15.3.05 טייגר היל והחלפן

השכמנו לקום 4.00 בבוקר כדי לחזות בזריחה וברכס הקנצ'נג'ונגה המואר באור האדום שלה. היה מקום לקוות משום שיום קודם היה בהיר וחם וראינו את ההר מן הגג של המלון. נרשמנו לנסיעה בסוכנות הממשלתית שעל ידינו ועמדנו שם ב- 4.30 בדיוק, מחכים לרכב שייקח אותנו. יחד אתנו נסעה משפחה הודית טיפוסית מהמעמד הבינוני: אב שמנמן, ראשו מכוסה בצעיף, (כאילו יש לו כאב שיניים... זה מוזר אבל כך נוהגים רבים מהתיירים ההודים המסרבים משום מה לחבוש כובע צמר רגיל) אישתו המלאה והשתקנית עם מכנסיים עבים המכוסים בשמלה וחובשת כובע צמר, וילד כבן 10, גם הוא עם כובע צמר ולבוש במעיל. אחר כך הגיעה תיירת צרפתייה צעירה, ובמכונית היו כבר שני תיירים יפנים צעירים שנאספו במקום אחר. הנהג חיכה לעוד זוג שנרשם ושילם, ועלה כמה פעמים במדרגות ואף חזר עם המכונית – אך כל מה שראינו היו אנשים במעילי ספורט וכובעי צמר רצים להם ב-4.45 בבוקר ברחובות דרג'לינג העלובים והחשוכים, מחזה הזוי למדי.
לבסוף יצאנו, צפופים ודחוסים לדרך. לפנינו ואחרינו עוד ואנים כמו שלנו או ג'יפים קטנים וגדולים. לפני הכניסה כל המכוניות עוצרות, וכולם יוצאים ומשלמים 10 רופי דמי כניסה. משם העלייה הופכת להיות תלולה יותר ויותר וראינו כבר מכוניות חונות על הדרך. הנהג הנמרץ שלנו החליט לקרב אותנו כמה שיותר לפיסגה, מכיוון שהגענו באיחור ומקומות החניה הטובים כבר נתפסו. עלינו למרומי הגבעה שעליה כמה בניינים ומסביבם רחבה עם גדר אבן. שמחנו שהגענו באיחור: היה שם קר מאוד, רוח מקפיאה נשבה, ולא הייתה שום הגנה ממנה. כולם (מאות אנשים) עמדו עטופים עם המצלמות מוכנות, וצפו לכיוון מזרח שבו נראה קו אדום חלש ההולך ומתחזק. רוב התיירים היו הודים ומיעוטם לבנים ויפנים. מוכרות עם תרמוסים עברו בקהל וצעקו: קפה, קפה! אך לא הרבה קנו, או שקנו לפני שהגענו ולא רצו עוד ספל. לבסוף הגיחה השמש מלמטה, הרבה מתחת לקו האדום, עגולה ויפה וכולם צעקו: אההה! וצילמו וצילמו.
ואז עברנו לצד צפון וניסינו לראות את הקנצ'נג'ונגה – אך אבוי, כמעט כולו היה מכוסה עננים וערפל – מגג המלון שלנו ראו אותו הרבה יותר טוב... לא התאכזבנו, כי לא חשבנו שזה כל כך חשוב, מה גם שאנחנו נוסעים לסיקים ושם נראה אותו כל הזמן מזוויות שונות, ואחר כך נגור במלון בדרג'לינג הפונה אליו – כך שמבט אחד פחות, לא מעלה ולא מוריד.
היציאה משם הייתה חוויה מפפני שכל המכוניות הגדולות היו צריכות לצאת כמעט באותו זמן מהחניה כשהדרך צרה – בישראל זה היה נגמר לפחות בצעקות אם לא במכות. וכאן כולם תימרנו ושיתפו פעולה ואיכשהו יצאו לדרך בטור גדול במהירות גדולה. כבר שמנו לב שהנהיגה היא הפעולה היחידה שנתקלנו בה עד כה, שבה ההודים מגלים מיומנות אדירה ורצון להיותת מהירים ויעילים, אפילו הטלפון הסלולרי לא מוציא מהם יצרים הישגיים כאלה כמו הנהיגה. אבל הם לא דופקים את המכוניות ולא כועסים. הצפצוף הטורדני הבלתי פוסק נועד לאזהרת המכוניות והולכי הרגל, ולא מבטא כעס או תוקפנות.
הנסיעה הייתה הזדמנות לראות את הדרך בה מבלה המעמד הבינוני את חופשתו. הרבה משפחות עם ילדים, גם תינוקות קטנים, ולעתים גם עם ההורים המבוגרים.
בדרך חזרה ראינו איך סיור מאורגן הופך למלכודת תיירים. עצרנו במנזר הקטן והעתיק בגום שבו כבר היינו, והמוני רוכלים כיסו את הכביש היורד אליו והכניסה עד המדרגות, (פנימה לא העזו להיכנס, בכל זאת יש להם כבוד) וקראו אלינו קריאות מכירה שלא כדרך הרוכלים הרגילים. הם מכרו הכל: צעיפים, גרביים, כובעים, כפפות, מזכרות, ממתקים והיו גם דוכני תה חם ובצקים מטוגנים.
ירדנו אל המנזר אך לא פגשנו שם את הנזיר הנחמד שלנו. יצאנו מגום ושוב עצרנו: באנדרטת חיילי הגורקה שלחמו בצבא הבריטי שראינו כבר כאשר נסענו ברכבת. כאן המסחור הגיע לשיאו: לא רק דוכנים של מזכרות ובגדים ודוכני תה ובצקים מטוגנים מחוץ לאתר (ששוב עלה 10 רופי להיכנס אליו) אלא גם באתר עצמו, שהוא מטופח ונקי ועם דשאים ירוקים ומדרכות מסביב לאנדרטה – ישבו רוכלים ופרשו את מרכולתם – בין השאר בגדי גורקה "מקוריים". גרוע מזה, צלמים זריזים הציעו לתיירים ההודים להתלבש כגורקה ולהצטלם – והם נענו להצעה בהמוניהם. זה היה די מבחיל, והיה ברור שההודים לא מודעים בכלל לטעם הרע שבמצב. לא נראה שהם מגלים התעניינות כלשהי בגורקה עצמם, והעובדה שלאנדרטה נוספו שמות טריים מהשנים האחרונות שבהן שירתו בצבא ההודי, לא אמרה להם דבר.
חזרנו למלון ושקענו בשינה עריבה כדי להשלים את מה שהפסדנו. כשקמנו יצאנו למשרד הדיסטריקט מגיסטרייט כדי להשלים את תהליך הוצאת האישור לסיקים, ואחריו עברנו בשוק הגדול התחתון ומצאנו תיק צד לאפי שכל הזמן חשבנו לקנות ומכנסי טרנינג חמימות לשנינו מרוכלת חביבה שדיברה אנגלית טובה. היא ניסתה לנחש (ביוזמתה!) מאיזה ארץ אנחנו והציעה את רוסיה. ניחמנו אותה בכך שלמרות היותנו ישראליים מהמזרח התיכון, הורינו לפחות הגיעו ממזרח אירופה. אפי נהנה להתמקח איתה וכשנפרדנו היא שאלה: יש שלום עכשיו בישראל, נכון? והתאכזבה כשהסברנו לה שבינתיים זה רק "לא מלחמה" עוד לא שלום.

הלכנו לחלפן הכספים הנחמד בחנות הבגדים להחליף כסף לקראת עזיבת המלון והיציאה לסיקים. לא מצאנו את המבוגר הנחמד שהיה שם אלא בחור צעיר שהיה בפעם הקודמת בחנות וטיפל בקונים. אפי התאכזב כשהתברר שלא יקבל אותה הנחה שקיבל מהמבוגר אז על החלפת סכום גדול, והצעיר השיבו בחיוך עדין ובנימוס – הדולר ירד ולכן אי אפשר לתת את ההנחה. אפי ביקש שייתן לו שטרות של חמש מאות רופי והצעיר שלח מישהו (צעיר וזוטר יותר) להביא מהשכנים. הצעיר הציע לנו לקנות משהו בחנות בינתיים. הסברנו לו שאנחנו לא חוזרים הביתה אלא ממשיכים ונשארים בהודו במשך שנה, והוא התרשם מאוד. התחלנו לשוחח והתברר שהצעיר הוא בנו של המבוגר שטיפל בנו בפעם הקודמת והוא אחראי על החנות כשהאב איננו. שלושה צילומים גדולים של אנשים שהיו תלויים בכניסה לחנות של אנשים, אחד בעל זקן לבן מהודר אחד מבוגר גם כן בעל זקן וצעיר יותר היושב על האדמה, עוררו את תשומת לבי. וכאן אפי נכנס למצב המראיין והוציא מן הצעיר: D.K.Poddar סיפור מופלא.
הם חסידים של גורו שיושב בכפר קטן בשם דינוד במדינת HARYANA שבמרכז הודו. האב נסע אל הגורו, ולכן אינו נמצא כעת. אבל הדבר המדהים באמת בסיפור הוא שהמשפחה המונה 122 נפשות, מתפקדת כחברה כלכלית אחת בדלהי, ודרג'לינג. אבי הסב והסב יצאו מהודו לבורמה לרנגון והיו להם שם עסקי עצים ואז הוגלו על ידי השלטון. הם חזרו לדלהי והקימו בתי חרושת לשקי פלסטיק ואז עברו הסב והאב לדרג'לינג והרחיבו את העסקים. יש להם חמישה בתי חרושת בדלהי ובמדינת ביהר (דרומית לדרג'לינג), המייצאים את שקי הפלסטיק הארוג לגרמניה וכן מספקים אותם לשני הקונצרנים הגדולים בהודו. כמו כן יש להם ארבע חנויות טקסטיל בדרג'לינג, באזורים שונים וללקוחות שונים. כל הכסף שהם מרוויחים הולך לקופה אחת בדלהי ושם מרכז הכספים של החברה. לא ברור מה מקבלת כל משפחה ולפי איזה מפתח, אבל סביר שכל צרכיהם מתמלאים. על הכל שולטת הסבתא בת התשעים, שהפכה להיות ראש המשפחה לאחר שהסב נפטר. הכל – זה אומר כל דבר: מהחלטות עסקיות וניהוליות ועד אירוסין או קניות גדולות של המשפחות. כולם מצייתים לה בלי פקפוק.
יותר מכך, למשפחה יש מעין 'בית ספר לעסקים' משל עצמה. כל בן משפחה המתחיל כעובד חדש, חייב לבוא במשך חמש שנים לדרג'לינג בכל חודש לכמה ימי הדרכה ייעוץ ובדיקת הישגים. לאחר חמש שנים הוא נחשב מוכן לכל תפקיד שיטילו עליו האחים והסבתא המנהלים את החברה. הבחור היה גאה מאוד בכבוד שזוכה בו אביו ודודו, המדריכים את כל הצעירים במשפחה. הוא עצמו נמצא בשנה השניה להתמחות, ומקווה שאם הכל יהיה בסדר יועבר לדלהי למרכז הפיננסי.
אחר כך סיפר שכאשר עזבו את הכפר השאירו את רכושם לאנשי הכפר, ומדי פעם היו נוסעים לבדוק את מצבו. באחת הנסיעות האלה פגש אביו את הגורו, נכבש בקסמיו והפך לחסיד שלו ויחד אתו כל המשפחה חוץ מהסב. המאמינים של הגורו באים מכל מיני מקומות ושייכים לדתות שונות, ואפילו נוצרים ומוסלמים ביניהם. יש להם מרכזים בדלהי ובעוד מקומות בהודו ואף בטורונטו בקנדה, ומכל המקומות האלה עולים אליו לכפר הקטן שלו.
אפי שאל אם הוא משתתף בפולחנים הינדיים, והבחור אמר שאינו מאמין באלוהים שהוא אינו מכיר ולכן אינו לוקח חלק בשום פולחן. אבל הוא נותן לברהמינים העוברים למרוח עליו את הסימן האדום, (טיקה) משום שזו בעיניו מסורת ולא דת. על הגורו אמר שהם מקבלים אותו כאלוהים – וכאן המקום להסביר שכשהם אומרים "אלוהים" הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי ממה שאנחנו חושבים. זהו פשוט מישהו חכם שיכול לעזור לאדם ויודע מה הדרך הטובה ללכת בה. הגורו מטיף לעשיית טוב והליכה בדרך הישר והחסד. היו כבר ארבעה גורואים לפני הנוכחי והם מעבירים את התפקיד מאחד לשני לפני מותם. כך הוא למשל התחיל עם הגורו הקודם ועכשיו הוא סוגד לבא אחריו.
לפי הדרכת הגורו הוא עושה מדיטציה שתי דקות בבוקר בזמן השינה, (אפי טוען שזה נעשה ברגעים הראשונים של היקיצה) ושתי דקות בערב לפני השינה, ואילו אמו קמה בארבע בבוקר ועושה מדיטציה במשך שעתיים. לבסוף הסביר שכל הגורואים וגם משפחתו שייכים לקסטה של הסוחרים (מאהאווים).
למזלנו החנות הייתה ריקה כל הזמן הזה, בחוץ התענן והיה קר וכל התיירים ברחו למלונות כנראה. לכן יכולנו לשבת בשלווה, הבחור על הריצפה ברגליים משולבות ואנחנו על כסאות חסרי גב מעליו. תוכלו לראות אותו מונה את הכסף בתמונה אך מה שהרשים אותי אצלו היה האור שקרן ממנו, איזה שקט פנימי ופתיחות לצד אינטיליגנציה וחריפות מחשבה.
שיחה כזאת לא יכלה להתרחש לו היינו נוסעים ממקום למקום במהירות כפי שנהגנו בדרך כלל וכפי שעושים רוב הנוסעים. לסיום הנושא כתובת הרשת של הגורו: www.radhaswamidinod.org.