אוטובוס לילה לקטמנדו, שיטוט בסמטאות וביקור במקדש הקוף

משרד ההגירה הנפאלי היה פגישה ראשונה עם המדינה המלבבת הזאת. שוטר נחמד בדק את הדרכונים, נתן לנו טפסים למלא ועזר לנו בכך שפטר אותנו מסעיפים שונים, או אמר לנו לכתוב פשוט הודו כתשובה לשאלה מעצבנת כמו מהו מספר הטלפון שלנו… חיכינו כמה דקות עד שניתנה לנו וויזה לחודש עם בול, כשהאפשרות להאריך בעוד זמן הוסברה לנו כיותר זולה מאשר לשלם עכשיו לחודשיים.

עכשיו יכולנו לגרור את התיקים לכביש הראשי של עיירת הגבול הנפאלית ולחפש את המשרד של סוכן הנסיעות שמיסטר פודאר מדארג׳ילינג המליץ עליו. מהר מאוד ראינו את המשרד הקטן, וקנינו את הכרטיסים שהזמנו בטלפון לאוטובוס שיוצא בארבע וחצי אחרי הצהריים. השעה הייתה עשר וחצי, ונשארו לנו עוד שש שעות להרוג, ושתבינו זו לא הייתה גנגטוק או מקום שיש בו בתי קפה או מסעדות נחמדות שאפשר לרבוץ בהם עם וואיפאי חופשי ולגלוש ולהשתמש בשירותים נקיים וכך להעביר את הזמן בנעימים. זו הייתה עיירה די עלובה, מלוכלכת, בלי שום תיירים מערביים או אחרים, רק נפאלים והודים שנראו בדיוק כמו הנפאלים, המסעדות היו קטנות וחשוכות, ובכל רגע ניגש אלינו מישהו והציע לנו ריקשה או מלון או אוטובוס או לקנות משהו. 

יצאנו לשוטט ברחובות ועברנו ברחובות הראשיים שבקצה שלהם היו בתים כפריים ושדות תה, עברנו ליד בית הספר כשכל התלמידים יצאו ממנו, מצאנו רחוב אחד שהיו בו כעשרים (!) מכוני יופי קטנטנים, וניסינו לקנות סים נפאלי לטלפון אך בלא הצלחה. 

רוב האנשים לא דיברו כמעט אנגלית והשלטים היו כתובים בעיקר בנפאלית. לבסוף עמדנו בתחנת האוטובוסים הגדולה, והסתכלנו באוטובוסים היוצאים והנכנסים וניסינו לנחש איזה הוא האוטובוס המובחר, a/c, כלומר מיזוג אוויר, שייקח אותנו בנסיעה הארוכה שיכולה להימשך 17 שעות לקטמנדו.

אכלנו ארוחה במסעדה קטנה, וחזרנו למשרד הנסיעות כדי להשתמש בשירותים שלו ולקחת את התיקים לאוטובוס, שהסוכן הצעיר מצא עבורנו בתוך הסבך והמהומה של התחנה הגדולה והפעילה. האוטובוס נראה די פשוט, וקצת התאכזבנו. למעשה לא היינו צריכים מיזוג אוויר, אבל מר פודאר אמר שהכי טוב לנסוע באוטובוס עם מיזוג אוויר, כי אלה האוטובוסים הכי טובים מכל בחינה אחרת. תא המטען מאחור היה עם חור גדול ברצפה שלו אז שמנו את התיקים בספסל האחורי של האוטובוס שלא ישבו בו. בכלל לא היו הרבה אנשים באוטובוס עד שיצאנו לדרך בסביבות חמש. לידינו ישבה בחורה צעירה שחייכה אלינו והתחלנו לדבר אתה. היא סיפרה שהיא מסיקים ולמדה שנתיים בקטמנדו במכון התיאולוגי, מאחר שהיא נוצריה השייכת לכנסיה הפנטאקוסטלית ועכשיו נסעה לבקר שם, והיא מתעדת לכהן ככמרית! אמנם היא דיברה טוב אנגלית אבל הייתה ביישנית מאוד ולא התפתחה שיחה ממשית בינינו.

יצאנו לדרך, אוטובוס עם כעשרה אנשים בלבד, כשכמה וכמה אוטובוסים Deluxe בלי a/c יצאו מלאים לפנינו לקטמנדו. המחיר של הכרטיס באוטובוס שלנו גבוה בשלושה דולרים, וזה מספיק כדי לבחור באוטובוסים הפחות טובים גם בנסיעה כל כך ארוכה.

כמובן שגם האוטובוס הזה לא היה באמת אקספרס, עצר להעלות אנשים וחבילות, וחלק מהעולים ירדו אחרי כשעה או שעתיים וחלק ממש בלילה, כשכבר רוב הנוסעים ישנו ולא ראינו להיכן הם יורדים.

עד שירד הערב והחשיך לגמרי, נסענו בשפלה הדומה בכל לשפלה שליד סיליגורי, מטעי תה, כפרים קטנים ועלובים, עיירות קטנות די מוזנחות, שדות של ירקות ופרות אוכלות עשב לצדי הכביש. היה מעונן מאוד, ולא עבר זמן רב והתחילה סופת ברקים ועמה גשם חזק, שירד בכוח והאט את הנסיעה שהייתה כבר די איטית מקודם. חשוב לציין שהאוטובוס המשובח והמומלץ היה באמת עם מושבים נוחים שנוטים לאחור כמעט למצב שכיבה, היה מקום לשים בקבוק מים ועוד דברים ברשת במושב שלפנינו, והיה מיזוג אוויר שפעל במשך זמן קצר, אבל כובה כשמזג האוויר הפך קריר יותר. אבל גולת הכותרת היה פיצוץ ענק בשמשת הנהג הגדולה, אמנם לא בצד של הנהג, אבל הסדקים שיצרו מראה דמוי רשת קורי עכביש ענקית הגיעו עד למקום בו ישב. עכשיו ירד גשם חזק, אך הנהג לא הפעיל את המגבים, ואולי לא היו שם מגבים בכלל, מי יודע? 

הרגשתי שהאוטובוס מתחיל לעלות ואז נרדמתי להפתעתי למרות השעה המוקדמת, רק שמונה בערך. בעשר התעוררנו כשהאוטובוס עצר ליד שירותים פשוטים וחשוכים ומיד המשיך עוד כשעתיים, ואז עצר במקום בו הייתה מסעדה קטנה והנהג וחלק מהנוסעים אכלו ושתו צ׳אי, ואני הייתי מטושטשת מדי מכדי לחשוב על אוכל ושתייה. הנסיעה נמשכה בדרך די קופצנית, ואולי גם קודם הייתה כזאת אך ישנתי חזק מכדי להבחין בכך. עכשיו התעוררתי מדי פעם, רק כדי לראות אנשים בודדים הולכים בדרך, בתים ואפילו תאורה חגיגית במקומות אחדים. הגשם פסק והדרך הייתה מבריקה מרטיבות וצרה מאוד, ובכל פעם האוטובוס עצר כדי לתת מקום למכוניות ובעיקר לאוטובוסים לעבור, ולעתים עקף תוך צפצופים משאיות ואוטובוסים שנסעו לאט מדי לטעמו. 

השחר עלה, השמים האדימו ואפשר היה סוף סוף לראות את הנוף, שדמה מאוד לסיקים אך היה הרבה פחות תלול והעליות היו די מתונות וההתפתלויות רחבות. הכפרים לצד הכביש היו די עלובים, גגות פח חלוד, ובתי לבנים קטנות לא מטויחים ולא צבעוניים, ולא היו הרבה פרחים ועציצים כמו בסיקים. עצרנו במסעדה גדולה לאכול והשירותים היו נקיים כמו שלא ראינו אפילו בסרי לנקה או קמבודיה הנקיות יחסית!

עכשיו התחילה העלייה הגדולה כשהתקרבנו לקטמנדו, דרך צרה מאוד ומתפתלת מאוד והמדרונות תלולים מאוד, והמון טראסות עם ירקות בכל מקום אפשרי. כעבור כשעתיים עצרנו בפקק ענקי שאת סופו לא ראינו ותחילת גם כן הייתה מוסתרת בהתפתלות הדרך. בכל חמש או עשר דקות התקדמנו כמה מטרים וכך זה נמשך ונמשך, מדי פעם עבר אותנו אמבולנס או שוטרים על אופנוע, שניים עצרו ותפסו נהג משאית שניסה לעקוף כשהדרך מהצד השני הייתה פנויה, כי לא הגיעו משם הרבה מכוניות בהתחלה. כולם כבר היו ערים וישבו בסבלנות אם כי הציפייה עוררה שיחות וכמובן הטלפונים הסלולריים התחילו לעבוד במלוא העצמה. 

עברו כבר שבע עשרה שעות ועדיין לא הגענו והפקק נמשך בעצלתיים, והסביבה העירונית של פרוורי קטמנדו מגבירה את התנועה לשני הכיוונים. לבסוף ראינו שני שוטרים ליד משאית גדולה, תקועה בצד הכביש אך תופסת מקום כזה שהופכת את התנועה לחד סיטרית בכל פעם לכיוון אחר, וכנראה שזה היה מקור הפשע. 

המשכנו בנסיעה מהירה, עכשיו ראו בצדי הדרך ערימות לבנים אדומות שאולי נשארו מבתים שנהרסו ברעידת האדמה, וככל שנכנסנו יותר לעיר ראינו בתים שחלקם נהרס, ואפילו בתי לבנים שנסדקו ולא תוקנו. אבל בסך הכל העיר נראתה בנויה ושוקקת חיים, גדולה מאוד, עם הרבה בניינים גבוהים וכבישים רחבים כמו זה שבו עצר האוטובוס לבסוף.

מצאנו נהג מונית שהכיר את Thamel, האזור התיירותי בו המלון שלנו נמצא, והגענו למלון המקסים שלנו, hotel friends home, בו אנחנו נהנים מחדר נפלא ואינטרנט לא רע, וארוחת בוקר מפנקת והעיקר: צוות מקסים דובר אנגלית שעוזר בכל דבר וסתם מתעניין ונחמד. לצערנו נצטרך מחר לעבור למלון אחר, כי המלון מלא. 

מהר מאוד גילינו שקטמנדו פשוט נפלאה, מעניינת ומפתיעה בכל רגע ובעלת ייחודיות ארכיטקטונית, שצריך לשוטט הרבה ברחובות עם עיניים פקוחות כדי לראות אותה.

ביום הראשון הסתובבנו קצת ברובע התיירותי ואכלנו במסעדה המפנקת ביותר, והלכנו לישון מוקדם כי היינו עייפים מאוד אחרי יומיים כמעט בדרכים. למחרת קמנו מוקדם, השארנו את המסמכים הדרושים לקניית סים נפאלי לטלפון במלון והם ביצעו עבורנו את הרכישה. הלכנו למקדש בודהיסטי חשוב מאוד בנמצא קצת רחוק מהמלון, אבל התעקשנו ללכת ברגל כדי להרגיש את העיר. 

מה שמפתיע בעיר הזאת הוא כמות המקדשים הקטנים, חלקם עתיקים מאוד, בכל מקום בתוך חצר שכולה חנויות ודוכנים, באמצע כיכר קטנה, ברחוב בין החנויות והבתים הגבוהים, בקיצור מקדשים קטנים מאוד נמצאים בכל מקום, ומהווים חלק בלתי נפרד מהחיים הסואנים של העיר הגדולה הזאת. עוד משהו מעניין הם הבתים העתיקים המקושטים בתבליטי אבן מסובכים ועדינים ובתבליטי עץ מדהימים בחלונות ובדלתות וגם סביב הגגות. בכל רגע אפשר למצוא בניין מוזנח ומאובק, שנראה כמו יצירת אומנות עתיקה. בקטמנדו יש המון חצרות פנימיות יפות, חלקן שקטות וסביבן דירות ובאמצע החצר סטופה עתיקה, וחלקן מלאות בחנויות וכוכים שהם חנויות ומעבר צר מאוד מוביל מתוכן לחצר פנימית אחרת, יותר קטנה ומלאה שוב בחנויות צבעוניות וסטופה מעוטרת במרכזה.

הדרך למקדש התפתלה בתחילה בין בתים ומקדשים ואחר כך בכביש רחב שסובב את הגבעה שבראשה מתנוסס המקדש. ככל שהתקרבנו למקדש גדל מספר החנויות המוכרות בעיקר מאלות, שרשרות תפילה בודהיסטיות, ועוד קישוטים וכלי קודש לפולחן וכמובן פרחים ומנחות למקדש. לא יאומן כמה חנויות כאלה, אחת ליד השניה, יש ברחוב הגדול המוליך למקדש. החלק התחתון של המתחם אינו מרשים, אבל יש בו ברכה לא נקייה עם פסל וכמה מבנים יפים וגינה שאפשר לשבת בה ולנוח. 

מדרגות תלולות הובילו אותנו לחלק העליון והחשוב של המקדש, שאני לא האמנתי שהוא באמת נמצא שם, משום שלקראת הפסגה יש משטחים שבהם יש המון חנויות וכשמסתכלים למעלה רואים רק עוד חנויות.

רק אחרי ששאלנו ונענינו שאכן המקדש עצמו נמצא למעלה, הסכמתי להמשיך לעלות, וטוב שכך. 

הרחבה הגדולה שעליה בנוי המקדש הגדול מלאה בסטופות עתיקות ויפות עם תבליטי אבן קטנים ועדינים. ליד המקדש ישבה קבוצת עולי רגל ושרה בליווי מין אקורדיון, תופים וכלי הקשה. הם ישבו ושרו והיה פשוט תענוג לשבת לידם ולשמוע אותם ולראות את האמונה התמימה שלהם והריכוז בו היו נתונים כמו בזמן מדיטציה. 

הקפנו את המקדש וראינו את העיר הנשקפת מפסגת ההר בכל הכיוונים. היו שם המון מקדשים קטנים ומה שמיוחד לבודהיסטים הנפאלים, שנקראים נווארים, שתי עיניים גדולות שמופיעות בהמון ציורים ופסלים שלהם. עוד דבר שמאפיין את המקדשים האלה הוא הסגנון ההינדי הבולט וההשפעה הגדולה שלו על הצבעים וצורת הפסלים והציורים. גם הרחבה הגדולה עם הסטופה הלבנה הענקית הייתה מלאה ברוכלים שהקיפו את כל הצדדים שלה, וזה היה משונה אחרי שראינו כל כך הרבה מקדשים בודהיסטים בקמבודיה ובסרי לנקה ובסיקים, בהם תמיד היה שקט וניקיון וניתוק מהבלי החיים הסואנים בחוץ.

מסימני ההרס של רעידת האדמה

ירדנו למטה והלכנו לכיוון הכיכר הגדולה בה נמצאים מבנים של ארמונות ומקדשים עתיקים שרובם נהרסו ורק חלקים בעיקר הבסיס נשארו מהם. אבל היה די חם, והיינו כבר רעבים, אז עלינו על הגג של מסעדה קטנה וישבנו לנוח ולחכות לאוכל הרבה זמן, מה שנתן לנו לנו הזדמנות לחשוב מחדש אם אנחנו רוצים להסתובב עוד כמה שעות בין עתיקות תמורת עשרים דולר, (שתבינו, פה זה ממש הרבה כסף!) או שנלך לאטנו הבייתה דרך הסמטאות היפות של העיר ונשאיר את העתיקות לזמן אחר? ברור שהתשובה הייתה לחזור בהילוך אטי ומתעכב על כל אתר לצילום שאפי מצא, וזניחת הסיור הארכיאולוגי לזמן אחר אם בכלל… 

לא אספר על ההליכה זאת ברחובות הצרים בין החנויות והדוכנים הצבעוניים ודוכני הירקות והכלים ואפילו כוכי מוצרי החשמל והטלפונים, הכל נמצא בתמונות של אפי, ומה שלא נמצא שם קשה לתאר. זו באמת עיר מקסימה ברבגוניות ובחיוניות שלה והשילוב בין הבתים והמקדשים העתיקים והחנויות המודרניות ואפילו קניונים מפוארים שנפתחו בחלקים המודרניים של העיר הוא מדהים. 

בלגן אופייני ברשת החשמל - פלא שיש הפסקות? 

שד יהודי-נפאלי? 

גם האנשים מאוד נחמדים ומשתדלים לעזור כששואלים אותם על הדרך גם כשהם מדברים מעט מאוד אנגלית. נפאל היא ארץ חד-שפתית לא כמו הודו, בה האנגלית היא השפה היחידה המשותפת לכל חלקיה השונים. נכון שפנו אלינו די הרבה נודניקים שמציעים עזרה והדרכה מבלי שנתבקשו, כמו שקרה הרבה פעמים בהודו, וידענו שהעזרה הנדיבה תיגמר בבקשת תשלום, אבל סירוב מנומס ותקיף הספיק כדי להרחיק אותם.

Add caption

גם כשחיים בזבל משחקים קריקט

התחיל להיות מעונן והיינו כבר עייפים אז חזרנו למלון והתעצלנו אפילו לצאת לארוחת ערב אז הזמנו משהו לחדר והרגשנו ממש בבית, פשוט היה לנו כל מה שאנחנו צריכים, וזה לא הרבה.