יום שבת, מרץ 12, 2005

10.3.05 יום טיבט והפגודה היפנית


מוקדם בבוקר שמעתי קול תיפוף אבל הוא נפסק די מהר. בזמן שהתכוננו לאכול את ארוחת הבוקר שלנו שמענו צלילי תופים וחלילים וקפצנו לחלון. ראינו תלמידי בית ספר בג'קטים כחולים צועדים בסך ובראשם תזמורת לתוך הכיכר ונושאים בידיהם דגלים טיבטיים. לאט לאט התייצבו כולם מול הפסל הגדול של הגיבור המקומי הפונה אל הכיכר ועמדו בשורות מסודרות.
רצנו החוצה במהירות, וראינו עוד דגלים טיבטיים ועוד נזירים וסתם טיבטים זקנים וצעירים, ורבים מהם נושאים שלטים כתובים ביד נגד הכיבוש הסיני והפגיעה בזכויות האדם בסין. גם הילדים החזיקו שלטים דומים וחלק מן המבוגרים והילדים היו עטופים בכרזת בד על גבם עם אותם מסרים. שאלנו שלושה טיבטים לבושים מערבי שעמדו מן הצד קצת מרחוק מה האירוע, ואחד מהם ענה: "praysing" אחרי שלוש פעמים שבהן חזר על המילה הבלתי מוכרת, שאלנו מה זה? והוא הסביר שזה היום המציין את ההתקוממות נגד השתלטות הסינים על טיבט ב- 1959 ואז הבנו סוף סוף: אה! "uprising!".
רוב הקהילה הטיבטית של דרג'לינג וסתם סקרנים ותיירים התקבצו סביב ילדי בית הספר ורבים החזיקו דגלים קטנים וגדולים של טיבט. הנשים לבשו סינור פסים צבעוני אחיד וחלקן לבשו חולצות משי צבעוניות וחצאיות טקסיות מלבד הסינורים.
הילדים והנזירים עמדו ופטפטו אבל שמנו לב שהיו שם רק ילדים שנראו לנו טיבטים, בעוד שאנחנו כבר יודעים מהטיול שלנו ליד בית הספר שלהם, שלומדים בו גם ילדים הודים ונפאליים. קבוצה של נזירים צעירים הופיעה מקצה הכיכר עם דגלי הודו וטיבט וכרזת בד גדולה: "Long live the Dalai Lama " והיתה עוד כרזת בד גדולה שנשאו ילדי בית הספר הגדולים: "סין, נהלי משא ומתן ישיר עם הדלאי למה" כרזות אחרות קבעו כי לא יהיה שלום להודו עד שתיפתר בעיית טיבט. כולם שרו את ההמנון הלאומי עם התזמורת, ואחר שרו או התפללו בחד כשכמה ילדות מבית הספר עומדות מול הקהל ומנהלות את השירה והתפילה. דבר הלאי למה לכבוד היום נקרא על ידי כמה זקנים בלבוש מיוחד אפור בלי מקרופון כך שרק השורות הראשונות שמעו אותו, ובקהל חילקו תרגום לאנגלית של דבריו. בכל פעם שאחד הקוראים סיים מחאו הכל כפיים.
לבסוף כולם עמדו כשתי דקות דומיה לזכר הנופלים והמתים, ואחר כך יצאו בתהלוכה ארוכה בראשות הנזירים עם דגלי הודו וטיבט. המבוגרים וגם הילדים הגדולים היו מאוד נרגשים וניכר היה שהם מודעים למשמעות הטקס, אך הקטנים פטפטו ביניהם בעליזות וראו בכל זה פשוט חגיגה. הכל היה בשקט ובשלווה ובמין השלמה שקטה של כל הנוכחים, אבל בחלק מן השלטים היה טון יותר מיליטנטי.
פגשנו שם שני זוגות, זוג אמריקאי עם ילדה קטנה (האם והבת היו לבושות בתלבושת טיבטית מסורתית) ועוד זוג מעניין: הוא אמריקאי מקנזס ואשתו מונגולית ממונגוליה העצמאית והם חיים שם חלק מהשנה וחלק בטיבט. שני הזוגות יוזמים עסק של מכירת שטיחים טיבטיים מצמר למערב, ולכן נמצאים כאן. דיברנו עם האמריקאי מקנזס על הפליטות המקצועים של הטיבטים והוא הסביר שהדלאי למה הורה לטיבטים לא לקבל אזרחות הודית או אחרת, כי זה ייתן פתחון פה לסינים לומר שאין יותר בעיה טיבטית. אבל הצעירים שגומרים את בתי הספר בהודו אינם יכולים ללכת לאוניברסיטאות בלי אזרחות ואז נוצרת דילמה. חלק בכל זאת לוקחים וחלק פשוט קונים את האישור שיש להם אזרחות מבלי שהם באמת אזרחים. אבל הוא הודה שזו בעיה אמיתית וגם הדלאי למה מודע לה. לכן הוא מעלים עין מהמתאזרחים ועמדתו הרשמית נועדה לצרכי דעת הקהל, ולמעשה הוא מכיר בצורך של הפליטים להתאזרח. לדבריו יש שני סוגים של טיבטים: אלה שחיים במרכז הטיבטי לעזרה עצמית או לידו ואינם מתבוללים באוכלוסיה ההודית ואלה שמתבוללים והופכים חלק בלתי נפרד ממנה ואף נישאים למקומיים.
כל הטקס היה מאוד מרשים ומרגש בשקט וברצינות ובצער האמיתי במיוחד על פני הזקנים והזקנות שהם תמיד נראים ציוריים וטיפוסיים כמו בצילומי נשיונל ג'יאוגרפיק.
החלטנו לצאת למרכז התרבות הטיבטי שכבר מזמן רצינו לראות והיום נראה יום מתאים במיוחד. התברר שאסור לסמוך על הזיכרון – ירדנו עמוק לתוך השוק ואז הבנו שעלינו לעלות למעלה בחזרה (שתבינו, המדרון הוא של 45 מעלות לפחות אם לא יותר) הגענו למקום שבו זכרנו שלט של המרכז, אך לא היה שם שלט כזה ושוב ירדנו והסתובבנו ברחובות הצרים וראינו בדרך אגב שהמון דוכנים וחנויות סגורים, אולי מפני שהם בבעלות טיבטית. חזרנו לאותו מקום ושם מן הצד – ראינו את השלט הנכסף. ירדנו במדרגות תלולות ומלוכלכות ומסריחות במיוחד, אפילו במונחים הודים שאנחנו מכירים, ונכנסנו למבנה קטן וצפוף שבו שתי כיתות קטנות, שתי סדנאות שכנראה עושים או לומדים בהן אומנויות טיבטיות עממיות ומשרד. אבל הכל היה סגור וריק והיו שם רק פועלים הודים שצבעו את המקום.
מאוכזבים, (אבל משלימים, כי אי אפשר שכל הזמן יקרו לנו רק דברים טובים...) החלטנו ללכת לכיוון מגדל הטלוויזיה שבו אמורים להיות מלונות ומסעדות זולים לתיירים לפי הלונלי פלנט. התקדמנו ועברנו על מלונות ומסעדות רבים וכמה בתי ספר כנסייתיים. באחד מהם ראינו את הילדים בהפסקת הצהרים יושבים לאכול מקעריות קטנות ליד ערימת אשפה גדולה על האדמה או רצפת הבטון המלוכלכת (כשהם כורעים כדי לא ללכלך את המדים הנקיים) ונזירה אחת הכינה להם אוכל בחוץ על חבית חלודה. הניגוד המשווע בין המדים הבריטיים והנזירות והזוהמה והעליבות של בית הספר נראה הזוי למדי. יותר למטה ראינו עוד בית ספר כנסייתי גדול יותר במצב קצת יותר טוב, וכנראה שהכל תלוי במקורות הכספיים של כל כנסייה. עלינו עוד ועוד ושאלנו זקן ובחורה צעירה שהלכו שם מה יש בהמשך הדרך משמאל ומה מימין. הצעירה אמרה שמשמאל יש מרכז של הצבא ופגודה יפנית ומימין פשוט הדרך מתעקת חזרה למטה לעיר. החלטנו ללכת לפגודה. הדרך עלתה יותר ויותר בתלילות והנוף היה מדהים אם כי מעורפל במרחק. העיר נפרשה על המדרונות התלולים ופה ושם נראו עצים ושיחים שקישטו את המראה העלוב של גגות פח חלודים וסתם בתים חרבים למחצה ופחונים מגובבים כמו בתיאור העיירה אצל ביאליק ("מאחורי הגדר") אבל פה ושם יש בניינים גדולים ויפים בסגנון ויקטוריאני, עם הוד והדר אימפריאלי השומרים על יופים. בינתיים הגענו לנקודת תצפית מסודרת עם גגון והתבוננו בנוף שמחוץ לעיר שהיה מיוער עם כתמי שכונות קטנות בין העצים. התחלנו לשאול איפה הפגודה ונענינו ב"עוד כמה דקות" שתרגמנו ל"חצי שעה" או יותר במונחים שלנו. עברנו ליד בית האירוח של אנשי הצבא החשובים ומושב יושב ראש המועצה האזורית שנראה מטופחים ומהודרים ועלינו עוד ועוד כשהכביש הופך להיות תלול מאוד ואנחנו מאיטים את הקצב כדי לאסוף אוויר. לפתע, ראינו מרחוק את הפגודה, לבנה וגדולה ומתנשאת בנקודה הגבוהה ביותר.
מעודדים עברנו את המרחק שנותר לפגודה וכשהתקרבנו היא הרשימה אותנו בגודלה וביופיה ובניתוק שלה מן הסביבה העניה והפשוטה. (ראו בצילומים) עלינו למקדש הבודהיסטי וראינו בחור מכין את התופים הגדולים והניח על הריצפה כמה עורות מתוחים על מסגרת עגולה (נראים קצת כמו מתקות) שאליהם מחוברים מקלות להקשה עליהם. הוא קד באדיבות והחל לתופף בכוח על התוף הגדול ולשיר ולזמזם איזשהם מזמורים. קיווינו שבקרוב תתחיל תפילה ויצטרפו עוד נזירים או סתם מתפללים אבל לאחר כ10 דקות הבנו שזהועוד יימשך זמן ארוך והלכנו לראות את המונומנט שעשוי מכמה קומות שבאמצעיתן פסלים של בודהה במצבים שונים וביניהם תבליטי אבן המספרים פרשות שונות מחייו.
חזרנו בקלות יחסית לעלייה הקשה וקינחנו בארוחה תאילנדית.

תגובה 1:

kanmani אמר/ה...

Great thoughts you got there, believe I may possibly try just some of it throughout my daily life


משי שטיחים בהודו