יום שלישי, מרץ 22, 2005

19.3.05 בג'יפ משותף לגנגטוק, סיקים


אחרי ארבעה ימים של שמים קודרים, ערפל וגשם הופיעה סוף סוף השמש ואנחנו כבר בגנגטוק, בירת סיקים. שלושת הימים האחרונים בדרג'לינג היו שקטים מבחינתנו והתאפיינו בעיקר בציפייה לחידוש קשר האינטרנט שנפל מדי פעם, (עשרות בתי האינטרנט בעיר קשורים כולם לשרת אחד, וכשהוא נופל – אין קשר), בקריאה וכתיבה, בנגינה על החליל והמפוחית (הצלחנו לבצע יחד שיר בזיופים אדירים!) ובאכילה. ניסינו את מזון הרחוב ההודי הראשון שלנו ואפי עדיין משלם עליו את המחיר בשירותים אבל אני יצאתי בשלום, בינתיים...
פגישה אחת בכל זאת הייתה לנו עם זוג איטלקי צעיר שאכלנו אתם באותו שולחן במסעדה הטיבטית החמודה עם השולחנות הארוכים. היא נמצאת כבר חצי שנה בהודו והוא הצטרף אליה לשבועיים. הם היו בטרק ליד הגבול הנפאלי ובמשך חמישה ימים אכלו רק אורז, ולכן התנפלו על האוכל ונהנו ממנו מאוד. לוצ'יה היא בוגרת האוניבסיטה של רומא (שזה אומר תואר שני) בתיאולוגיה וחוקרת פמיניזם בתיאולוגיה הנוצרית, והוא מהנדס תקשורת שעשה הסבה לייצור חשמל ועובד בחברת החשמל האיטלקית. היא סיפרה על הטיול שלה ועל הדרום ונתנה לנו טיפים, והתעניינה מאוד בעברית התנכית והמודרנית, בישראל ובחיים שלנו – ילדים עבודה וכו'. ישבנו עד מאוחר והמלצרים כבר התחילו להוריד את התריסים בחוץ כרמז עדין, ולכן יצאנו ונפרדנו אחרי החלפת כתובות אי-מייל וכמובן הבלוג הזה.

נסענו לקנגטוק בג'יפ 'שירות' (shared jip) אבל קנינו ארבעה מושבים לשנינו וכך ישבנו מרווחים במשך ארבע השעות של הנסיעה. הדרך ברובה הייתה הרבה יותר טובה מזו שבה הגענו לדרג'לינג, והיא נחשבת לhighway, אבל הערפל או יותר נכון העננים שבתוכם או לידם נסענו הפריעו לראות, ולפעמים כשהדרך התפתלה מאוד הגיחו פתאום משאית או ג'יפ והפתיעו אותי, אך למזלנו לא את הנהג. כל הדרך הג'יפ צפצץ, להולכי רגל אקראיים, למכוניות שבאות ממול ואינן נראות, או למכונית איטית יותר שנסעה לפניו וצפצפה לו בחזרה כשהדרך היייתה פנויה והוא יכול לעקוף. כשעה לאחר שיצאנו עצרנו בכפר קטן ונוסע נוסף הצטרף לנהג על המושב שלו – כך ממש! שניהם ישבו על אותו מושב, ואם כי הנהג היה די צנום, חברו למושב היה די מלא ואחרי הבהלה הראשונית לא יכולתי שלא להתפעל ממימנות הנהיגה המופלאה שלו.
לפתע ראינו נהר גדול למטה וכעבור כמה דקום הנהג עצר שנוכל לצלם והסביר שזה מפגש של שני נהרות, האחד בא מבנגל והשני מסיקים. מכאן ואילך נסענו לאורך הנהר שהתפתל עמוק מתחתינו או קרוב יותר ליד הכביש. המדרונות היו מיוערים בעצים שנראו אירופיים ורק מטעי התה וחלקות בננות פה ושם הזכירו לנו שאנחנו בהודו. הכפרים בדרך היו נקיים יותר ומוזנחים פחות מאלה שראינו ליד דרג'ילנג, אך גם קטנים ומאוכלסים פחות.
לאחר כעוד שעה עצרנו בכפר טיפה יותר גדול, להפסקת תה ושירותים. ישבנו במסעדת דרכים קטנה ואכלנו שוב את כדורי החומוס ברוטב שאכלנו כבר ברחוב עם הצ'פאטי, והוא הזכיר את המלוואח שלנו. מולנו ישבו שתי נשים הודיות, אחת צעירה ויפה עם ילד קטן על ברכיה שהיא האכילה אותו במין כדורי סולת, וחברתה עם בתה הגדולה יותר שישבה לידה, ושתתה ברצינות תהומית מיץ מקרטון עם קשית. אפי ביקש לצלם את הנשים והילדים והן צחקו בבישנות. מייד הופיעו האבות ואפי ביקש את רשותם והם שמחו מאוד. כמובן שהם שאלו את השאלה הבלתי נמנעת: מאין אנחנו, ואז גילו בקיאות רבה: עראפת, שרון ותנועת יריה ביד... אביה של הילדה הגדולה הסביר לה על פלשתינה ודמויות העיקריות בהינדית והכריז בגאווה: תלמידת כיתה ג'! הנשים צחקקו כשראו אותי דוגמת מן המאכל החריף ומרגיעה את הפה בכמויות לחם, והתפוצצו מצחוק כשראו שאני שמה טיפה מהרוטב ועוטפת אותו ברצועת צ'פאטי. הן סימנו לי לנגב עם הלחם את הרוטב, ואני הסברתי בפנטומימה ואנגלית פשוטה: חריף, מאוד חריף...
המכונית שימשה גם כדרך להעביר כמה שקיות עם ירקות מן השוק לכפר קטן בדרך, ובכלל בכל מקום הנהג נפנף וקרא לידידים שישבו או עמדו לצד הדרך. במקום כלשהו ירד הנוסע השותף למושב הנהג ולקח אתו כמה מהשקיות שהועמסו על המכונית במהלך הנסיעה. כעבור שעה נוספת נוספת ירד עוד נוסע והמשפחה ההודית שמאחור התרווחה מעט. מכאן כבר היינו באזור גנגטוק, והדרך התפתלה ועלתה כשהנהג מרבה לעקוף מכוניות איטיות לפניו, וגורם לי להחסיר פעימה פה ושם.
ממש בכניסה לעיר ראינו משאית עומדת על הכביש הצר, משהו מכוסה זרי פרחים ענקיים ויפים היה מונח עליה, וגברים לבושים לבן טיפסו עליה או עמדו לצדה וחיכו לתורם לעלות. מאחורי המשאית הצטבר טור מכוניות שירדו מהעיר באורך של לפחות קילומטר – וכולם עמדו בסבלנות ולא צפצפו ולא הראו שום סימני עצבנות. מסתבר שזו הייתה הלוויה בודהיסטית והגופה נלקחה לאיזשהו מקום להישרף.
הגענו לגנגטוק, ושמנו לב מייד שהכבישים בתוך העיר רחבים ולכן התנועה זורמת היטב והשוטרים בעמדות העגולות באמת מכוונים את התנועה ולא עומדים לידה בשלשות ומקשקשים כמו בדרג'לינג. ירדנו בתחנת המוניות והגיפים הגדולה של העיר, שנמצאת מתחת לגג ביטון, בלי שום תאורה ובחוץ היה מעונן ולא היה הרבה אור. מייד הופיעו לידינו סבלים ועמדו להושיט ידיים לתרמילים שלנו ולחפצים של שאר הנוסעים. אמרנו להם את שם המלון והם נענעו את ראשיהם בביטחון – בסדר גמור, אנחנו יודעים! אבל מייד התחילו לשאול מקומיים שונים בתוך התחנה ואף ניגשו למשרד המונית בתוכו ושאלו ואז אמרו לנו: "Hill View" לתומנו חשבנו שהמלון הנקרא: "Blue Heaven Lodge" נמצא ברחוב שנקרא היל וויו, ולא דאגנו. לאחר מכן התחלנו לטפס במדרגות תלולות ואז שאלו הסבלים: היל וויו הוטל? ואז הבנו שנתנו להם את השם הזה כתחליף לשם המלון שלנו שלא אמר להם כלום. מייד שלפנו את הלונלני פלנט ואמרנו להם את שם הרחוב ופנינו כולנו בשייירה לשם, כל השאלות לא עזרו עד שאמרו לנו שהמלון שינה את שמו ונקרא עכשיו "Mist Mountain" ועברנו אותו לפני כמה דקות. מתברר שההתפתחות שעוברת גנגטוק בארבע השנים האחרונות הופכת את הספר שלנו למיושן...
המלון הפך ממלון זול יחסית לבינוני, אך גם עבר (ועוד עובר, כי שמענו את דפיקות הפועלים והרחנו את הצבע הטרי) שיפוץ רציני. החדר קטן אך מאוד חדש ומדרני, טלוויזיה, תקעי חשמל, מקלחת וגולת כותרת: נייר טואלט ומגבות טובות אמיתיות!
הנוף מן החלון נראה מבטיח – אם כי לא ראינו שום דבר – היה חשוך ומעורפל. החלטנו להישאר, כי בכל מקרה לא נשהה הרבה בגנגטוק.

תגובה 1:

hadas אמר/ה...

טיפ קטן למאכלים חריפים,
תבקשו תמיד יוגורט, תערבבו עם החריף וזה מדלל את החריפות וגם טעים.