23.3.05 הטיול לאגם צונגו – נטולה

הערה מינהלית: יש לנו בעייה עם העברת תמונות לבלוג – יש עוד תמונות לפרק הקודם, וגם לזה, כמובן. עם קוראינו הסליחה, נשתדל לסדר את העניינים או דרך נציגתנו הדס או בהמשך הדרך...

אחרי השתהות לסידור העניין של תקווה ואיילה שיצאו אחרינו בג'יפ אחר (הן היו צריכות לסדר את הנסיעה המוקדמת של איילה הבייתה) יצאנו לדרך – אנחנו, זוג ישראלים צעיר וזוג אנגלי בשנות השלושים שלו וכמובן הנהג והמדריך.
הדרך התפתלה בהרים, בין כפרים קטנים ויערות כשהיא עולה כל הזמן למעלה, והגובה מגביר את הלחץ על אוזנינו. בנקודה מסויימת עצרנו ליד מחסום צבאי, והמדריך והנהג הלכו לביתן השומר עם ההיתר שלנו (שהוצא כבמטה קסם על ידי הסוכן הממולח בלי צילום דרכון ובלי תמונה – בעוד ששאר הנוסעים שנרשמו לפנינו נדרשו לתת אותם) וחזרו להמשיך מבלי שמישהו יבדוק ויוודא שאכן אנחנו הנוסעים. נכנסנו לאזור צבאי לגמרי, שחיים בו גם אזרחים אך הוא כולו מחנות צבא ומחסומים. (מחסום הוא ביתן קטן ולידו קורת עץ ארוכה המורמת תמיד, ושלושה חיילים משועממים המחייכים למכונית ונועצים עיניים סקרניות)
האוויר הפך להיות קר יותר והתחלנו לראות שלג על ראשי ההרים, ואחר כך בצדי הדרך. בהדרגה גדלו כמויות השלג על גגות הבתים, האדמה, העצים ולפעמים נראו ערימות בגובה של כחצי מטר.
מחנות הצבא נקיים ומסודרים בדרך כלל, אבל בנויים מפחונים צבועים בצבעי הסוואה מוזרים: אדום, ירוק, צהוב וחום – בקיצור הסוואה עליזה למדי... שלטים על הכביש כמו: "חדר אוכל קצינים" יצרו הרגשה שאנחנו בתוך מחנה אחד גדול, אם כי בין המחנות היו כפרים קטנים עם חנויות קטנות וכביסה אזרחית ואנשים שעוברים ברגל ובמכוניות.
הגענו למקום מושבה של חטיבה כלשהי שהתחילה את ימיה בזמן השלטון הבריטי, וראינו שבשני צדי הדרך קבועות אבנים ועליהן כתובים המקום שבו שהתה החטיבה ובאיזה שנים. חלק מהמקומות היה מתקופת העצמאות של הודו, וחלק ממלחמת העולם השניה – בורמה, ואפילו מלחמת העולם הראשונה: "פלשתינה 1917 – 1918". השלט הזה עורר בנו התרגשות. כמובן שאפי צילם, למרות האיסור לצם פריטים צבאיים, אבל הנהג והמדריך החליטו שאם לא רואים אותו זה לא נורא.
הדרך הייתה צרה מאוד, חלקים גדולים ממנה היו ללא מעקה הגנה, והתהום מתחתינו הייתה עמוקה בצורה מפחידה. מדי פעם היו על הכביש זרמים של מפלים קטנים שירדו מן ההרים כתוצאה מההשלג שהחל להינמס. היה די חם - השמש זרחה והיה בהיר וצח.
לאחר עלייה תלולה מאוד, כשמדי פעם מופיעות מולנו לפתע מעבר לעיקול הדרך משאיות צבאיות ענקיות, והלב קופץ בכל פעם מחדש כשהמכונית שלנו מוסטת הצידה כמעט לתהום, הגענו לאגם.
האגם היה קפוא כולו וסביבו גבעות שלג והרים גבוהים. המראה היה פשוט קסום. ליד אגם היו עשרות דוכנים קטנים שבכולם מכרו אותם דברים: חטיפים מתוקים ומלוחים, שתיה חמה וקרה, אוכל חם קל לפי הזמנה, כובעים ארנקים וכו'. ראינו שחלק גדול מן המוכרות מכסות את פניהן במין מסיכה סרוגה ולא היה ברור ממה הן מתגוננות. תקווה אמרה שהן לא רוצות שעור הפנים שלהן יהיה כהה מן השמש שהקרינה שלה בגובה הזה (3700 מטר!) חזקה במיוחד.
הגענו לקיוסק-מסעדה "שלנו" כלומר שקשור לנהג ולמדריך, והציעו לנו לשאול מגפיים תמורת 10 רופי, כי על הכביש זרמו מים והוא כבר היה שלולית אחת גדולה ושלג הוסיף להינמס ככל שהשמש עלתה וחיממה. נהגי יאקים ניסו לפתות אותנו לעלות על יאק ולסובב אתו חלק מן האגם, אך מראה ההודים הרכובים משפחות משפחות מתנדנדים באי נוחות, לא עורר חשק גדול לעלות על הבהמות המגושמות האלה. היאקים היו מקושטים בסרטים צבעוניים ואפילו הקרניים הארוכות שלהם היו חבושות במין אריג ססגוני.
יצאנו להקפת האגם ברגל והשתעשענו בזריקת כדורי שלג כשתחושת "שוויצריה" אוחזת בנו בכל פעם שאנו מסתכלים בנוף. המדריך לא טרח להסביר או להוביל ורק הראה לנו את הכיוון אחרי הגשר – למסלול בשלג שיצרו היאקים ומוביליהם מסביב לחלק מן האגם. המסלול היה צר ומדי פעם היינו צריכים לסטות ממנו כדי לתת מעבר ליאקים, כך המקום היה מסודר לנוחותם כעונש על שסירבנו לרכוב.
ליד האגם מצאנו סוכת ישיבה ונחנו בה אחרי שטבענו קצת בשלג, מפני שבמקומות אחדים הוא הפתיע ודריכה לא נכונה הפכה לשקיעה של למעלה מחצי מטר בתוכו – עד שלחלק מאתנו נכנס שלג למגפיים וירד עד לגרביים. המגוחך במצב היה שהתפשטנו מחלק מן השכבות שבהן היינו מכוסים מפני שפשוט היה לנו חם. אני סבלתי מקוצר נשימה וסחרחורת והיה לי קשה ללכת ובמיוחד לעלות, או להיחלץ מן הבורות שבתוך השלג שאליהם נפלתי מדי פעם.
לבסוף חזרנו אל הצריף שלנו, הפונדקאית חילצה אותנו מהמגפיים בכוח רב, ומייד הציעה לנו אוכל: חביתה עם ירקות או איטריות עם ירקות, והכל בתוך צריף עלוב וקטן שחלקו הקדמי משמש כקיוסק ועל הקיר תלויים מעילים חמים להשכרה למי שבא בלעדיהם.
ברגע שיצאנו לדרכנו בחזרה החלו השמים להתענן, והתחיל להיות יותר קר. הנסיעה הזאת הייתה אף יותר מפחידה מן הנסיעה לשם. המפלים הקטנים הפכו לזרמים חזקים בעקבות השלג שנמס בכמויות, והערפל הפריע לראות את המשך הדרך, שהתפתלה מאוד עד שבכל כמה מטרים היה עיקול חד. הנהג הקטן והשקט היה עירני מאוד ודיבר כל הזמן עם המדריך, שלא רק שלא גילה שום רצון לדבר אתנו ולענות לשאלותינו, אלא פשוט נמנם לו ולא טרח אפילו לשמור על עירנות הנהג.
לבסוף הגענו לגנגטוק וחזרנו למלון, ובדרך ראינו שוב את השוק הנפלא שלה: כמעט כולו נמצא בתוך חלל גדול המחולק על ידי עמודים, והדוכנים צפופים מאוד ובתוכם עוברים ונדחקים הקונים והמוכרים. ניסיון נואש להעביר את החלקים הקודמים של הבלוג באינטרנט נכשל והבחור הנחמד במקום אמר שבבוקר יהיה קשר.
כמה מלים על הקפה האינטרנט כפי שפגשנו אותו בהודו עד כה. בדרך כלל המקום קטן עם כעשר עמדות, לפעמים הוא משמש גם לתיקונים או למכירת מחשבים, החוטים עוברים מעל האנשים ובין העמדות והחיבורים תלויים להם בכל מקום אפשרי. על הריצפה מונחים מצברים ענקיים מאובקים ומוזיקה מערבית רועשת והכל מאובק ומבולגן – ממש ההי-טק בהתגלמותו! מלבד התיירים יושבים שם גם מקומיים, צעירים שאין להם מחשב בבית. הפסקות חשמל ונפילות של השרתים הם תופעה רגילה וראינו אפילו שלט במקום אחד: "לצערנו הקשר איטי מאוד, זו אינה אשמתנו."
למחרת חזרנו אל קפה האינטרנט ולשלוח ולקבל דואר ובמשך קרוב לשעה אכן הקשר פעל אך אז הכל נגמר ויצאנו לבנק להחליף כסף. שמתי לב שהנשימה שלי ממשיכה להיות קשה וכואבת גם אחרי שאני יושבת זמן רב ולא זזה והראש כואב לי מאוד. הגענו למסקנה שהגובה של אתמול (3700 מטר!) עוד משפיע עליי והחלטתי ללכת למלון ולנוח. במצב כזה טלוויזיה בחדר היא בדיוק במקום מפני שהיה קשה לי לקרוא, ולא יכולתי גם לישון.
בינתיים אפי חזר מהסידורים – מזיע אך בלי כסף כי הייתה שביתה בבנק, וללא כל הצלחה בשיגור הדואר האלקטרוני מאחר שהנתק בתקשורת נמשך (לדברי המפעיל גם זה היה קשור לשביתה).
התאוששתי קצת ויצאנו להרצאה של הגורו במנזר שלפי המפה היה צריך להיות למעלה בעיר, מעל הפרק העירוני ותערוכת הפרחים שראינו כבר. אנשים ששאלנו הראו לנו על הדרך למעלה, ואנחנו חשבנו לתומנו שזה לא רחוק, כמו שהראתה המפה הסכמתית והלא מדוייקת שהייתה בידינו. הדרך הייתה תלולה והשמש חיממה יותר ויותר ואני לא הרגשתי כל כך טוב. לבסוף עצרנו טקסי שירד למטה ונסענו בדרך ארוכה שהמשיכה לעלות בכביש משובש ובשכונות לא צפופות עד שהגענו לגבעה יפיפיה. המקום מוקף יעקות ירוקים ולפני המנזר נמצא הכלא המרכזי של סיקים, שנדמה כי שוכניו רואים את הנוף היפה ביותר בעולם שנשקף מבעד לסורגים.
ברחבת המנזר הוכנה במה מקושטת בדגלים ובדים וציורים צבעוניים, ומולה סודרו כיסאות פלסטיק שעליהם ישבו מקומיים רבים. ביניהם היו הרבה זקנות לבושות בלבוש טיבטי מסורתי ומגלגלות גלגלי תפילה או מחרוזות תפילה, וממלמלות פסוקים מן התפילות. ברמקול שמעו מישהו מקריא פסוקים בטיבטית, ומסביב ליד הקירות עמדו או ישבו נזירים וזקנים עם חרוזי התפילה, מתחממים בשמש ומחכים. בצד היה אוהל גדול ובו היו ספסלים וכריות הסבה ודוכני עץ שעליהם הונחו כוסות צ'אי חם לבאים ומין בצקים מטוגנים מתוקים. ראינו שם חלק מן המערביים שפגשנו יומיים קודם בטקס המקדש הקטן, והם חייכו אלינו אך לא גילו בנו עניין אלא היו דרוכים לבואו של הגורו כמו כולם. ישבנו ושתינו ואכלנו, ואז ראינו את מיכל; שהצטרפה אלינו אך התחבקה בידידות עם חלק מהחסידים שכנראה הכירה מקודם, במהלך נדודיה.
הגיעה מכונית עם עוד חסידים ועם מין "לחם קודש" מתוק שנראה כמו לחם שחור, אבל הוא מתוק מאוד והסוכר ממש נגרס בין השיניים כשאוכלים אותו. לפתע הגיעו לרחבה שתי מכוניות אחת רגילה והשניה מרצדס מפוארת, וממנה ירד הגורו מלווה בעוד חסידים. הוא הוכנס פנימה והרמקול הפסיק להשמיע פסוקים. לאחר שכולם התקרבו ובעלי המצלמות הכינו את מצלמותיהם נשמעו תרועות חצוצרות והמאסטר הגדול יצא מן המנזר. כולם קמו על רגליהם קדו והצמידו את ידיהם לברכה, וחלק ירדו על ברכיהם לאדמה והניחו עליה את המצח לאות כבוד כמה פעמים. המערביים עמדו לידם וצילמו והיו די בולטים בקהל הנרגש. המאסטר עלה על הבמה, והחל לדבר בפשטות ובידידות עם הקהל, כשהוא שואל שאלות ומצחיק אותם וקורא לכל מיני אנשים שיגיעו אליו כמו בהופעה בקיבוץ.
הוא דיבר באנטונציות מאוד מגוונות והשתמש בידיו ובגופו, ולא תרגם שום דבר לאנגלית. הוא לא רצה לקטוע את רצף דיבורו שנשמע כמו סיפור של אבא לילדיו, והתעלם בחוכמה רבה מן התלמידים המערביים שהיו מיעוט קטן בקהל. לאחר זמן מה עזבנו יחד עם מיכל, ויצאנו ברגל למטה בדרך נפלאה בין כפרים קטנים עד שתפסנו טקסי שהביא אותנו לעיר.
הספקנו עוד להחליף כסף אצל חלפן פרטי, (היחיד בעיר, כל הבנקים הציבוריים שרק הם מחליפים כסף זר היו בשביתה נגד תוכנית הפרטה של ה'בזק' הממשלתי המקומי) ולהתעניין היכן תחנת השירות של הג'יפים לגנגטוק- למחר בבוקר. שאר היום עבר במנוחה ובניסיון נוסף לשלוח דואר אלקטרוני – בהצלחה חלקית והבטחה שמחר בבוקר יהיה קשר.
הבוקר, קמנו להזמין כרטיסי רכבת לורנסי על פי עצת מיכל, ואפי יצא לנסות שוב לשלוח את התמונות מהבלוג. אני עמדתי בינתיים בתור הנשים שהיה הקצר ביותר, אך התברר שאותו פקיד מטפל בגברים ובנשים – פעם בגבר ופעם באישה. מיכל עמדה לפני ורצתה רק לדעת מה מצבה ברשימת הstand-by והתברר לה שהיא עברה ממספר 9 למספר 6 לנסיעה של ה31 לחודש זה. כשהגיע תורי סוף סוף אפי כבר חזר וניהלנו את השיחה עם הפקיד ביחד. הוא היה מאוד תקיף ובטוח בעצמו ונראה כנהנה מהכוח שבידיו על העומדים בתור המושטים את הכרטיסים או את טופסי ההזמנה לכרטיסים בתחינה. קודם כל הושיט לנו טופס שבו היינו צריכים למסור את שמנו, גילנו ומקום מגורינו. אחר כך דרש שנכתוב את תאריך הנסיעה. ואז הודיע שבתאריך הזה אין כרטיסים ישירות לורנסי אלא למקום שנמצא במרחק שעה נסיעה. כששאל איזה מחלקה העניין התחיל להתבלבל והוא טען שאין קרונות שינה בכלל בלי מיזוג אוויר, וכבר חשבנו שניסע בכל זאת עם מיזוג אוויר ונתעטף היטב, ואז חזר ואמר אבל אין בכלל קרונות שינה... לבסוף קרא לבחור חביב שעזר לו, שהיה כנראה נחות ממנו בדרגה מפני שלא היה לו כיסא משלו. הוא פשוט אמר לנו שיש רכבת אקספרס לורנסי שבה יש רק קרונות שינה עם מיזוג אוויר, ויש רכבת רגילה למקום קרוב לורנסי שבה יש קרונות שינה בלי מיזוג אוויר. כל כך פשוט! והרי כל מה שאמרנו מהתחלה הוא שאנחנו לא רוצים לנסוע עם מיזוג אוויר! לקחנו את הכרטיסים בדיוק לתאריך שרצינו ה- 15 לאפריל, וחסכנו כחמש מאות רופי. את הכסף הזה נוציא על טקסי מיוחד לוראנסי. אני מקווה שלא נגלה שהנסיעה הזאת היא למעלה מכוחותינו: ראינו בלונלי פלנט שהנסיעה ברכבת האקספרס לוקחת 16 שעות, ואני לא מנסה לחשוב אפילו כמה ייקח לנו ברכבת מאסף...
אבל צריך ללמוד גם משגיאות. הפחד שלי מנסיעה בקרון עם מיזוג אוויר מקפיא שאי אפשר לווסת אותו, שתגרום לכך שנהיה חולים דווקא בוראנסי מכל המקומות בהודו, גדול מהחשש מנסיעה ארוכה בחום, בלי תנאים בסיסיים הולמים.