7.3.05 ביקור במרכז עזרה עצמית פליטי טיבט

הבוקר היינו בלי תוכניות מיוחדות לכן יצאנו לחקור את הדרך היוצאת מן הכיכר ימינה ולמטה שבה ראינו אנשים רבים הולכים בשני הכיוונים. התחלנו ללכת במורד והמוני אנשים וילדים במדי בתי ספר פרטיים עולים ויורדים בכביש הצר שרק אופנועים יכולים לנסוע בו. הדרך ירדה והתפתלה ולאט לאט הבתים הפכו יותר דלילים והנוף יותר כפרי. עברנו ליד בית ספר ענק שילדים בג'קטים כחולים וסמל בית הספר פנו אליו, אחר כך עברנו ליד מקום שנראה כמו מכלאת תרנגולות או ברבורים, עם גדר רשת חלודה וחלונות סגורים והשלט הכריז: בית ספר יסודי, אנגלית בינונית. החלטנו שזה בית יתומים בגלל המראה המוזנח אבל שמענו את המורים מדברים באנגלית, כך שזה לא התאים כל כך להשערתנו. המשכנו לרדת ובמכולת קטנה בתחתית בית מגורים טיבטית זקנה וחביבה ברכה אותנו ושאלה מאין אנחנו ואם אנחנו הולכים למרכז הטיבטי שנמצא לא רחוק בהמשך הדרך. מייד החלטנו ללכת לשם במקום סתם לשוטט. בהמשך הדרך הפכה גרועה יותר ויותר ובמקום מסויים נעלמה לחלוטין ושם בדיוק היה בניין גדול ושמור עם קישוטי עץ ויקטוריאנייים ובו נשמעו שיעורים ואף ראינו את הכיתות והמורות המדברות גם הם באנגלית. השומר בשער הסביר לנו באנגלית מצוחצחת שזהו בית ספר פרטי וכל הלימודים מתנהלים באנגלית. בחוץ חנו כמה אופנועים ואחר כך ראינו את התלמידים יורדים עליהם בטיסה בדרך המשובשת. בעיקול הדרך ראינו נשים כובסות ליד צינור מים על משטח פלסטיק המונח על הכביש, השאר חיכו לתורן בסבלנות ונעצו בנו מבטים סקרניים. על הגבעה ליד בניין נטוש ומוזנח מאוד שהיה פעם די יפה שיחקו קבוצת ילדים בגילים שונים. הם התחילו לקרוא לנו משהו לא ברור והתברר שהם ראו את המצלמה של אפי וביקשו: "one picture" ואפי נענה ברצון והם הסתדרו בפוזה מצחיקה או רצינית, וביקשו מייד לראות את התמונה במסך המצלמה. הם התנפלו על אפי וביקשו עוד תמונה ואחרי שקיבלו עוד וגם כמה תמונות סולו של חלק מהם לא עזבו את אפי וקראו שוב ושוב: "one picture" עד שנחלצנו מהם. כנראה שהם יתומים והמוסד העלוב הוא ביתם. המשכנו ושאלנו עוברים ושבים וירדנו יותר ויותר בירידה תלולה למדי שהזכירה לנו שנצטרך גם לעלות בחזרה, עד שראינו מרחוק את הבניין הגדול והכניסה עם השלט: "המרכז הטיבטי לעזרה עצמית". זוהי קבוצת בתים גדולים שמסביבה בתים ובקתות פח קטנות על הגבעה מעל. בחנות מוכרים מוצרים שהם מייצרים שם, שאלים מצמר טהור, צעיפים סרוגים, נעליים טיבטיות מעור ומצופות ברקמה צבעונית, וסטים צבעוניים ומעילים חמים מצמר ומעור, תיקים מבד, קטורת ובובות טיבטיות מסורתיות ועוד ועוד. קנינו שאל בשבילי כי מזמן כבר רציתי וקטורת חדשה ריחנית יותר מזו שלנו. המשכנו ל'בית החרושת': חדר גדול ובו נשים צעירות וזקנות וכמה זקנים הטווים בפלך את הצמר שקודם הופרד בחוץ לחתיכות קטנות וסורק על ידי זקנה נמרצת. בחדר הגדול השני היו נולים ענקיים ובו ארגו נשים שטיחים עם ציורים וקישוטים מסובכים על פי שטיח מוכן שהיה תלוי מולן. בחדר השלישי היו כדורי צמר, חלקם בצבע טבעי, חלקם צבועות בחומר צמחי, וחלקם – צבעוניים להפליא צבועים בצבע חימי. ירדנו מ'בית החרושת ונכנסנו למין בתי מלאכה קטנים שכל אחד מתמחה במשהו אחר: ציורים, סריגה, טווייה, ועבודות עור, (נעליים, בובות) אבל רק החדר של עבודות העור היה מאוכלס בבעלי מלאכה ובחור צעיר התחיל לדבר איתנו על המקום והעבודה שהם עושים. אפי נזכר שהוא צריך עוד חור בחגורה שלו ושאל את הבחור אם אפשר לעשות זאת בשבילו והוריד אותה ממכנסיו. הבחור שמח ואמר יש לי חגורה בדיוק כזו, זו חגורה יפה מאוד! ואפי כבר הרגיש לא נעים מפני שהיה ברור שהבחור חושב שאפי נותן לו את החגורה, וכך נאלץ להיפרד ממנה וגרוע מכך: המצלמה שלו היתה תלויה בתוך נרתיק עליה ועכשיו היה צריך או להחזיק אותה ביד או לשים בתרמיל הכבד. לפתע ראינו תור של נשים מגודדות ליד פתח משרד שנשא את השלט: משרד הרווחה לפליטים הטיבטיים, וראינו שהן מחזיקות שקים ריקים בידיהן ויוצאות עם שקים מלאים שאותם נשאו על גבן עד למעלה למגורים שלהן. לבסוף עלינו למקדש הזעיר ובכך הסתיים הביקור במקום, שנראה קצת ריק, וניכר שימי זוהרו כמקום עיסוק ועזרה לפליטים כבר עברו והוא משמש בעיקר לאנשי השוליים שביניהם, שלא נקלטו היטב בהודו או שהגיעו מאוחר יותר ולכן עדיין זקוקים לעזרה. אני אומרת זאת בהתחשב בעובדה ששני המלונות שבהן היינו בבעלות טיבטית וכך גם הרבה עסקים ומלונות נוספים בעיר. כלומר חלק מהפליטים השתלבו יפה בחברה.
יצאנו לכביש מצויידים במנת שוקולד ומים לחיזוק והתחלנו לעלות בדרך התלולה, כשהשמש באמצע השמיים וחם למדי, במיוחד למי שמטפס. ליד בית הספר שנראה כמו מכלאה יצאו הילדים לבושים בתלבושת בית ספר פרטי אפורה עם תיקים גדולים והוריהם לקחו אותם למעלה. הצטרפנו לזוג הורים צעירים טיבטיים כנראה, שלקחו את שני בניהם (קטנטנים – 4, 3) מבית הספר והם הסבירו שזה בית ספר פרטי עד כיתה דלת שבו לומדים הכל באנגלית. הילדים קיפצו בעליזות במעלה התלול ואנחנו השתרכנו אחרי ההורים שצעדו באון ונראה שההליכה היומיומית מחזקת את השרירים של המקומיים. מי ייתן ונידבק גם אנו במשהו מיכולת הטיפוס שלהם...
עברנו שוב ליד בית הספר הגדול של התלמידים עם הג'קטים הכחולים, ושמענו קול שירה של נערים שלא נשמע כמו מוזיקה הודית אלא דמה יותר לסינית. שאלנו את הזוג הצעיר והם הסבירו שזה בית ספר טיבטי שמלמדים בו רק בטיבטית אבל לומדים בו גם הינדית וכמובן אנגלית. הילדים שלומדים בו יכולים להיות נפאלים, כמו רוב האוכלוסיה פה, הודים וטיבטים כמובן, כך שהמקום פתוח לכולם.
הגענו לכיכר שלנו שבוקים לגמרי והחלטנו לנוח במסעדת "פיאסטה" החמודה שיש לה מרפסת הצופה לכיכר ושם אכלנו אוכל סיני והודי טעים. עלינו חדר ובדרך ניכנסנו ללשכת התיירות הרשמית של מדינת מערב בנגל. אני חייבת לתאר את המקום: אולם ענק שבקצהו כמה שולחנות גדולים וכמה אנשים יושבים ונראים משועממים מאוד. תמונות ישנות גדולות של נוף האזור והמון שטח ריק. המקום היה חשוך לגמרי ובקושי ראינו את היושבים בקצה. אחד מהם, הודי שמן ובעל ארשת חשיבות, הזמין אותנו אליו ואל איך יוכל לעזור לנו. אפי שאל על הנסיעה לסיקים וקיבל את התשובה שמצאנו ב"לונלי פלנט" אך הערכת זמן הנסיעה של הפקיד הייתה שונה: שלוש שעות נסיעה בלבד. לבסוף הפקיד הנכבד ביקש מאתנו לרשום את שמותינו בספר האורחים שנמצא בקצה האולם החשוך. ליד הספר הייתה קשורה עט אך היא לא כתבה, הפקיד נתן לאפי עט אחרת אך גם היא לא כתבה... לבסוף כתבתי בעט שלי ויצאנו עם שלל: מפה גדולה יותר של דרג'לינג והאזור ומסלולים מומלצים לטיולים. בחדר ישבו עוד שלושה אנשים שבקושי ראינו אותם, אבל הם לא נראו עסוקים במיוחד...
אני מספרת את הסיפור הזה באריכות מפני שבחוץ, עומדים נהגים ומציעים הדרכה ונסיעות לכל מיני מקומות, סוכנויות נסיעות שמציעות סיורים והסעות שונות והכל נשמע מלא חיים ופעילות תיירותית ובפנים, בחושך יושבים ארבעה פקידים בחוסר מעש וכל מה שיש להם להציע זו מפה ישנה...