חזרנו לציוויליזציה והתמקמנו מחדש במלון המקסים שלנו, nettle and fern, והנה אני מזדרזת לכתוב על קורותינו בששת הימים האחרונים.
הנסיעה ליוקסאם הייתה די מסויטת, כשאנחנו יושבים באמצע לחוצים כמו סרדינים ולידי תייר רוסי צעיר וקודר שהפתיע אותי כשפתח לפתע בשיחה והתעניין, אבל בהפסקה כשאכלנו לא ישב אתנו ושמר מרחק.הייתי כל כך מכווצת עד שכאשר ירדתי מן הג׳יפ הרגשתי איך כל הרגל שהייתה בכיוון שלו כואבת והיה לי כיווץ שרירים שם באותו יום ואפילו למחרת בזמן ההליכה עוד הרגשתי כאבים.
הדרך הייתה מאוד משובשת, הרבה יותר מהדרך מבאגדוגרה לדארג׳ילינג, הפסקות ארוכות בכביש הסלול, ואז נסיעה על אבנים גדולות או על דרך עפר צרה שהקצה הפונה לתהום המפחידה שבור וחסר כביש דווקא במקומות בהם אין שום עצים גדולים והמדרון שם הכי תלול…
היה יום מעונן מאוד וירד קצת גשם, ומדי פעם עצרנו למסור משהו או לקחת משהו, והדרך נמשכה כשהחשיכה יורדת אט אט. בכפר קטן הנהג עצר, וקרא לחבר שגר על הדרך שיעזור לו לתקן את האורות שהיו גבוהים ואי אפשר היה להוריד אותם, ורק אז הדליק את האורות כשהיה כבר חושך גמור וכמובן שאין שום פנסים בדרך, אפילו לא בכפרים…
הגענו ליוקסאם, ונכנסנו למלון, שהבעלים שלו שותף כלשהו של סוכן הנסיעות, והוא הוביל אותנו לחדר והסביר שארוחת ערב נאכל במסעדה מעבר לכביש כחלק מהטרק. החדר היה מאוד נזירי, שני מיזרונים על הריצפה, ושירותים בהם הניאגרה אינה עובדת, אין מים בברז של הכיור, ואין ראש של מקלחת, רק ברז עם מים חמים ודלי גדול לעשות מה שנקרא hot bucket. אבל רוחנו לא נפלה, הרי באנו לטרק וצפויים לנו מקומות לינה הרבה יותר בסיסיים. אכלנו ארוחת ערב עם עוד צעירים מערביים שיצאו או חזרו מטרקים וחגגו עם בקבוקי בירה.
בבוקר קמנו מוקדם, אכלנו במסעדה וחיכינו למדריך. הוא הגיע באיחור ויצא מיד עם הדרכונים שלנו להחתים את האישור המיוחד שסוכן הנסיעות עשה לנו לקראת הטרק, וכמובן את אישור הכניסה לסיקים שצריך לבדוק בכל פעם מחדש.
סוף סוף הוא חזר והביא לנו שקיות נייר אלומיניום עם ארוחת צהריים לדרך, וערם סלי קש מלאים במוצרי מזון ושקי שינה שהסבל יעמיס על היאקים שילוו אותנו. עברנו דרך הכפר והתחלנו לעלות בדרך רחבה לא סלולה אך מתונה למדי. המדריך הסביר ששני קילומטרים ראשונים יהיו על הכביש ואחר כך תתחיל הדרך של הטרק האמיתית שתימשך ארבעה עשר קילומטרים. סוכן הנסיעות בגנגטוק הבטיח לנו שאם נהיה עייפים אחרי שמונה קילומטרים נוכל לעצור במקום קודם ולישון שם ולמחרת להמשיך עוד שמונה קילומטרים לגובה המקסימלי, בעוד שבתוכנית המקורית אנחנו אמורים לנוח ביום השני ולהתרגל לגובה שהגענו אליו ביום הראשון.
הדרך הפכה צרה יותר ועוברת ומעל תהומות מיוערים ויפים, אך העליה הייתה עדיין מתונה.בדרך עברו לידינו קבוצת סוסים עמוסים בציוד של קבוצה שיצאה לפנינו, וכדי לא להידרס עלינו קצת במדרון התלול ונתנו להם לעבור. נהנינו מנוף הפראי שנשקף מהשביל, כאן לא היו שום בתים המציצים מהירוק, לא היו שום טאראסות יפיפיות על המדרונות, רק יער סבוך ותהום אינסופית שלא רואים את סופה.
חצינו גשר תלוי ומתנדנד והגענו לשער גדול שממנו והלאה התחילה עלייה תלולה מאוד,
אולי שיפוע של 80 אחוז והמקל שלי עבד קשה כדי לעזור לי, השביל היה כולו אבנים חדות ולא גדולות מספיק כדי להניח עליהם את הרגל. וכך זה נמשך עם ירידות תלולות גם כן ומפחידות מאוד, (אני עוד תחת הטראומה של הנפילה בקמבודיה בה שברתי את כף היד) ואני פשוט התחלתי לנשום נשימות מאוד כבדות וכל נשימה כאבה מאוד. ישבנו לנוח, והחלטנו שאם ההמשך יהיה כזה נוותר על הכבוד, ונבקש משהו אחר או את הכסף. המדריך הגיע בפנים מודאגות ואפי שאל אותו כמה הלכנו, ואם המשך הדרך יהיה כמו ההתחלה. המדריך שראה אותנו מתקשים ונחים לעתים קרובות לא הופתע. תשובתו הייתה פשוטה: הלכנו קילומטר וארבע עשרה הקילומטרים הבאים יהיו בדיוק כמו הקילומטר שכבר עשינו, ואין אפשרות לעצור אחרי שמונה קילומטרים ולהמשיך למחרת את השאר. אמרנו למדריך שאנחנו לא רוצים להמשיך כי זה קשה מדי ולא דומה בכלל למה שסוכן הנסיעות מכר לנו: דרך רחבה וישרה, עליות מתונות ואפשרות לחלק את היום הראשון ליומיים. המדריך כנראה כבר דיבר עם הבוס שלו והדבר הראשון שאמר היה: no refund, לא התרגשנו והרגענו גם אותו שעניין החזרת הכסף לא קשור אליו וזה בינינו ובין הסוכן. אמרנו לו שאם ימצא לנו הליכות יותר קלות באזור הקרוב ליוקסאם, נסתפק בהן. הוא חשב רגע ואמר שימצא מסלולים בגובה נמוך יותר שיתאימו לנו. התחלנו לחזור וכשהגענו לשער פגשנו שם שני קנדיים צעירים ואבא של אחד מהם הולכים עם מדריך ומתחילים את הטרק שעזבנו. האבא קצת נרתע כששמע על הקושי אך הוא נראה חסון ובריא והרבה יותר צעיר ובכושר מאתנו, כך שנראה לי שהוא לא נשבר כל כך מהר…
בדרך פגשנו את שלושת היאקים שלנו, שהאוכל, התיקים ושקי השינה שלנו עליהם, והמדריך בישר לסבל שהוביל אותם שחוזרים ליוקסאם, והסבל חייך בשמחה ונראה לי שגם היאקים היו מרוצים שלא יצטרכו לעלות את העלייה התלולה כשהם עמוסים בכל הציוד...
כשעברנו בכפר כל האנשים ובעלי החנויות הקטנות שיש בהן הכל, התעניינו ושאלו את המדריך מדוע חזרנו, ולכולם הוא היה צריך להסביר מחדש בחיוך שהתיירים המערביים הזקנים לא הצליחו לטפס והפסיקו את הטרק, מעשה שכנראה לא קורה בכל יום… אבל אנחנו הרגשנו מאוד שלמים עם עצמנו ולא התביישנו להודות במגבלותינו.
 |
| גם אלה המזוודות שלנו, על גב היאק |
כשהגענו למלון, פגש אותנו בעל המלון וכשראה את כעסנו על הסוכן שפשוט רימה אותנו ומכר לנו משהו לא מתאים, התנצל מאוד והסכים אתנו שזה טרק קשה מאוד גם לצעירים, ושום דבר מהדברים שהובטחו לנו לא היה נכון. ראשית שם אותנו בחדר הרבה יותר מוצלח מהחדר שישנו בו, עם מקלחת ושירותים אמתיים ומרפסת קטנה הצופה אל הנוף. אחר כך הסביר לנו שיביא אוהל ויוציא אותנו להליכות יותר קלות עם לינה באוהל, ולבסוף שוב עוד לילות במלון. אכלנו את ארוחת הצהריים ונחנו בחדר ויצאנו עם המדריך למקדש הגדול שמעל יוקסאם, עלייה די מתונה אך על דרך שכולה אבנים גדולות ובולטות. משם הלכנו לאגם קדוש קטן שסביבו דגלים, ועברנו גם דרך בית שהכיל גלגלי תפילה ענקיים.
אחרי הצהריים התענן וירד גשם ונשארנו במלון. את ארוחת הערב בישל לנו המדריך במלון והגיש לנו בחדר, ממש שירות חדרים יוקרתי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה