ראינו את הנהר שזורם בתוך נקיק לאורך כל העיר,
למחרת הזמנו מונית בחמש בבוקר כדי לעלות לסראנגקוט, הפיסגה שממנה רואים את רכס האנאפורה, ולראות את הזריחה על ההרים המושלגים.
העליה בחשך בכביש התלול היתה די מדהימה, לכאורה זהו אתר תיירות לכל דבר, כביש צר ותלול לנקודת תצפית חשובה, אך בדרך ראינו אנשים הולכים במרץ לעבודה, הולכים עם כדי חלב גדולים למלא מים בברזים, ובכל פעם ראינו עוד בתים כפריים שמעידים על חיים שגרתיים במקום הגבוה והיפה הזה. בכל פעם הכביש נהיה תלול יותר, חלקים ממנו לא היו סלולים, ומכוניות קטנות יותר התאמצו ונעצרו כשהתקשו לעלות בסיבובים המפותלים, ואחריהם עמדה שורת המכוניות שמחכה להם עד שיתגברו על העלייה הקשה.
לבסוף עצרנו בכפר גדול והנהג הפנה אתנו למדרגות תלולות בהן עלו שאר התיירים שהגיעו לפנינו, ואנחנו וויתרנו על המונית בדרך חזרה, למרות שזה היה עולה לנו אותו דבר, פשוט רצינו לרדת ברגל בדרך היפה שהומלץ עליה בספר.
המדרגות היו תלולות וארוכות מאוד, ואני שלחתי את אפי קדימה לפיסגה, כי הוא פחד להפסיד את הזריחה ואני פשוט הייתי מוכרחה לעצור מדי כמה מדרגות.
למעלה היה המון מקום לשבת ולהשקיף על הפסגות המושלגות שכבר היו מוארות בקרני השמש שעלתה מאחורי ההרים אך לא נראתה עדיין מעליהם. היתה שם גם מרפסת גבוהה יותר ממנה אפשר היה להשקיף על הנוף בכל הכיוונים, ולראות את העיר, הנהר והאגם הגדול, והפסגות הנמוכות הירוקות המקיפות אותה. הרכסים המושלגים היו כל כך גדולים וחדים ונמשכו לאורך כל האופק מולנו, ואז יצאה השמש והתחילה להאיר את הכל. היה רגע של חסד בו הכל היה ברור וחד, אבל מיד אחריו התחיל אובך דק שכיסה בהדרגה חלק מהפסגות ונראה היה שהראות הטובה בה זכינו כשהגענו הולכת ונעכרת בערפל או באובך.
אחרי כשעה התחלנו לרדת במדרגות העוברות בתוך הכפר, וכל בית היה מסעדה וגסטהאוז, או חנות למזכרות, וישבנו לשתות תה ולאכול ביסקוויטים שהבאנו על מרפסת אחד הבתים האלה. כשהמדרגות נגמרו חצינו את הכביש וראינו שלט שמראה על שביל תלול שמוביל לlakeside, והתחלנו לרדת עם מקלות ההליכה שהבאנו אתנו.
זו הייתה ירידה ארוכה ותלולה, עם הרבה מאוד מדרגות, לא כולן בגובה שווה, וחלקן הרוסות למדי, וחלק קטן מאוד מהירידה היה על שביל עפר צר. מה שנחשב כאן כהליכה קלה, היה די קשה ומעייף בשבילנו ובמיוחד בשבילי, אבל זה היה משהו שיכולנו לעמוד בו ואפילו נהנינו ממנו, עם כל העייפות והשרירים הכואבים מהירידה התלולה.
הדרך עברה בתחילה בתוך הכפרים ובכל פעם אנשים נחמדים הראו לנו את הכיוון הנכון לlakeside, ואמרו לנו בשימחה: נאמאסטה! מאיפה אתם? ישראל! איזה ארץ נחמדה! ילדים תרגלו עלינו את האנגלית שלהם, ראינו את האיכרים עובדים בשדות, הולכים עם שקים על גבם ובונים עוד בתים חדשים בכפר. אחר כך הדרך עברה בתוך יער ירוק והנוף הופיע מדי פעם לרגע מבעד לעצים הסבוכים.
בסוף הדרך ראינו את הבתים של הכפר הצמוד לפוקארה הולכים וגדלים, אבל הירידה עדיין לא נגמרה, ואני כבר הייתי די תשושה ובכל פעם נעצרנו לנגב זיעה ולחדש כוח. גם כשיצאנו מהיער ונכנסנו לכפר המשכנו לרדת עוד ועוד, וכבר היו שם גסטהאוזים ומרכז מדיטציה ויוגה, ותיירים כבר עברו על פנינו וראינו את האגם מתקרב, אך הירידה עוד נמשכה והשרירים כבר כאבו והלחץ על כפות הרגליים לא פסק.
סוף סוף הגענו למישור ואפילו לעלייה גדולה שהביאה אותנו לעיר ולאגם. ישבנו במסעדה המשקיפה על האגם ואכלנו ארוחת בוהריים טעימה ונתנו לרגליים לנוח כדי שנוכל להגיע משם למלון. שם התקלחנו ופשוט צנחנו למיטות, עד הערב בו הזדחלנו למסעדה קרובה למלון.
אין כמו מלון אדם למנוחה אחרי הליכה מפרכת. ארוחת הבוקר על הגג, הנוף המרגיע כל כך של האגם והסירות השטות בו בשקט בלי מנוע, ההרים הירוקים מסביב והרחוב המוביל לאגם הנשקף גם כן מהמרפסת הגדולה על הגג. אחר כך אפשר לשבת בחדר הגדול והנוח ולא לעשות כמעט כלום, לכתוב בלוג, למיין ולהעלות צילומים לבלוג, לקרוא ספרים ולראות סדרות בריטיות של הבי בי סי האהובות עליי כל כך. בצהריים אוכלים משהו קל, ובערב מתלבטים בהחלטה הקשה: לאיזה מסעדה נלך היום? נפאלית, הודית, סינית, איטלקית, קוריאנית, מולטי קוזין, (למעשה רובן הן מולטי קוזין, גם אלה שמתהדרות בייחוד אתני אחד) ואפילו פלאפל וחומוס אפשר למצוא כאן במסעדות באזור הישראלי יותר…
תגובה 1:
נראה מקום מדהים. איזה כיף לכם !!
מבינה בדיוק מה שכתבת על הלחץ בכפות הרגליים...
הוסף רשומת תגובה