קטמנדו - גני קייזר ודורבאר סקוואר

למחרת היה היום האחרון בקטמנדו, יצאנו לגינה קרובה שנקראת Dream garden ובה נמצא קייזר קפה, והיא מעוצבת כגינה אוסטרית ליד ארמון לבן בסגנון אירופי, שנבנה על ידי נפאלי עשיר ובן אצולה שהתאהב בסגנון של בית האבסבורג. 

הגינה יפה ומטופחת ונראית כמו משהו שנפל מכוכב אחר לקטמנדו הנפאלית כל כך. כמעט כל בנייני הארמון, חוץ מבניין אחד, אסורים לכניסה ונמצאים בשיקום אחרי רעידת האדמה האחרונה. בבניין היחיד שאליו אפשר היה להיכנס היה מוזיאון קטן המתעד בצילומים את הבניינים כשהיו עדיין במצב טוב, ואת השיקום שעברו ב1997 וטיפוח הגינה שהייתה מוזנחת ופראית. והסתובבנו קצת בגינה ואפי צילם בחדווה, אבל הרגשתי ממש לא טוב ונאלצנו לשבת שם ולחכות עד שכדור האקמול צינון שלקחתי ישפיע. 

יצאנו מהגינה לרחוב מאוד גדול ותיירותי ושמענו כמה גברים מדברים עברית, הם היו בשנות הארבעים וכנראה נסעו ל׳טיול בנים׳ בלי נשותיהם. שאלנו אותם אם יש להם ספרים להחלפה, מפני שאנחנו סוחבים שניים כאלה עוד מסרי לנקה. הם רק הגיעו אבל הפנו אותנו לסוכנות נסיעות שנקראת סוויסה בטאמל, הרובע בו אנחנו מתגוררים. הלכנו לשם, ומצאנו ליד ״סוויסה״ עוד סוכנות עם שלטים בעברית. נכנסנו פנימה והתחלנו לשאול, היו שם כמה בנות שחזרו מטראק, וזוג מבוגר שנוסע לשלושה חודשים למזרח ועכשיו הם מתנדבים בקטמנדו אצל נפגעי רעידת האדמה. 

התחילה שיחה נעימה עם הבנות ובעיקר עם הזוג, דני ויעל מכרמיאל, על הנסיעה שלהם ושלנו, ועצות הדדיות כמקובל בין ישראלים הרבה פעמים. קיבלנו שתי עצות חשובות: אחת, ללכת לבית חב״ד הסמוך ושם להחליף את הספרים, ושנייה, להיכנס למתחם הגדול של המקדשים והארמונות החרבים בכיכר דורבר בעיר, מהצד בו נכנסים כל המקומיים, כי אין הצדקה לעשרים דולר שיגבו מאתנו בכניסה הרגילה, מאחר שרוב המקדשים די הרוסים והכל נמצא בבנייה ובשיקום. 

דני ויעל התנדבו ללכת אתנו לבית חב״ד, ושם די נדהמנו לראות את כמויות הישראלים הצעירים וגם משפחות עם ילדים, וכיוון שזו הייתה שבת, היו רבים, דתיים ומסורתיים וסתם קופצים על ארוחת חינם, שהצטרפו לארוחת הצהריים החגיגית. המקום מרשים, גדול מסודר ויש המון כורסאות וספות לרבוץ עליהן וגם בחוץ ישבו המון צעירים והקשיבו לדברי חיליק מגנוס, ישראלי בעל זקן ארוך שאפי זיהה כמחלץ וותיק, שפגשנו קודם בחנות, והוא יושב שם בכוננות מטעם חברות הביטוח בעונת הטיולים.

ארון הספרים היה נעול כי הבחור הנפאלי שפותח אותו לא היה שם ואחד החבדניקים המזוקנים המליץ לנו לבוא בערב כשהשבת תצא להחליף ספרים. שוחחנו עוד קצת עם הזוג הנחמד מכרמיאל ונפרדנו. עכשיו גילינו שיש חלקים גדולים מטאמל, שלא ראינו ואפילו חנות ספרים ענקית שאפשר לשוטט בה שעות. המשכנו לכיוון כיכר דורבר, והפעם נכנסנו בדרך אחרת ובאמת אפשר היה להיבלע בחברת המקומיים והתיירים מאסיה שלא שילמו כמונו, כי כמו בכל מקום עד עכשיו בנפאל, הכיכר הייתה מוקפת חנויות, מסעדות ואפילו מלונות, והקודש התערבב בחול.

הבית של האלה החיה, שיוצאת לקהל פעם בשנה

המקדשים היו די הרוסים ופחות מרשימים מפאטאן, אך המקום כולו היה גדול פי כמה וכמה והמקדשים עצמם היו ענקיים ומרשימים למרות שרובם היו הרוסים למחצה או כמעט לגמרי.

אכלנו צהריים מעל הכיכר ואני שוב לא הרגשתי טוב כי השפעת הכדור כבר עברה, אז חזרנו למלון בריקשת אופניים, שנהג בה זקן הדור בג׳קט ובכובע נפאלי, שדיווש בקושי ברחובות עם הבורות והאבנים הגדולות עד שהגענו לטאמל, ושם כמובן ביקש עזרה במציאת הכתובת מבעל ריקשת אופניים אחר, למרות שכאשר לקחנו אותו טען שבוא יודע בדיוק איפה המלון…

אחרי הצהריים נחנו ואני הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, והלכנו להחליף את הספרים בבית חב״ד ואחר כך להתפנק בארוחה טובה במסעדה המפנקת ביותר בטאמל, גאיה, כחגיגת סיום לשהות הנפלאה בקטמנדו.