למחרת אכלנו ארוחת בוקר בחדר, והתחלנו להרגיש כמו תיירים מפונקים, ואז יצאנו והסבל עם היאקים אחרינו דרך הכפר למקדש העתיק ביותר בסיקים, שכיום נראה חדש לגמרי אחרי שבנו אותו מחדש בעקבות רעידת אדמה. המקדש, כמו רבים מהמקדשים החשובים בנוי על פסגת הר די גבוה, (יחסית, כמובן) והטיפוס היה די מייגע אבל לא קשה מדי. המקדש היה מוקף בגינה יפיפיה ומטופחת ונשקף ממנו נוף מעורפל של ההרים הירוקים מסביב.
אחרי מנוחה קצרה המשכנו ללכת, בתחילה בדרך עפר רחבה ומתונה שאפשר לנסוע עליה ואחר כך בעליה תלולה ומתפתלת בשבילים צרים עד שעברנו בין בתי כפר שבנוי, כמו כפרים רבים בסביבה לגובה במקום לרוחב - כלומר על המדרון התלול. עברנו ליד הבתים הקטנים שרובם צבעוניים ומעוטרים במסגרות עץ ובחלונות עץ, ותמיד יש שם עציצים עם פרחים בכניסה או בחצר, ומחוץ לבית יש סככה לבעלי החיים וצריף קש כמטבח וכמובן ביתן שירותים בחוץ.
המשפחה, אישה צעירה עם תינוק חמוד בן שבעה חודשים ואביו הצעיר, וכנראה עוד אח צעיר מתגוררים בבית גדול בן שתי קומות,
ומגדלים תרנגולות בבית תרנגולות קטן שכמוהו לא ראיתי אלא בספרי הילדים שגדלנו עליהם. (בשמי לילה כחולים... והלכה לה ילדה … וכו׳ עד שהיא מפחידה את התרנגולות ואבא כועס, זוכרים?)
הם מגדלים כמובן גם הל שהוא הגידול העיקרי בסיקים ואפשר לראות אותו בכל מקום אפילו בתוך היערות בין העצים. שני ילדים גדולים יותר הגיעו לחצר מהבית שנמצא מעליהם במדרון ושיחקו עם התינוק וסתם השתוללו על הדשא, וכולם חייכו אלינו והיו סקרנים, אך לא פולשניים לשני הלבנים בשיער השיבה שהתמקמו בחצר הקטנה שלהם. הגשם פסק ויצאנו מהאוהל לשבת על האבנים ולקרוא ולצייר. (אני קראתי ואפי הוא שצייר את הנוף האפלולי, כי היה מעונן מאוד)
נזכרתי במשהו חשוב לגבי מזג האוויר בסיקים ולמעשה גם בדארג׳ילינג, בעונה הזאת, מרץ-אפריל, בכל יום אחרי הצהריים מתענן ולפעמים יורד גשם, וכשזה לא קורה זה נחשב לאירוע יוצא דופן, לכן כל הטרקים וההליכות צריכות להסתיים לפני ארבע אחרי הצהריים, וזו גם כן הייתה בעיה בשבילנו בטרק המקורי כי הלכנו לאט ונחנו הרבה ואפילו אם היינו מצליחים לעלות את כל הקילומטרים לא היינו גומרים לפני הגשם או החשיכה.
עוד לפני הארוחה התחיל רדת גשם חזק עם רעמים וברקים ואת הארוחה הזאת אכלנו בצריף המטבח קופסת עץ שעליה שני נרות כמו במסעדה מהודרת… האוכל היה ממש טעים, מתובל אבל לא חריף ובכמויות אדירות שהביאו אותנו למסקנה שכנראה נועד גם למדריך ולעוזר, ואכן הם אכלו את מה שנשאר אחרי שגמרנו והלכנו לישון באוהל.
בערב המדריך אמר לנו שמחר נלך למנזר אחד ואחר כך למנזר שני ואז נחזור למלון, ולמחרת שוב נלך ונחזור למלון וכך גם ביום שאחריו. התפלאתי ושאלתי: שלושה לילות במלון? והראיתי שלוש אצבעות ליתר ביטחון. המדריך אמר כן, שלושה לילות נחזור למלון. זה היה מוזר כי בעל המלון אמר שנישן באוהל לפחות שלושה לילות אבל חשבנו ששינו את התוכנית ולא אמרו לנו.
הגשם ירד כל הלילה עם הפסקות מעטות שניצלנו לצאת לשירותים, וכל התיקים שהיו צמודים לדפנות של האוהל נרטבו קצת וגם הנעליים שנשארו ליד הכניסה. אבל בסך הכל הלילה עבר בשלום, וישנו מספיק עד שהאור העיר אותנו, והרעש של הבישולים מהמטבח הסמוך עורר אותנו והריחות עשו לנו תיאבון. היה עדיין די מעונן והכל היה רטוב ולח אבל השמש הציצה והערפל כבר לא היה כל כך סמיך מעל ההרים מסביב. גם בעלי הבית כבר היו ערים, שיחקו עם התינוק והסתכלו בנו בסקרנות ובחביבות.
כאן המקום לספר משהו על המדריך שלנו. הוא בן עשרים, בן הכפר הזה והבית של משפחתו כמה בתים מתחת לבית שלידו ישנו. הוא עזב את בית הספר בכפר בכיתה השישית (איננו יודעים אם הכוונה לכיתה ו או לכיתה השישית, כלומר י בתיכון ביוקסאם) והתחיל לעבוד כנראה בכפר ואחר כך לפעמים כמדריך. האנגלית שלו מאוד בסיסית ואפילו פחות מכך, קשה להבין אותו והוא מתקשה להבין בעיקר כשמדברים אתו באנגלית טיפה גבוהה, כמו שקורה לנו לעתים…
הוא הולך במהירות גדולה וקופץ כעז על המדרגות והמדרונות התלולים, וכשראה שאנחנו איטיים שלח אותנו קדימה וחיכה עד שנתקדם כדי שיצטרף אלינו בקצב שלו, כך שמדי פעם עצרנו כשהיו שתי אפשרויות וחיכינו שיבוא כדי שנדע לאן להמשיך… הוא היה נבוך מאוד כשראה שקשה לנו, אבל לא עלה בדעתו במקומות הקשים בעיקר בירידה, לעזור לי למשל, דבר שכל תייר מערבי היה מצפה לו ממדריך פרטי. בקיצור הוא בחור חמוד, אבל לא מנוסה ועם מה שאמא שלי הייתה קוראת לו ״ראש קשה״. (למעשה היא נהגה לומר ראש של גוי, אבל לא נעים…)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה