ממנו ב-18 שנים בעזרת אמו, שהתרצתה לבסוף והבינה שאישה מן השבט שלה תטפל בה יפה לא פחות ממנו.
אשתו של שרינג, סונג מיט היא סיפור בפני עצמו. מוצאה ממשפחת לפצ'ה פשוטה של ציידים שגרה מחוץ לעיר מעבר לנהר, אבל תמיד חשה עצמה שונה מהם והתברר לה שהיא ניחנה בכוחות על-טבעיים המשפיעים עליה מאוד. היא גדלה רק על אורז וקצת חמאה מפני שלא עיכלה את שאר המזונות, והחלה לחוש בדברים שאחרים לא חשו ולהיות בעלת אינטואיציה חזקה מאוד לגבי דברים רבים בחייה כמו מה יהיה מין הילד שעומד להיוולד לה או שרינג עצמו, שלאחר פגישה של שעה ידעה כי הוא בן הזוג המתאים לה. למעשה היא מעין שאמאנית חובבת שלא מנצלת את כוחותיה כמקצוע. סונג מיט התלוננה שבעלה סגור יותר ממנה ונפתח רק לעתים רחוקות כמו שקרה לו היום. הוא מבשל ומנהל את החשבונות וגם מטפל בעסקים נוספים: יש להם גם מכבסה, ומלון חדש ומסעדה בדיוק מתחת לכיכר שלנו. היא עורכת את כל הקניות ומנהלת את המסעדה למעלה.
סונג מיט טענה שחשה מיד שאנחנו אנשים חמים ופתוחים ושהיא נהנית לדבר אתנו בחופשיות על הכל – ובאמת סיפרה על היחסים שלה עם הילדים, עם אמו ואחותו הקרובה אליהם מאוד, על חיי הנישואים והפשרות שכרוכות בהם, על כך שגם היא וגם בעלה עקשנים לפעמים, על האהבה הגדולה של הילדים לבעלה ולעומת זאת הפחד שהיא מעוררת בהם.
שרינג גידל גם את ילדיה של עובדת המטבח במסעדה כאילו היו שלו לפני שנישא, פשוט מתוך נאמנות לעובדת המסורה ורצון לעזור לה. לדבריו הילדים הם הכל בשבילו והם חברים וקרובים מאוד, ומאז שנישא הוא מרגיש שלראשונה בחייו הוא חי למען עצמו ולא למען אחרים. אין להם חברים רבים בעיר, וגם במשפחה היחסים הם יותר של קרבת דם ולא דווקא של הבנה וקרבה רוחנית. בבית שלהם יש מזבח בוהיסטי, מזבח הינדי, ומזבח אחד לאבותיו ואחד לאבותיה וכשכל אחד מהם מתפלל לאבותיו הם מתאחדים.
הביקור התארך ובמהלכו שתינו כוסות תה סיני מריר ולבסוף צ'אי מתוק וטעים וכל הזמן הופיעו צעירים מן המטבח או הקופה ועמדו מן הצד במין קידה קטנה וחיכו שסונגמיט תרגיש בהם ואז הושיטו לה שטרות כסף וקיבלו ממנה עודף, תוך כדי דיבור היא חישבנה וערכה את השטרות הסדר וידעה בדיוק מה היא עושה בלי לחשוב ולעצור בשטף השיחה הנעימה. כשהבעתי את התפעלותי ממיומנותה אמר שרינג שלנהל מסעדה כל כך הרבה שנים זה כבר כמו לנשום בשבילם – הם לא חושבים על כך בכלל. רק העסקים הנוספים הכניסו לחץ לחייהם כמו המלון החדש שפתח לא מזמן, אשר לשם בנייתו לקחו הלוואות ובמהלך הבנייה גנבו לו את כל המלט. סונגמיט התלוננה ששרינג אינו יודע להפריד בין עסקים והלב ולכן קורות להם כל מיני צרות ושאינו יוזם דברים שהוא יודע שצריך לעשות.
לבסוף נפרדנו לאחר שהחלפנו כרטיסי ביקור ואפי הסביר לסונגמיט את משמעות המעגל על כרטיסו וכמובן הצטלמנו ליד הכניסה למסעדה, כשאנחנו חבוקים באהבה רבה.