7.3.05 פוג'ה לשיווה

היום יש בעיר טקס גדול של פוג'ה שכבר אתמול ראינו את ההכנות והשער היפה שהקימו בכניסה לעלייה ל"Observatory Hill" שממנה אפשר לראות ביום יפה את רכס הקנצ'ונגה המפורסם. קמנו ויצאנו בלי לדעת מה מצפה לנו. כל העלייה התלולה למקדש מלאה במתקני נורות חשמליות שיוארו בערב, וצד הדרך יושבים המוני קבצנים בשורה ארוכה, קבצנים לא מקומיים, מפני שאותם אנחנו כבר מכירים. נראה שיש להם לוח שנה או שהשמועה עוברת במוסדות או בקהילה שלהם וכולם מתכנסים לאירוע הגדול...
ראינו אנשים יורדים אחרי הפוג'ה כשבידיהם שקית מלאה מטבעות בעלי ערך נמוך והם עוברים מקבצן לקבצן (והיו מאות כאלה!) ונותנים לו מטבע. בכניסה לאתר עצמו ראינו אוהלים שבהם בישלו מין דייסת אורז ותה והגישו לקהל בחינם. אחר כך התחיל התור הארוך. רוב האנשים הורידו את הנעליהם ועמדו יחפים או עם גרביים בלבד, (היה די קר לעמוד יחפים וכמעט לא לזוז!) חלק תלו את הנעליים בשקיות שחורות על קיר מיוחד וקיבלו מספרים כמו במלתחה. רבים החזיקו ביד גביע מתכת מוזהב או עלים ירוקים, וכולם היו לבושים חגיגי והנשים בסארים צבעוניים נפלאים. התור נמשך ונמשך לאורך כל העליייה למקדש ואחרי שקיבלנו הסבר מצעיר שניהל את העובדים במטבח על כך שכולם מתנדבים מדרג'ילינג והקהל מגיע מכל הסביבה. לדבריו זהו המקום החשוב ביותר שבו עורכים את הטקס הזה שנערך פעם בשנה בכל הודו בכל הערים והמרכזים האזוריים. הכל היה מקושט בדגלים עם תפילות טיבטיות משום מה, ובסתם דגלים צבעוניים וקישוטים נוצצים ומוזהבים. עלינו מן הצד לראינו שחוץ מהמקדש הגדול שאליו הגיעו כל המחכים (כמה אלפים לדעתי) היו שם גם מקדשים קטנים וכולם עם פסל מקושט בפרחים וניירות נוצצים של שיווה ושל החיות הקדושות. במקדשים הקטנים אנשים הדליקו קטורת והתפללו שוב וקיבלו את הסימן על המצח. ליד המקדש הגדול היה אוהל ענק עם במה גבוהה ועליה ישבו חמישה זקנים נכבדים ליד כמה מקרופונים וקראו מספר תפילות שאת דפיו העבירו מדי פעם, וכמעט לא הפסיקו לאורך כל היום. הקריאה נשמעה ברמקולים אך איש לא הקשיב לה, כולם היו עסוקים בתפילות שלהם או בפטפוטים. על הדשא ליד הבמה והמקדש היה מן חצי עיגול מבד לבן ועליו היו תלויים פוסטרים עם ציורים וכותרות באנגלית ובהינדית (כנראה, אולי זו הייתה נפאלית) התקרבנו וראינו שנשים וגברים לבושים לבן מסבירים לקהל באריכות את הציורים. בחור צעיר דובר אנגלית רהוטה ניגש אלינו והתחיל להסביר את התורה או כמו שהוא קורא לה: ה"knowledge" ואני משאירה את ההסבר שלו לאפי שמומחה יותר ממני בנושא.
בשנת 1936 ירד ידע שמיימי לאדם שפעל לא רחוק מקראצ'י, והתברר לו שהוא גלגול של ברהמה, הפן היוצר של האלוהות. דרכו נמסר ידע מדוייק על העבר ועל ההווה – העולם פועל במחזורים של 5000 שנה, מחולקים לארבע "יוגות" – תקופת הזהב, בה הכל נהדר וטהור, תקופת הכסף, בה הכל קצת פחות נהדר אבל עדיין בסדר, תקופת הברזל בה יש ירידה ניכרת בטוהר, ותקופת החושך, בה אנחנו נמצאים, הכל שחור משחור וחטאינו מאפילים על האור האלוהי. בשנת 2036, בדיוק 100 שנה לאחר ההתגלות, צפוי תום הקאלי יוגה, תקופת החושך, אז יהיה חורבן גמור, שריפות ומבולים, אבל אז יתחיל הכל מחדש, טרי וטהור. המסדר נקרא (והאתר: prajapita brahma kumaris (www.bkwsu.com ויש להם אפילו סניף בישראל, לא פחות ולא יותר אלא בסימטת רחל אשר בגבעת שמואל...
הידע כולל גם הבנה של מהות האדם – אנחנו לא הגוף, ולא השכל, אלא הנשמה, המוח שולט באדם, והעין השלישית שהיא אטמאן שולטת במוח, דרך שרשרת פיקוד שעוברת ממינד לאינטלקט וממנו להחלטות אופרטיביות. יש שני אלמנטים שיש לטפח – ידע (שכולו נתון כאמור מידי הגורו), ומדיטציה, שהיא התבוננות פנימית. ישנו הסבר די שטחי כיצד כל הדתות (לא כולל היהדות שעליה אין להם מושג), אומרות בדיוק את אותו דבר, כיצד התפתחו הדורות במהלך ארבעת העידנים, כשבעידן הראשון התגלגלה כל נשמה 4 פעמים, בשניה 8, בשלישית 24, וכעת ישנם 48 גלגולים לכל נשמה. ישנו מצבור עליון של נשמות, ומעליהן נשמת על של שיווה, שהיא לא גבר ולא אישה, שבל מתייחסים אליה כאל גבר כי ראש המשפחה הוא גבר, והוא דואג לכולם.
לאלוהות שלשה היבטים – ברהמה שהוא היוצר, וישנו שהוא המשמר, ושיווה שהוא ההורס. כשברהמה גומר ליצור, הוא נכנס למדיטציה, ונח עד הפעם הבאה. שיווה הוא הגיבור של היום, הוא מופיע עם קלשון שבו הוא הורס הכל, ומסומל על ידי לינגאם שדומה דמיון מפתיע לאבר המין הזכרי, למרות שהמסביר האדיב טען שזו צורה של שלהבת נר...
[החג כולו הוא של שיווה, ונחגג בכל רחבי הודו. בדרג'ילינג יש מקדש מהחשובים המוקדשים לשיווה, ולכן יש כאן התכנסות גדולה. את שיווה עובדים במיוחד הסאדהו הסגפניים ביותר, והם ניכרים בקילשון עימו הם הולכים לכל מקום, בשער הפרא שלהם ובאפר שהם מרוחים בו – בפרט שלשה קווים אופקיים לבנים או צהובים על המצח ונקודה אדומה במרכזם, המסמלת את הען השלישית או את האטמאן, הנשמה]
יער של דגלים תפילה (בודהיסטיים דווקא) מתנוסס מעל היער על הגבעה,
ליד האנשים בשביל שמוליך למטה ראינו שתי משפחות קופים שעלו מדי פעם אל הרחבה וגורשו על ידי זקן טיבטי נחוש למטה. אבל מישהו פיזר להם כמויות של בוטנים שהם כבר חיסלו מזמן, כנראה כדי שלא יתקרבו לאנשים ולאוכל ולא יחטפו דברים. ירדנו למטה המומים ונרגשים וכשחזרנו לנקודת ההתחלה בה ישבו האנשים ואכלו ושתו ראינו שהתור נמשך עכשיו עד למטה ולכל אחד צפויות כשעתיים של עמידה לפני שיגיעו אל המקדש הנכסף.
החלטנו להחליף כסף בבנק הרשמי של הודו, ולא אצל חלפן משונה בחנות בגדים שישב על הריצפה ולא היו לו שטרות קטנים מאלף רופיות כמו שעשינו בפעם הקודמת. זו הייתה חוויה אנתרופולוגית. ראשית החייל החמוש (ברובה שנראה כמו רובה צעצוע) הפנה אותנו למשרד קטן מימין לכניסה ועליו כתוב: החלפת כסף לזרים. היו שם שתי עמדות ובכל אחד ישבה אישה ליד מחשב. הראשונה הפנתה אותנו לשניה למרות שהיא לא היתה עסוקה במיוחד. השניה טיפלה בתייר צעיר והוא מילא טופס ולבסוף נשלח למעלה לעמדה 4. הפקידה, כנראה חרשת-אילמת, לא מדברת אלא ממלאת טופס ונותנת לאפי למלא ואז מפנה גם אותו לאשנב 4 למעלה עם כמה טספים בכתב יד ומספר מתכת: 251.
הבנק כולו נראה כשריד מובהק של השלטון הבריטי הקולוניאלי: חלל עצום עם גלריה המסובבת את האולם התחתון (המלא פקידים ועמדות מחשב) ולמעלה אשנבים ואנשים המתגודדים לידם ומחכים. האדם שטופל באשנב מספר 4 הלך, ואפי ניגש ושאל את הפקיד אם הוא יכול להחליף כסף. הפקיד אמר לאפי שיחכה עד שיקראו לו. בינתיים ניגש מישהו מן התור השכן לפקיד וניהל איתו שיחה ידידותית אך הלה חזר למקומו בתור ולא טופל על ידי הפקיד שלנו, שקם ממקומו והסתובב קצת לאורך המסדרון שמאחורי האשנבים. ראינו זוג צעיר שיושב על הספסל לידינו עם מספר גדול משלנו והם אמרו שהם מחכים כבר זמן מה. המשכנו לחכות ואז לפתע קרא הפקיד את המספר שלנו וסוף סוף זכינו לקבל את הכסף לאחר כתיבה במחברת ובטופס. הכל נעשה באדיבות ובחיוך אבל האבסורד שבהחזקת המוני עמדות מחשבים ויחד עם זאת תיקי קרטון כרוכים בגומיות כמו פעם לפני המחשבים לא הפריעה לאף אחד...

מעודדים מהצלחתנו יצאנו למשימה הבאה: להחליף את הסים שבטלפון הסלולרי שלי בסים הודי, וזה אחרי שכבר בדקנו והשווינו את כל ארבעת החברות (אחת ממשלתית) שמספקות טלפונים סלולריים. מייד כשהגענו אמר לנו הבחור הנחמד שאנחנו צריכים צילום של הדרכון של בעל הטלפון. מכיוון שלא הייתה לו מכונת צילום הפנה אותנו למקום קרוב – ממש בהמשך הדרך. התברר שהמכונה במקום הזה הייתה מקולקלת והפנו אותנו לעוד 'סטודיו' "ממש קרוב, בהמשך הרחוב" ירדנו וירדנו עד שהגענו כמעט לשוק, ובמקום הזה למזלנו לא נזקקנו לשום אמצעי זיהוי נוספים וצילמנו את הדרכון שלי. הכנסתי את הדרכון למדור הסגור בריצ'רץ' בתיק הצד ההודי החדש שלי והריצ'רץ' התקלקל ונפל הראש והתא נשאר סגור ובו הטלפון שאותו אנחנו רוצים להטעין עכשיו. אפי הציע שנחפש חייט מפני שלא רחוק משם ראינו שוק שלם של חייטים וחנויות בדים אבל לא זכרנו איך בדיוק הולכים אליהם. אחרי כמה התברברויות הגענו לחייטת שפסקה מיייד: לא. (כלומר אמרה לא אבל עשתה מין תנועת כן משונה עם הראש כמו שההודים עושים לעתים קרובות) לא נותרה ברירה ואפי פרץ בכוח את הריצ'רץ' ושחרר את הטלפון. חזרנו מתנשפים לחנות (אחרי טיפוס של כשלושים מדרגות תלולות מאוד) והושטנו את הצילום של הדרכון בגאווה למוכר, אבל אז הוא שאל ואיפה התצלום? מסתבר שצריך גם תצלום אמיתי, כדי לוודא שבעל הדרכון הוא אכן מי שהוא אומר ואנחנו לא הבנו את כוונתו וחשבנו במדובר רק בצילום הדרכון. הבטחנו להביא לו עוד היום או מחר ונפרדנו בלבביות.
בערב עלינו שוב לגבעת התצפית וראינו להקות מקומיות עם זמרים וזמרות מנגנים ושרים שירים לשיווה. הקהל המשיך לזרום ולעלות ולרדת כאילו לא נגמר יום ארוך של תורים ענקייים למקדש! המוזיקה נמשכה עוד שעות רבות אחרי שירדנו והלכנו לישון והחגיגה גוועה לה כנראה לקראת 12 בלילה.