יום ראשון, מאי 22, 2005
21.5.05 Yellow Guesthouse- באגסו- מקלאוד גאנג'
הבוקר התחיל מעונן ואני תקועה בבית, (כלומר בגסטהאוז החביב שלנו) שומעת מוסיקה קלאסית במחשב, ומנסה לצום כדי להיפטר מכאבי בטן מוזרים שלא עוברים כבר יומיים, ואפי יצא למסע חיפושים אחרי כל מיני ויטמינים ותוספי מזון שנגמרו לנו, ושאולי בעיירה הקטנה והמפנקת את המערביים הזאת ניתנים להשגה או להזמנה.
הימים האחרונים עברו עלינו בנעימים, טיילנו לבאגסי, הכפר הסמוך שבו לאליט, ידידנו החדש, מלמד יוגה וכולו גסטהאוזים, מסעדות, (שמחוץ לכולן שלטים בעברית עם תפריט ישראלי למהדרין...) סוכנויות נסיעות, מודעות למסאג' בסגנונות שונים, יוגה ומדיטציה, שיעורי בישול, מוזיקה וריקוד ועוד ועוד. כל המודעות בשתי השפות הרשמיות של מקלאוד גאנג' ובוגסי: אנגלית ועברית. (בבוגסי יש יותר עברית...) הכפר פרוש על גבעות תלולות וירוקות, שמעליהן מציצות פסגות מושלגות שהאדמה השחורה שלהן כבר מתחילה לבצבץ מתחת לכיסוי הלבן.
ככל שעולים, יש יותר אווירה של 'זולה'. מסעדות בתוך בתים חרבים או מתחת לקני במבוק רעועים, צעירים מדובללי שיער, לפעמים עם גיטרות, יושבים בשעת הצהריים ואוכלים בנחת ארוחת בוקר ישראלית ושותים תה או קפה, לגרש את ענני המסיבה של הערב הקודם. אין ספק שהמקום רומנטי, וחלקו שקט ויפה – אך האווירה הדקדנטית והמנותקת מן הסביבה לא משכה את ליבנו, ולא שאלנו אפילו על מקומות לגור.
נפגשנו עם השותף של לאליט, אכילש, מורה לרייקי ולפילוסופיה הודית. לאליט הציג אותו בתור אחיו, ואנחנו לתומנו לקחנו את דבריו כפשוטם, עד שהתברר שהם פשוט חברים ושותפים. הוא מבוגר מעט מלאליט, וכולו שלווה ונועם שממש נוגהים מפניו. הוא סיפר שבכל שנה הוא עובד בבוגסי רק חצי שנה, ואז – באוקטובר הוא נוסע לרישיקש, לגורו שלו שנמצא באשרם מול רם-ג'ולה. גם לאליט וגם אכילש מנסים להבין את התופעה הישראלית המתרחשת מול עיניהם, ומסבירים את התנהגות הישראלים בזמן הקשה שעברו בצבא. אבל הם חושבים פשוט על חיים צבאיים ונוקשים, ואינם מבינים את הצלקות הנפשיות הנחרטות בנפשות החיילים בזמן שירותם בשטחים, ואת זה ניסינו להסביר להם.
אפי מצא לעצמו שיעורי בודהיזם למתקדמים, העוסקים בדיוק בנושא שמעניין אותו: הדרך שבה ההכרה והתפיסה פועלים על פי הבודהיזם הטיבטי. המורה היא גרמניה, שלמדה כאן עשר שנים, והתלמידים הם בליל מעניין של מערביים שונים. חלקם למדו כבר פילוסופיה, (או לימדו) או עסקו בבודהיזם. הרימפוצ'ה שהיה המורה של המורה הגרמניה הופיע בפניהם וענה לשאלותיהם, ואפי התרשם שהתלמידה עולה על המורה במקרה זה...
אני הייתי בשני שיעורי בישול טיבטי, של מומו (מין קרפלך מאודים שממולאים בירקות או בדברים אחרים ולפעמים הם מטוגנים בטיגון עמוק) ושל לחמים טיבטיים. מעניין שבהודו ובטיבט אין בכלל אפיה בתנורים. הלחמים נעשים על המקום, (בטיגון או ממש מעל האש) והם תמיד טריים. הטיבטיים גם עושים לחמים מאודים, וגם עוגיות ומין ביסקוויטים מתוקים, אך הרבה פחות מתוקים מן הממתקים ההודים שגם אפי, חובב מתוקים מושבע, לא התגבר על חלק מהם.
הניסיונות שלנו למצוא דירה עלו בתוהו, והגענו למסקנה ההודית, שכנראה הקרמה שלנו היא להישאר ב"Yellow Gesthouse" המשקיף על העמק והגבעות הירוקים, ומתחתיו כמה בתים של איכרים המגדלים פרות במכלאה מסודרת וגרים בבתים בעלי גגות ציפחה ציוריים.
לאליט הפנה אותנו למין מלון דירות שנמצא מתחת למקדש הגדול, ובדרך אל הספריה הטיבטית. אך החדרים לא היו נחמדים, והעיקר: הוא נמצא במרחק עלייה תלולה וארוכה מדי בשבילנו מהעיר, ואין שם בכלל אוטוריקשות לנסיעה לעיר. וכך מה שחוסכים בדירה מבזבזים בנסיעה במוניות. אחר כך עלינו לרחוב הנמצא מעל הרחוב שלנו, ובו אמרו לנו שכולם משכירים דירות. לא ראינו שום שלטים, ומאנשים ששאלנו לא התברר לנו הרבה. לבסוף ראינו מין מוסך קטן עם אופנועים, ובחור לבן, עם שיער שיבה ארוך הקשור כ'קוקו', שפם מרשים וכובע טיבטי משונה, שנראה פליט שנות השישים אופייני, מתקן אופנוע. שאלנו אותו על דירות להשכרה, והוא השיב שככל הידוע לו הכל מושכר, והוא עצמו משכיר שלושה חדרים. כשאפי שאל אותו כמה זמן הוא כאן, השיב: "רוב חיי"... וסתם ולא פירש. הוא הבטיח לשאול ברחוב, ואז הפנה אותנו לבית שמעליו, ובו מצאנו שכן שהלך במיוחד לקרוא לבעל הבית. (כל הליכה וקריאה כרוכה בטיפוס ארוך על מדרגות תלולות!) ואמנם היה לו חדר שהתפנה למחרת, אך בלי מטבח, ואין שם אפשרות להכניס כירה חשמלית או משהו דומה כמו במקומות אחרים. חוץ מזה המקלחת שם לא פועלת, וזה כשלעצמו נימוק רציני ביותר נגד כשמדובר בשהות ארוכה.
בעל הבית היה טיבטי חביב והרגיש לא נעים שלא הצליח לעזור, ולכן צלצל לשכנה שהזמינה אותנו לראות את החדר שיש לה על הגג. אחרי טיפוס תלול שנראה אינסופי, הגענו למין מרפסת גבוהה מאוד שבונים עליה משהו, ולכן היא מאובקת וכולה מכוסה עמודי במבוק שפועלים עובדים ביניהם. החדרים קטנים, ויש לכל אחד מטבחון קטן עם כירת גז וכיור, אך השירותים משותפים ואין אסלה. לשאלתי מתי ייגמרו העבודות השיבה השכנה, זקנה חביבה שכמעט לא מדברת אנגלית: אני יודעת, שבוע, 12 ימים, מי יודע...
לאחר כל זה החלטנו להישאר בגסטהאוז, ולכבוד זאת ביקשנו מהמנהל ההודי השכיר, (בעל הבית טיבטי) שיושב כל היום ורואה טלוויזיה בחדר קטן בכניסה, שיחליף את הבריח בשירותים שלא פעל, ושייתן לנו שמיכה נורמלית במקום גוש הביטון הכבד שלא יכולנו לשים על עצמנו גם כשהיה קריר.
כדי שתבינו מהו חדר שנחשב בעינינו כחדר טוב וזול, (רק 250 רופיות = 25 שקלים) אתאר אותו במקצת.
בחדר יש הרבה אור ואוויר עם שני חלונות גדולים: אחד פונה למלון השכן, ולכן רוב הזמן הוילונות מוסטים, והשני פונה למרפסת צרה ומשותפת ולכן אפשר להסיט את הוילונות מדי פעם. על המרפסת יש ספסל קטן והדיירים מהחדרים שבהמשכה עוברים לידינו ביציאה ובחזרה מן החדרים שלהם.
בחדר עצמו יש שולחן לא גדול וכיסא משרדי על גלגלים, (שלא ברור איך התגלגל לפה ומדוע) שתי מטות צמודות שצריך מדי פעם להחזיר אותן למקומן, שלושה מדפים גדולים השקועים בקיר מאחורי אחת המיטות, ארון די גדול עם מדפים שמשמש גם כ'כספת', ואנחנו נועלים בו את המחשב כשאנחנו יוצאים, והכי חשוב: מנורת ניאון שמאפשרת קריאה נוחה גם בלילה. על הקיר יש גם ראי די גדול, והשירותים די גדולים ועם חלון הפונה החוצה, (אני מדגישה את זה, מפני שכבר גרנו במלון שבו היו לשירותים חלון הפונה פנימה, לתוך החדר...) כמובן שאין מקלחון, והמים מתפזרים להם על הריצפה כמו בכל מקום בהודו – אך יש מגב! ובזכות החלון, המקום תמיד מאוורר ויבש.
לכאורה נשמע נפלא, לא? אך לתמונה הזאת צריך להוסיף: צבע מתקלף מהקירות בשני מקומות, כתמים כהים המעידים על טחב כלשהו בעוד כמה מקומות, הקיר שליד הדלת של השירותים נראה כאילו שחלקו נפל ונחשף הביטון בחלק ממנו, על הריצפה המצופה במין פלסטיק הנראה כמו עץ, יש כתמים רבים וגדולים, ועוד כתמים קטנים ופחות בולטים על הקירות. על התיקרה נראים חוטי החשמל העוברים בתוך מין תעלה מסודרת, אך בכל זאת די מכוערת במונחים מערביים.
ובכל זאת אנחנו מרוצים מאוד, ונוכל לבלות כאן די הרבה זמן ככל שיהיה לנו מעניין במקום. התיאור המפורט הזה הובא כדי להבהיר את המהפך שהתחולל בנו, ובמיוחד בי, בתפיסת מושגים כמו "נוחיות", "רמה גבוהה", "צרכים בסיסיים". מספיק שיש לנו ארון ושולחן ומדפים ואני כבר מרגישה בבית, ולא שמה לב לפגמים ההודיים בהחזקה ובאסטטיקה. את אלה אני מקבלת כמובן מאליו ולא מתייחסת אליהם בכלל. וזה רק במשך פחות משלושה חודשים, מה יקרה בסוף השנה הזאת?
השבוע נתקלנו בחוסר היעילות ורמת השירות הנמוכה בהודו, כשמכשיר הטלפון הסלולרי שלי בעל הסים ההודי שקנינו בדרג'ילינג ושילמנו שוב מראש על שיחות לא מזמן ברישיקש, הפסיק לבצע שיחות ואפילו הודעות אס-אם-אס לחו"ל. כל הניסיונות שלנו לקבל שירות לא העלו דבר, וזה כשאנחנו משלמים עבור השיחה מפני שקנינו את הסים באזור אחר, ולכן אנחנו נחשבים לא מקומיים. את זה אני כותבת כעיצה למי שחושב לעשות מה שעשינו ולטייל עם סים מקומי – לא בהודו. החלוקה בין המדינות היא מוחלטת בנושא השירות של החברות הגדולות, ומחירי השיחות לישראל שחשבנו שיהיו זולות מאוד, התגלו כזהים למחירי הארץ, בגלל כל מיני מיסים שלא מופיעים באתר האינטרנט.
בכלל, אין נוכחות של חברות ענק במקומות שבהם היינו עד כה, והכל מבוסס על חנויות קטנות ושירות אישי של הבעלים, שבדרך כלל מתגורר מעל החנות או המשרד, ועומד לרשות הלקוח כמעט תמיד, אם כי לא יכול לעזור בכל דבר, בגלל המרחקים והתחבורה הקשה.
נדמה לי שגלשתי לנושאים יותר מדי כלליים ואני מתנצלת לפני הקוראים ואשתדל להרבות בחוויות האישיות בהמשך הכתיבה.
18.5.05 'מקלאוד גאנג
אנחנו כבר שלושה ימים במקלאוד גאנג', ורק הבוקר התפניתי לכתיבה ומיד תבינו מדוע.
הגענו עם שחר לדהארמסלה והיינו די מטושטשים. האוטובוס עצר ברחבה חולית קטנה שבקצותיה היו כמה מכוניות ואן קטנות, שכתוב עליהן: רכב תיירות. אבל אף אחת מהן לא ניגשה אלינו ולא הציעה את שירותיה כמו שאנחנו רגילים בהודו עד עכשיו. רק בחור אחד ניגש ושאל: מקלאוד גאנג'? שאלנו: טקסי? והוא אמר כן, ולקח את שני התרמילים הכבדים לכיוון המוניות בקצה הרחבה – כשאנחנו לא מבינים מדוע לא הביא את המונית שלו אלינו, במקום להתאמץ ולסחוב את התרמילים הכבדים... הוא הוציא מישהי שישבה במונית והוציא את נהג המונית שהעמיס את התרמילים עליה. אנחנו היינו במצב פסיבי מאוד והחושים שלנו עדיין לא היו מחודדים, ואז הבחור ביקש כסף על סחיבת התרמילים... אפי כעס מאוד ואמר לו בעברית: לא רוצה, לא ביקשנו אותך לסחוב לנו – ביקשנו טקסי!זה עבד, והבחור ממש הבין שהגזים קצת והסתלק.
העלייה למקלאוד גאנג' הייתה יפה, והכביש צר ומתפתל כמו שזכרנו בהרי דרג'ילינג וסיקים.
לאחר כרבע שעה הגענו למרכז העיירה – מין כיכר קטנה ועלובה למדי, מלוכלכת במי ביוב הזורמים לצדה והכביש שבור ומלא בורות. ירדנו מהמונית ואפי הלך למלון הראשון שהומלץ בלונלי פלנט, ואני חיכיתי עם התרמילים, כשאנשי המלונות מנסים לשכנע אותי לבוא למלון שלהם. אחד מהם שאל אותי: מאין באתם היום? השאלה הפחידה אותי, כי לא היה לי מושג מאין באנו, ואפילו לא הייתי בטוחה היכן אני נמצאת, ניסיתי להרוויח זמן ושאלתי: סליחה? מה אמרת? והוא חזר על השאלה במילים ברורות ואני השתהיתי, הזעתי וניסיתי להתרכז בכל כוחי ולהפעיל מחדש את המוח שלי, שהפך לצמר גפן כתוצאה מן הכדור החזק, ולבסוף הצלחתי לענות: מרישיקש, באוטובוס מדהארה דום.
אפי חזר מהמלון שבו לא היה מקום ורק בשעה 12 עמד להתפנות חדר, ושאל את הנהג על מלון אחר שמומלץ בספר, אך הנהג אמר ש'הדרך שבורה' ואי אפשר להגיע לשם במונית. לבסוף, עייפים ומטושטשים, נכנענו לנידנודיו של בעל מלון עקשני שלקח את שני התרמילים בעצמו במורד רחוב מלוכלך ומסריח שרובו היה שוק ירקות שרק התחיל להתארגן בשעה המוקדמת הזאת, למלון שלו. החדר היה קטן בצורה מגוחכת, למיטה לא היו מזרונים והוא הביא אותם ואת הסדינים והשמיכות וחדר המקלחת והשירותים היה כל כך קטן, שאי אפשר היה לתלות שם אפילו מגבת מבלי שתתרטב... לחדר היה חלון גדול שפנה למסדרון, שבו היו כל הזמן הודים קולניים ומולו היה חדר גדול שגם בו הסתובבו הודים רבים. כולם דיברו וצעקו כל הזמן, וסגירת החלון לגמרי לא עזרה בכלל. על מקלחת לא היה מה לדבר אך אפילו לישון או לנוח לא הצלחנו. בעל המלון אמר שזה רק עד 12, שאז יעביר אותנו לחדר טוב יותר, אבל אנחנו איבדנו את האמון והסבלנות ויצאנו לחפש חדר נורמלי.
יצאנו מן הרחוב הזה לכיכר, ועלינו במעלה רחוב אחר, שקט יותר, שבו היו הרבה חנויות, מסעדות ובתי מלון. נכנסנו לכמה ושאלנו על דירות להשכיר. במלון אחד נחמד מאוד היו דירות אבל לא היה מקום, וכל הזמן הנחו אותנו להמשיך למעלה או לכפר השכן בגסו, ולכן המשכנו ללכת למרות העייפות והחום המתגבר. העייירה מלאה בתיירים מערביים, רובם בלבוש הפסבדו-הודי המוזנח והרסטות, וחלקם על אופנועים כמו ברישיקש. ראינו המון חניויות מכולת עמוסות בפריטים מערביים ומאפיות "Take Away" המעידות על כך שרבים מן התיירים שוהים פה תקופות ארוכות ובדירות שכורות.
הגענו לכפר, שנראה כמלכודת תיירים מושלמת – בלי יומרה של חיים מקומיים כלשהם, (אפילו הנוכחות הטיבטית כמעט ולא קיימת שם) מלבד השירותים לתיירים: סוכנויות נסיעות, מרכזי לימוד ליוגה, ולבישול טיבטי ולעבודות יד טיבטיות, חנויות מזכרות, אמנות טיבטית, מסעדות עם תפריטים מערביים וישראליים, מלונות וגסטהאוזים. שוב כיוונו אותנו לעלות יותר גבוה, בכפר כי שם יש דירות להשכרה, "כמעט בכל בית", אבל אנחנו היינו מותשים ורעבים ואני לא הרגשתי טוב, וישבנו לאכול במסעדה תאומה לזו שאכלנו בה ברישיקש – מפני שזוהי רשת שקשורה ל"German Bakery", שהיא אמפריה גסטרונומית קטנה בכל צפון הודו.
כמובן שהמסעדה הייתה מלאה בישראלים, שזה עתה התעוררו (השעה הייתה כמעט 12) ואנחנו הזמנו כמובן, ארוחת בוקר ישראלית, איך לא? אבל הסקנו מכל מה שראינו שהכפר הזה לא יושיע אותנו, ואנחנו לא רוצים לשבת בתוך המון צעירים מדובללי שיער, העסוקים בעיקר אחד עם השני, ובשתיה ובעישון של הערב הבא, וחזרנו אל מקלאוד גאנג'.
ושם, באותו רחוב שבו הלכנו קודם מצאנו גסטהאוז קטן וצנוע, בלי מסעדה עם כמה חדרים הצופים אל הנוף ומרפסת זערורית שבה יש רק ספסל צר, והיא משמשת כמעבר לכל החדרים. החדר פשוט ומינימליסטי אבל יש בו כל מה שצריך – שולחן, ארון גדול, חלונות ואור טוב, ומקלחת גדולה ונוחה. לקחנו אותו מיד, וחזרנו למלון שלנו לשלם את 200 הרופיות על הזמן ששהינו בו (כ-5 שעות, נדמה לי שזה שיא!) ולארוז מהר את מעט הדברים שהוצאנו.
בחדר ישנו ונחנו, והתאוששנו קצת ויצאנו לאכול באחת המסעדות המקסימות ברחוב, נעימה, מסודרת, עם מבחר מנות טיבטיות וסיניות ומערביות ואפילו הודיות וזולה. כאלה יש המון לאורך הרחוב וייקח לנו הרבה זמן לבקר בכולן...
אבל אני כבר הרגשתי ממש חולה, לקחתי כדורים ושכבתי, וניסיתי לקרוא ולהבריא, כדי שלא תחזור פרשת רישיקש על עצמה. למחרת אפי יצא לחפש לי כדורים לסינוס, אך משום מה יום שני הוא יום שבו כל בתי המרקחת והרבה חנויות סגורים פה. וכך נשארתי עם הכדורים שלי, והמשכתי לשכב ולנוח – כל היום מלבד יציאה לאכול. רק ביום שלישי – (אתמול) קמתי בבוקר עם ראש נקי, ואני מרגישה כמו מיליון דולר!
יצאנו שוב לרחוב, והפעם הכל נראה לי אחרת. העיר נחמדה ונעימה, למרות הנוכחות המערבית המודגשת, והנינוחות והסימפטיה של הטיבטית הרבים משרות אווירה שמחה ונעימה. הסתובבנו בחנויות החמודות, ובמיוחד חנויות הספרים הגדולות והעשירות בספרים על בודהיזם וטיבט ורוחניות בכלל, וירדנו לכיוון המרכז של הטיבטים הגולים והמקדש שלהם.
בכניסה למתחם הגדול והעמוס במבקרים מערביים והודיים, יש מוזיאון המוקדש לסיפור הפלישה הסינית, הכיבוש, ההתקוממות הטיבטית והחיים בטיבט תחת השלטון הסיני. למרות המגמתיות הגלויה, המוזיאון עשוי בטעם טוב והוא מודרני גם על פי המושגים המערביים. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מן הסבל של הטיבטים מן הברוטליות הסינית, וצורת המאבק המאופק והבלתי-אלים שלהם. הם תפסו במהירות את השיטות המערביות של יחסי הציבור, ומאמצים ערכים מערביים בקלות, מבלי לוותר על המסורת שלהם. ובכלל, הם אנשים כל כך חביבים ונינוחים ונדיבים, ומארחים נפלאים שקשה שלא לאהוב אותם כשפוגשים אותם.
אחרי המוזיאון עלינו למקדש, ובדיוק הסתיים שם טקס גדול עם מאות נזירים ונזירות ועוד טיבטים רבים, (בעיקר זקנים) שקמו מהמזרונים והכריות שעליהם ישבו והתפללו. הם ניגשו לרחבה גדולה שעליה היו סירי ענק (בתוך כל אחד יכולים לבשל בנוחיות שלושה אנשים שלמים...) ולידם צלחות פלסטיק מחולקות וכפיות, וישבו לאכול בכל מיני פינות אורז עם ירקות, נודלס עם ירקות וירקות מאודים. הם הזמינו אותנו להצטרף ולהפתעתנו הכל היה טעים מאוד. הכל התנהל בסדר מופתי ובשקט שונים מאוד מן החגיגה שראינו בוראנסי לכבוד יום ההולדת של ראמה. אפשר לראות בטקס הזה כלל מעין מודל המבהיר את ההבדל בין הטיבטים וההודים. המוני אנשים יושבים בשקט ומדקלמים פסוקים עתיקים שנשמעים ברמקול ומגלגלים חרוזי תפילה, וחלקם מסובבים את המקדש תוך כדי סיבוב חרוזי התפילה. ואלו ההודים משתמשים בהמון 'פירוטכניקה': מנורות שונות של אש ועשן, תקיעת קונכיות, כלי קוד שצבעוניים והתנועות המלכותיות והאסטטיות של הכוהנים ההינדים בוראנסי.
חשבנו להישאר להמשך הטקס, שהיה אמור להתחיל ב1.30 אבל נזכרנו שקבענו עם חבר של ג'איאנט, ידידנו סוכן הנסיעות מרישיקש, להיפגש ב2.00, ולא רצינו שצלצול הטלפון הסלולרי שלי יפריע לטקס.
במקום הייתה כרזת בד ענקית, המזכירה שהיום, ה- 17.5 מלאו עשר שנים להיעלמות הפאנצ'אלאמה ומשפחתו בטיבט. היעלמות, שהשלטונות הסינים מכחישים את קיומה, וטוענים שהוא לא רוצה להופיע בציבור ולא אירע לו כל רע. הפאנצ'אנלאמה הוא מספר 2 בהירארכייה הטיבטית, וכאשר הדלאי למה ימות, ישמש כממלא מקומו, עד שימצא את הדלאי למה הבא, ועד שזה יגיע לגיל בגרות. הראמפאצ'אן הוכר על ידי משלחת חיפושים שיצאה לטיבט מטעם הדלאי למה, ומיד לאחר שהגיע למנזר עם משפחתו נעלם, ומאז לא נראה. הטיבטים החופשיים דורשים להוכיח את היותו בחיים, ולאפשר לארגוני זכויות אדם בינלאומיים לבקרו, ולשחררו בתוך שנה. חתמנו על עצומה הקוראת למילוי הדרישות האלה ותרמנו משהו.
חזרנו למלון וב2.30 הופיע לליט, בחור צעיר צנום וחביב, מורה ליוגה בבוגסי, הכפר שבו היינו אתמול. אנחנו לא מצאנו אותו כי שאלנו על סוכן נסיעות, מתוך הנחה מוטעית שאם הוא חבר של ג'איאנט, הרי גם הוא סוכן נסיעות. הסתבר שהוא מכיר אותו מאשרם שבו הגורו המשותף שלהם, ששותק כבר עשרים שנה, ורק כותב תשובות לשאלות החסידים. הוא נמצא ליד דהארה דום, ולליט הציע לנו לבוא לאשרם שלו ולעשות שם מדיטציה. הוא היה חביב מאוד, ואמר שחש קרבה וחום מאתנו, והזמין אותנו לאכול אצלו צהריים למחרת בכפר, וגם הבטיח למצוא לנו דירה לחודש שם. החלטתי ללמוד יוגה אצלו מפני שאמר שהוא לא עושה יוגה קשוחה מדי, והיא מתאימה גם למתחילים בלי כושר כמוני.
נפרדנו והחלפנו מספרי טלפון סלולרי ויצאנו מיד למנזר קטן, שנמצא בתוך גסטהאוז וקפה לא רחוק מאתנו, בדרך לבוגסי. רימפצ'ו צעיר מרצה שם על נושאים שונים בבודהיזם בטיבטית, והוא מתורגם מיידית על ידי בחור טיבטי בעל מבטא אמריקאי קל. הנושא היה המוות, והסימנים המיוחדים לקראתו, והדרך הנכונה להתכונן אליו כדי לחזק את הסיכוי לקרמה טובה בגלגול הבא.
קבוצה של כשלושים מערביים, בעיקר נשים צעירות, ישבו על הריצפה בחדר קטן על כריות, ורשמו בהתלהבות כל מילה מתורגמת. זה היה די מעניין, ולא כל כך קשה עבורי, משום שאנחנו ישבנו מחוץ לחדר, (הגענו באיחור ולא היה מקום) במסדרון שמשמש גם חדר מגורים ומטבח לנזיר, ויכולתי להתרשם מן הפשטות והצניעות והניקיון, ולהתבונן בפני המערביים ובהתנהגותם. ההרצאה הסתיימה בתפילה קצרה שכולם הצטרפו אליה, כשהמילים רשומות באנגלית על דפים.
חזרנו למלון, ומיהרנו לצאת למסע לפידים שאמור היה להתחיל בכיכר ב- 6, לציון עשר השנים להיעלמות הראמפאצ'אן. קודם לכן ראינו תלמידי בית ספר תיכון מקומי שובתים רעב בכיכר – וזה היה מרשים מאוד – כולם בחולצות לבנות ומכנסים אפורים, יושבים שקטים וצפופים מתחת לסככה קטנה בכיכר ולידם כרזות המסבירות את המאבק.
כשהגענו לכיכר לא ראינו כלום, ואז אמרו לנו שזה יתחיל ב6.30- 7.00 וזה באמת היה הגיוני שהרי השמש שוקעת עכשיו אחרי 7 ואי אפשר לעשות מצעד כזה באור. ישבנו לנו והתבוננו באנשים העוברים ושבים ובמכוניות והאוטוריקשות. יש במקלאוד גאנג' גם תיירות הודית לא גדולה כמו המערבית, אך בולטת. התיירים ההודים לבושים תמיד בבגדים מחוייטים וחדשים, וגם כשהם מנסים להתלבש פחות פורמלי, זה לא 'יושב' עליהם בטבעיות, והם תמיד נראים נוקשים ורציניים ומלאים בהכרת חשיבות עצמית. כולם בני המעמד הבינוני וכל המשפחה, כולל ההורים המבוגרים לעתים, נופשת ביחד. התיירים המערביים נחלקים לכמה סוגים: הצעירים הזרוקים האמיתיים שחלקם נמצאים כאן זמן ארוך, הצעירים הרציניים שבאים ללמוד ולהתעניין בבודהיזם ובטיבטים, המבוגרים הזרוקים שנראים תקועים פה בלי לדעת למה כבר שנים (כאלה יש מעט) ויש גם תיירים מבוגרים סולידיים יותר, תומכי הטיבטים או מתעניינים בתרבותם ובבודהיזם. הטיבטים עצמם פשוט "lovebale", אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלהם. הם שמחים תמיד ומוכנים לעזור בכל שאלה ובקשה, מחייכים בלי סוף, נקיים ומאמצים את כל אמצעי הרפואה המודרנית ובאמת אוכלוסיית הזקנים אצלם גדולה מאוד בהשוואה למה שראינו אצל ההודים. הם מאוד פטריוטים ונאמנים לדלאי לאמה, אבל לא מרירים ומטפחים את סבלם אלא דואגים לשיפור חייהם ולחינוך לילדיהם, ואכן הם מצליחים ועדיין לא ראינו קבצנים טיבטיים, לא בדרג'ילינג ובסיקים ולא כאן. הקהילה מאוד מאורגנת ודואגת לבניה והיעדר משטר הקסטות מאפשר התייחסות שוויונית לכולם. בקיצור, זהו העם הנלבב ביותר שפגשתי מימי, ואני עדיין מחפשת איזשהם חסרונות אצלם.
הכיכר, שאינה עגולה ואינה שטוחה, והיא ערבוב חסר סדר של מוניות, ג'יפים ענקיים, אוטוריקשאים, הולכי רגל, כלבים (יש פה המון) וגם שתי פרות (היחידות בכל העיר שמסתובבות חופשי) שמסביבם כמה מלונות ומסעדות. שני שוטרים מסדרים את התנועה כאשר האוטובוס הגדול נכנס לכיכר ויוצא ממנה לדהארמסלה. שאר התנועה נעשית מרחבה חולית גדולה למטה, שבה יש מוניות, אוטובוסים "דה-לוקס", ואוטוריקשאים. הכבישים במקלאוד גאנג' זקוקים לשיפוץ ויש המון בורות וחלקים בלתי סלולים, אין מדרכות ומעבר שני כלי רכב (לעתים שני ג'יפים ענקיים) ברחובות הצרים הוא בגדר נס תחבורתי שיכול להתרחש רק בהודו.
סוף סוף ירד החושך, והמוני נזירים וטיבטים בכל הגילים, כולל תלמידי בית הספר בתלבושתם, התאספו בכיכר ולקחו נרות מן המארגנים. (ומה חשבתם, שהטיבטים העדינים ילכו עם לפידים שיש בהם אלימות וקנאות?...) הם נערכו בטור ארוך ויצאו לדרך עם הנרות הדולקים כשהם קוראים קריאות קצובות ורגועות והכל באווירה עליזה וחברותית. זה היה מרשים מאוד, אבל מייד כשיצאו לדרך לכיוון המקדש למטה, החל לרדת גשם ואנחנו הסתתרנו בכניסה למסעדה והם המשיכו בדרכם.
16.5.05 נסיעה דרהאה דון - דהרמסלה
יצאנו מרישיקש בצהרים במונית לדהארה דום, מרחק של שעה וחצי. כבר בבוקר הרגשתי שמתחילה לי אלרגיה והסינוסים כבר היו רגישים, והחלטתי להשתמש בכל התותחים: אקמול צינון וכדור נגד אלרגיה. ואכן מיד התייבשתי ולא הרגשתי כלום, אבל גם לא הצלחתי להישאר ערה כמעט, וכל הדרך עברה עלי בשינה כבדה או טישטוש מוחלט. לכן קשה לי קצת לספר על הנסיעה, אבל בכל זאת אנסה.
בדהארה דום עצרנו לראות מוזאולום יפיפה שנבנה עבור חכם סיקי, בסגנון מוסלמי עדין ושונה מאוד מהמבנים ההודים הגסים. חיכינו בתחנה המודרנית והגדולה לאוטובוס ה'דה-לוקס' (שעל דפנותיו היה כתוב: הי-טק...) שהגיע מדלהי ב4.30, וכבר שם הגשנו שאנחנו עוזבים את הודו ועולים לארץ ההרים עם אנשיה החביבים. הנוסעים שחיכו אתנו בתחנה והיו על האוטובוס היו כמעט כולם מלוכסני עיניים, חיייכנים וחביבים ושקטים. האוטובוס היה נוח, והמושבים ניתנים להזזה עד למצב שכיבה. נסענו המון זמן, עד אמצע הלילה בשפלה החמה, ועברנו ערים קטנות ודומות מאוד זו לזו, כמו אלה שראינו בדרך לשמורת הנמרים.
אבל עוד לפני העלייה להרים, אמר אפי שישב ליד החלון ולא ישן כמעט, ברגע נדיר של ערנות שלי, שאנחנו לא בהודו. עברנו בעיר מתוכננת ומסודרת, עם כבישים רחבים מאוד של ארבעה מסלולים בשני הצדדים, תנועה זורמת של מכוניות פרטיות רבות, כיכרות גדולות ומטופחות כל כמה קילומטרים ובתים גבוהים וחדשים – צ'אנדיגרה. זוהי עיר שנבנתה, כדי להוריד קצת את העומס מעל דלהי והעבירו אליה משרדי ממשלה רבים. לכן היא נראית כך, ומוכיחה שהודו יכולה להיות שונה עם היא מחליטה.
עצרנו במין רחבה עגולה ריקה, שבצד אחד שלה היו דוכני אוכל ומוצרים שונים, ובצד השני – דרך עפר ומאחוריה שיחים שאפשר לנצל כשירותים. הכל היה מאוד מאורגן ומסודר, אנשי הדאבה (מסעדה הודית מסורתית שמתאפיינת בסירים הגדולים שלה שבהן מתבשל האורז והדאל ושאר המרכיבים של הטאלי, המאכל העממי שלהם – אורז עם עדשים ועוד שני מיני ירקות חריפים או יוגורט וצפאטי, לחם שנעשה על האש הגלויה) הושיבו את כולם באדיבות, והגישו בזריזות את האוכל. כולם גמרו בזמן ועלו בצייתנות ובשקט מופתיים.
ככל שעלינו לצפון ולהרים היה קר יותר, והתחלנו להתעטף בבגדים שהכנו אתנו אבל החלון בגג האוטובוס היה פתוח, ולא הצלחנו לסגור אותו. בעצירה הבאה, ביקשתי מהכרטיסן החביב לסגור אותו אבל מישהו מהנוסעים אמר לי באנגלית טובה שהצליח לסגור אותו, והיה הרבה יותר נוח ונעים. הנוף הפך הררי ומיוער ויפה מאוד, ופתאום ראינו שכל הנוסעים מתעוררים מין השינה הכבדה שבה היו שקועים, ומתארגנים ומסתרקים לקראת הירידה.
18.5.05 מקלאוד גאנג'
אנחנו כבר שלושה ימים במקלאוד גאנג', ורק הבוקר התפניתי לכתיבה ומיד תבינו מדוע.
הגענו עם שחר לדהארמסלה והיינו די מטושטשים. האוטובוס עצר ברחבה חולית קטנה שבקצותיה היו כמה מכוניות ואן קטנות, שכתוב עליהן: רכב תיירות. אבל אף אחת מהן לא ניגשה אלינו ולא הציעה את שירותיה כמו שאנחנו רגילים בהודו עד עכשיו. רק בחור אחד ניגש ושאל: מקלאוד גאנג'? שאלנו: טקסי? והוא אמר כן, ולקח את שני התרמילים הכבדים לכיוון המוניות בקצה הרחבה – כשאנחנו לא מבינים מדוע לא הביא את המונית שלו אלינו, במקום להתאמץ ולסחוב את התרמילים הכבדים... הוא הוציא מישהי שישבה במונית והוציא את נהג המונית שהעמיס את התרמילים עליה. אנחנו היינו במצב פסיבי מאוד והחושים שלנו עדיין לא היו מחודדים, ואז הבחור ביקש כסף על סחיבת התרמילים... אפי כעס מאוד ואמר לו בעברית: לא רוצה, לא ביקשנו אותך לסחוב לנו – ביקשנו טקסי!זה עבד, והבחור ממש הבין שהגזים קצת והסתלק.
העלייה למקלאוד גאנג' הייתה יפה, והכביש צר ומתפתל כמו שזכרנו בהרי דרג'ילינג וסיקים.
לאחר כרבע שעה הגענו למרכז העיירה – מין כיכר קטנה ועלובה למדי, מלוכלכת במי ביוב הזורמים לצדה והכביש שבור ומלא בורות. ירדנו מהמונית ואפי הלך למלון הראשון שהומלץ בלונלי פלנט, ואני חיכיתי עם התרמילים, כשאנשי המלונות מנסים לשכנע אותי לבוא למלון שלהם. אחד מהם שאל אותי: מאין באתם היום? השאלה הפחידה אותי, כי לא היה לי מושג מאין באנו, ואפילו לא הייתי בטוחה היכן אני נמצאת, ניסיתי להרוויח זמן ושאלתי: סליחה? מה אמרת? והוא חזר על השאלה במילים ברורות ואני השתהיתי, הזעתי וניסיתי להתרכז בכל כוחי ולהפעיל מחדש את המוח שלי, שהפך לצמר גפן כתוצאה מן הכדור החזק, ולבסוף הצלחתי לענות: מרישיקש, באוטובוס מדהארה דום.
אפי חזר מהמלון שבו לא היה מקום ורק בשעה 12 עמד להתפנות חדר, ושאל את הנהג על מלון אחר שמומלץ בספר, אך הנהג אמר ש'הדרך שבורה' ואי אפשר להגיע לשם במונית. לבסוף, עייפים ומטושטשים, נכנענו לנידנודיו של בעל מלון עקשני שלקח את שני התרמילים בעצמו במורד רחוב מלוכלך ומסריח שרובו היה שוק ירקות שרק התחיל להתארגן בשעה המוקדמת הזאת, למלון שלו. החדר היה קטן בצורה מגוחכת, למיטה לא היו מזרונים והוא הביא אותם ואת הסדינים והשמיכות וחדר המקלחת והשירותים היה כל כך קטן, שאי אפשר היה לתלות שם אפילו מגבת מבלי שתתרטב... לחדר היה חלון גדול שפנה למסדרון, שבו היו כל הזמן הודים קולניים ומולו היה חדר גדול שגם בו הסתובבו הודים רבים. כולם דיברו וצעקו כל הזמן, וסגירת החלון לגמרי לא עזרה בכלל. על מקלחת לא היה מה לדבר אך אפילו לישון או לנוח לא הצלחנו. בעל המלון אמר שזה רק עד 12, שאז יעביר אותנו לחדר טוב יותר, אבל אנחנו איבדנו את האמון והסבלנות ויצאנו לחפש חדר נורמלי.
יצאנו מן הרחוב הזה לכיכר, ועלינו במעלה רחוב אחר, שקט יותר, שבו היו הרבה חנויות, מסעדות ובתי מלון. נכנסנו לכמה ושאלנו על דירות להשכיר. במלון אחד נחמד מאוד היו דירות אבל לא היה מקום, וכל הזמן הנחו אותנו להמשיך למעלה או לכפר השכן בגסו, ולכן המשכנו ללכת למרות העייפות והחום המתגבר. העייירה מלאה בתיירים מערביים, רובם בלבוש הפסבדו-הודי המוזנח והרסטות, וחלקם על אופנועים כמו ברישיקש. ראינו המון חניויות מכולת עמוסות בפריטים מערביים ומאפיות "Take Away" המעידות על כך שרבים מן התיירים שוהים פה תקופות ארוכות ובדירות שכורות.
הגענו לכפר, שנראה כמלכודת תיירים מושלמת – בלי יומרה של חיים מקומיים כלשהם, (אפילו הנוכחות הטיבטית כמעט ולא קיימת שם) מלבד השירותים לתיירים: סוכנויות נסיעות, מרכזי לימוד ליוגה, ולבישול טיבטי ולעבודות יד טיבטיות, חנויות מזכרות, אמנות טיבטית, מסעדות עם תפריטים מערביים וישראליים, מלונות וגסטהאוזים. שוב כיוונו אותנו לעלות יותר גבוה, בכפר כי שם יש דירות להשכרה, "כמעט בכל בית", אבל אנחנו היינו מותשים ורעבים ואני לא הרגשתי טוב, וישבנו לאכול במסעדה תאומה לזו שאכלנו בה ברישיקש – מפני שזוהי רשת שקשורה ל"German Bakery", שהיא אמפריה גסטרונומית קטנה בכל צפון הודו.
כמובן שהמסעדה הייתה מלאה בישראלים, שזה עתה התעוררו (השעה הייתה כמעט 12) ואנחנו הזמנו כמובן, ארוחת בוקר ישראלית, איך לא? אבל הסקנו מכל מה שראינו שהכפר הזה לא יושיע אותנו, ואנחנו לא רוצים לשבת בתוך המון צעירים מדובללי שיער, העסוקים בעיקר אחד עם השני, ובשתיה ובעישון של הערב הבא, וחזרנו אל מקלאוד גאנג'.
ושם, באותו רחוב שבו הלכנו קודם מצאנו גסטהאוז קטן וצנוע, בלי מסעדה עם כמה חדרים הצופים אל הנוף ומרפסת זערורית שבה יש רק ספסל צר, והיא משמשת כמעבר לכל החדרים. החדר פשוט ומינימליסטי אבל יש בו כל מה שצריך – שולחן, ארון גדול, חלונות ואור טוב, ומקלחת גדולה ונוחה. לקחנו אותו מיד, וחזרנו למלון שלנו לשלם את 200 הרופיות על הזמן ששהינו בו (כ-5 שעות, נדמה לי שזה שיא!) ולארוז מהר את מעט הדברים שהוצאנו.
בחדר ישנו ונחנו, והתאוששנו קצת ויצאנו לאכול באחת המסעדות המקסימות ברחוב, נעימה, מסודרת, עם מבחר מנות טיבטיות וסיניות ומערביות ואפילו הודיות וזולה. כאלה יש המון לאורך הרחוב וייקח לנו הרבה זמן לבקר בכולן...
אבל אני כבר הרגשתי ממש חולה, לקחתי כדורים ושכבתי, וניסיתי לקרוא ולהבריא, כדי שלא תחזור פרשת רישיקש על עצמה. למחרת אפי יצא לחפש לי כדורים לסינוס, אך משום מה יום שני הוא יום שבו כל בתי המרקחת והרבה חנויות סגורים פה. וכך נשארתי עם הכדורים שלי, והמשכתי לשכב ולנוח – כל היום מלבד יציאה לאכול. רק ביום שלישי – (אתמול) קמתי בבוקר עם ראש נקי, ואני מרגישה כמו מיליון דולר!
יצאנו שוב לרחוב, והפעם הכל נראה לי אחרת. העיר נחמדה ונעימה, למרות הנוכחות המערבית המודגשת, והנינוחות והסימפטיה של הטיבטית הרבים משרות אווירה שמחה ונעימה. הסתובבנו בחנויות החמודות, ובמיוחד חנויות הספרים הגדולות והעשירות בספרים על בודהיזם וטיבט ורוחניות בכלל, וירדנו לכיוון המרכז של הטיבטים הגולים והמקדש שלהם.
בכניסה למתחם הגדול והעמוס במבקרים מערביים והודיים, יש מוזיאון המוקדש לסיפור הפלישה הסינית, הכיבוש, ההתקוממות הטיבטית והחיים בטיבט תחת השלטון הסיני. למרות המגמתיות הגלויה, המוזיאון עשוי בטעם טוב והוא מודרני גם על פי המושגים המערביים. אי אפשר שלא להתרשם עמוקות מן הסבל של הטיבטים מן הברוטליות הסינית, וצורת המאבק המאופק והבלתי-אלים שלהם. הם תפסו במהירות את השיטות המערביות של יחסי הציבור, ומאמצים ערכים מערביים בקלות, מבלי לוותר על המסורת שלהם. ובכלל, הם אנשים כל כך חביבים ונינוחים ונדיבים, ומארחים נפלאים שקשה שלא לאהוב אותם כשפוגשים אותם.
אחרי המוזיאון עלינו למקדש, ובדיוק הסתיים שם טקס גדול עם מאות נזירים ונזירות ועוד טיבטים רבים, (בעיקר זקנים) שקמו מהמזרונים והכריות שעליהם ישבו והתפללו. הם ניגשו לרחבה גדולה שעליה היו סירי ענק (בתוך כל אחד יכולים לבשל בנוחיות שלושה אנשים שלמים...) ולידם צלחות פלסטיק מחולקות וכפיות, וישבו לאכול בכל מיני פינות אורז עם ירקות, נודלס עם ירקות וירקות מאודים. הם הזמינו אותנו להצטרף ולהפתעתנו הכל היה טעים מאוד. הכל התנהל בסדר מופתי ובשקט שונים מאוד מן החגיגה שראינו בוראנסי לכבוד יום ההולדת של ראמה. אפשר לראות בטקס הזה כלל מעין מודל המבהיר את ההבדל בין הטיבטים וההודים. המוני אנשים יושבים בשקט ומדקלמים פסוקים עתיקים שנשמעים ברמקול ומגלגלים חרוזי תפילה, וחלקם מסובבים את המקדש תוך כדי סיבוב חרוזי התפילה. ואלו ההודים משתמשים בהמון 'פירוטכניקה': מנורות שונות של אש ועשן, תקיעת קונכיות, כלי קוד שצבעוניים והתנועות המלכותיות והאסטטיות של הכוהנים ההינדים בוראנסי.
חשבנו להישאר להמשך הטקס, שהיה אמור להתחיל ב1.30 אבל נזכרנו שקבענו עם חבר של ג'איאנט, ידידנו סוכן הנסיעות מרישיקש, להיפגש ב2.00, ולא רצינו שצלצול הטלפון הסלולרי שלי יפריע לטקס.
במקום הייתה כרזת בד ענקית, המזכירה שהיום, ה- 17.5 מלאו עשר שנים להיעלמות הפאנצ'אלאמה ומשפחתו בטיבט. היעלמות, שהשלטונות הסינים מכחישים את קיומה, וטוענים שהוא לא רוצה להופיע בציבור ולא אירע לו כל רע. הפאנצ'אנלאמה הוא מספר 2 בהירארכייה הטיבטית, וכאשר הדלאי למה ימות, ישמש כממלא מקומו, עד שימצא את הדלאי למה הבא, ועד שזה יגיע לגיל בגרות. הראמפאצ'אן הוכר על ידי משלחת חיפושים שיצאה לטיבט מטעם הדלאי למה, ומיד לאחר שהגיע למנזר עם משפחתו נעלם, ומאז לא נראה. הטיבטים החופשיים דורשים להוכיח את היותו בחיים, ולאפשר לארגוני זכויות אדם בינלאומיים לבקרו, ולשחררו בתוך שנה. חתמנו על עצומה הקוראת למילוי הדרישות האלה ותרמנו משהו.
חזרנו למלון וב2.30 הופיע לליט, בחור צעיר צנום וחביב, מורה ליוגה בבוגסי, הכפר שבו היינו אתמול. אנחנו לא מצאנו אותו כי שאלנו על סוכן נסיעות, מתוך הנחה מוטעית שאם הוא חבר של ג'איאנט, הרי גם הוא סוכן נסיעות. הסתבר שהוא מכיר אותו מאשרם שבו הגורו המשותף שלהם, ששותק כבר עשרים שנה, ורק כותב תשובות לשאלות החסידים. הוא נמצא ליד דהארה דום, ולליט הציע לנו לבוא לאשרם שלו ולעשות שם מדיטציה. הוא היה חביב מאוד, ואמר שחש קרבה וחום מאתנו, והזמין אותנו לאכול אצלו צהריים למחרת בכפר, וגם הבטיח למצוא לנו דירה לחודש שם. החלטתי ללמוד יוגה אצלו מפני שאמר שהוא לא עושה יוגה קשוחה מדי, והיא מתאימה גם למתחילים בלי כושר כמוני.
נפרדנו והחלפנו מספרי טלפון סלולרי ויצאנו מיד למנזר קטן, שנמצא בתוך גסטהאוז וקפה לא רחוק מאתנו, בדרך לבוגסי. רימפצ'ו צעיר מרצה שם על נושאים שונים בבודהיזם בטיבטית, והוא מתורגם מיידית על ידי בחור טיבטי בעל מבטא אמריקאי קל. הנושא היה המוות, והסימנים המיוחדים לקראתו, והדרך הנכונה להתכונן אליו כדי לחזק את הסיכוי לקרמה טובה בגלגול הבא.
קבוצה של כשלושים מערביים, בעיקר נשים צעירות, ישבו על הריצפה בחדר קטן על כריות, ורשמו בהתלהבות כל מילה מתורגמת. זה היה די מעניין, ולא כל כך קשה עבורי, משום שאנחנו ישבנו מחוץ לחדר, (הגענו באיחור ולא היה מקום) במסדרון שמשמש גם חדר מגורים ומטבח לנזיר, ויכולתי להתרשם מן הפשטות והצניעות והניקיון, ולהתבונן בפני המערביים ובהתנהגותם. ההרצאה הסתיימה בתפילה קצרה שכולם הצטרפו אליה, כשהמילים רשומות באנגלית על דפים.
חזרנו למלון, ומיהרנו לצאת למסע לפידים שאמור היה להתחיל בכיכר ב- 6, לציון עשר השנים להיעלמות הראמפאצ'אן. קודם לכן ראינו תלמידי בית ספר תיכון מקומי שובתים רעב בכיכר – וזה היה מרשים מאוד – כולם בחולצות לבנות ומכנסים אפורים, יושבים שקטים וצפופים מתחת לסככה קטנה בכיכר ולידם כרזות המסבירות את המאבק.
כשהגענו לכיכר לא ראינו כלום, ואז אמרו לנו שזה יתחיל ב6.30- 7.00 וזה באמת היה הגיוני שהרי השמש שוקעת עכשיו אחרי 7 ואי אפשר לעשות מצעד כזה באור. ישבנו לנו והתבוננו באנשים העוברים ושבים ובמכוניות והאוטוריקשות. יש במקלאוד גאנג' גם תיירות הודית לא גדולה כמו המערבית, אך בולטת. התיירים ההודים לבושים תמיד בבגדים מחוייטים וחדשים, וגם כשהם מנסים להתלבש פחות פורמלי, זה לא 'יושב' עליהם בטבעיות, והם תמיד נראים נוקשים ורציניים ומלאים בהכרת חשיבות עצמית. כולם בני המעמד הבינוני וכל המשפחה, כולל ההורים המבוגרים לעתים, נופשת ביחד. התיירים המערביים נחלקים לכמה סוגים: הצעירים הזרוקים האמיתיים שחלקם נמצאים כאן זמן ארוך, הצעירים הרציניים שבאים ללמוד ולהתעניין בבודהיזם ובטיבטים, המבוגרים הזרוקים שנראים תקועים פה בלי לדעת למה כבר שנים (כאלה יש מעט) ויש גם תיירים מבוגרים סולידיים יותר, תומכי הטיבטים או מתעניינים בתרבותם ובבודהיזם. הטיבטים עצמם פשוט "lovebale", אי אפשר לעמוד בפני הקסם שלהם. הם שמחים תמיד ומוכנים לעזור בכל שאלה ובקשה, מחייכים בלי סוף, נקיים ומאמצים את כל אמצעי הרפואה המודרנית ובאמת אוכלוסיית הזקנים אצלם גדולה מאוד בהשוואה למה שראינו אצל ההודים. הם מאוד פטריוטים ונאמנים לדלאי לאמה, אבל לא מרירים ומטפחים את סבלם אלא דואגים לשיפור חייהם ולחינוך לילדיהם, ואכן הם מצליחים ועדיין לא ראינו קבצנים טיבטיים, לא בדרג'ילינג ובסיקים ולא כאן. הקהילה מאוד מאורגנת ודואגת לבניה והיעדר משטר הקסטות מאפשר התייחסות שוויונית לכולם. בקיצור, זהו העם הנלבב ביותר שפגשתי מימי, ואני עדיין מחפשת איזשהם חסרונות אצלם.
הכיכר, שאינה עגולה ואינה שטוחה, והיא ערבוב חסר סדר של מוניות, ג'יפים ענקיים, אוטוריקשאים, הולכי רגל, כלבים (יש פה המון) וגם שתי פרות (היחידות בכל העיר שמסתובבות חופשי) שמסביבם כמה מלונות ומסעדות. שני שוטרים מסדרים את התנועה כאשר האוטובוס הגדול נכנס לכיכר ויוצא ממנה לדהארמסלה. שאר התנועה נעשית מרחבה חולית גדולה למטה, שבה יש מוניות, אוטובוסים "דה-לוקס", ואוטוריקשאים. הכבישים במקלאוד גאנג' זקוקים לשיפוץ ויש המון בורות וחלקים בלתי סלולים, אין מדרכות ומעבר שני כלי רכב (לעתים שני ג'יפים ענקיים) ברחובות הצרים הוא בגדר נס תחבורתי שיכול להתרחש רק בהודו.
סוף סוף ירד החושך, והמוני נזירים וטיבטים בכל הגילים, כולל תלמידי בית הספר בתלבושתם, התאספו בכיכר ולקחו נרות מן המארגנים. (ומה חשבתם, שהטיבטים העדינים ילכו עם לפידים שיש בהם אלימות וקנאות?...) הם נערכו בטור ארוך ויצאו לדרך עם הנרות הדולקים כשהם קוראים קריאות קצובות ורגועות והכל באווירה עליזה וחברותית. זה היה מרשים מאוד, אבל מייד כשיצאו לדרך לכיוון המקדש למטה, החל לרדת גשם ואנחנו הסתתרנו בכניסה למסעדה והם המשיכו בדרכם.
15.5.05 רישיקש – סיכום
בקריאה לאחור נוכחתי לדעת שהשמטתי הרבה דברים חשובים שקרו כאן וגם התייחסות שלי אל המקום עברה שינוי משמעותי במהלך השהות פה. ראיתי גם שהקטע האחרון על שמורת הנמרים לא עבר עריכה, ואני מתנצלת בפני הקוראים הנאמנים על השגיאות וחוסר הסדר.
אדם מעניין שפגשנו פה ואפשר לראות בו מעין מודל לדור הצעיר של המעמד הבינוני ההודי הוא ג'איאנט, סוכן הנסיעות שלנו שאצלו עשינו את הרפטינג, והוא הדריך אותנו בסיור וארגן לנו מכונית לשמורת הנמרים.
ג'איאנט בן 28, בוגר קולג' ודובר אנגלית מצויינת. הוא בן למשפחה ברהמינית, וזה אומר שנועד להיות כוהן, מורה או סופר, משורר או מוזיקאי. סבו היה האסטרולוג של הרהאג'ה האחרון שלא היה עשיר במיוחד. אביו מלמד באשראם הגדול ברם-ג'ולה (שבו ראינו את הפוג'ה היפה עם הלהקה המוזיקלית) וגם ג'איאנט למד שם והתעתד להיות כוהן או מורה כוהנים אבל החליט לעזוב את הכל, ולעבור לעסקי התירות.
לפני שנתיים התחתן עם נערה מהמקום ומהקסטה שלו, ששידכו לו, בין השאר, על פי התאמת הלוחות האסטרולוגיים. לפני כן הכיר נערה מכת אחרת בקולג', ורצה לתחתן אתה ואף על פי שהוא ידע שההורים יתנגדו אך היא לא הסכימה, וזה ירד מן הפרק. לדבריו בכלל לא רצה להתחתן אבל אחיו לא נשוי, ואביו עבר התקף לב והתחיל ללחוץ עליו "לחץ פיזי מתון" שלא יזכה לראות נכדים, והוא נכנע. בחתונה היו 6000 אורחים מפני ששתי המשפחות בעלות קשרים נרחבים ברישיקש וחוג המכרים שלהן נרחב מאוד.
לג'איאנט דיעות מוצקות על נושאים רבים והוא שמח לחלוק אותן אתנו. הוא מאמין שהודו צריכה פוליטקאים לא מושחתים כדי להתגבר על הבעיות שלה: עודף אוכלוסיה ותשתיות לא מפותחות. אחיו ואחותו חיים בארה"ב אך הוא אינו רוצה להצטרף אליהם ומרוצה מחייו ברישיקש. הוא אוהב את עבודתו וגאה במקצועיות שלו, ובתפיסה שהלקוח יהיה מרוצה, ויקבל מה שהוא רוצה, ולא מה שההודים חושבים שטוב. (זה משהו שההודים מתקשים להבין, וזה בולט במיחד במקצועות תיירותיים)
ג'איאנט גם אוהב גם את הגיוון והחופש שעבודתו נותנת לו. הוא רציונלי ומותח ביקורת על הדרך שבה הדת הממוסדת מתנהלת, והחינוך האינדוקטרינרי של התלמידים בבית הספר לכוהנים שבו למד ובו אביו לימד. למשל, העובדה ששלחו את כל התלמידים לאזור הצונאמי בזמן האסון, לעשות שם פוג'ות ולקדש את המקום הפגוע, ולמעשה לקדם את יחסי הציבור של בית הספר.
אך ג'איאנט דתי ומאמין מאוד בפילוסופיה ההודית המסורתית, ומותח ביקורת הרבה יותר חריפה על החיים במערב ובמיוחד בארה"ב: חוסר השקט הפנימי והצורך להשיג עוד ועוד, התלות ברפואה המלאכותית והלא טבעית ואפילו הקוסמטיקה המערבית המזיקה. (הוא גם יודע לעשות משחות ליופי מחומרים טבעיים) למשל, חברת הקוסמטיקה הגדולה הימאליה (שאנחנו קונים את מוצריה כל הזמן בהודו) מוכרת מוצרים שווים או פחותים מאלה שנמכרים בחנויות הקטנות, שאינם משווקים בעטיפות מודרניות ומרשימות כמו אלה שלה, במחיר כפול ומשולש.
כשהיה בן 12 התנדנד על עץ גבוה ונפל על הגב והרגיש שמשהו חם עולה מכיוון הבטן לעבר הגרון וידע שאם זה ייצא החוצה ימות. הוא ביקש מאחיו מים, ואחיו הביא לו בכפות ידיו. כמובן שלא נשארו מים עד שהגיע אליו, ואז אחיו רץ והביא מים בפה, ושפך לפיו ואז הדבר החם שעמד לצאת מן הגרון נעצר והתחיל חזור למקומו. מכאן הסיק שיש משהו שנקרא נשמה ושיוצא מגוף האדם כשהוא מת.
לשאלה אם הוא מרוצה לחיות בהודו ענה שאין עוד מקום כמו הודו, שבו אתה יכול לבוא לכל אחד בלי הזמנה ובלי תיאום, ותתקבל כמלך בניגוד למערב שבו צריך לתאם כל ביקור. הוא אוהב לבשל ויודע לעשות זאת היטב, ומתכנן להקים מסעדה עם אוכל אותנטי ממול למשרד. הוא בונה לעצמו בית במקום קצת יותר שקט וכרגע גר מעל המשרד כמו רוב בעלי העסקים בהודו.
השילוב בין פיקחות ותחכום והשכלה רחבה, ובין רגשות עמוקים המבוטאים בלי היסוס, והערכה עמוקה לחשיבות שלהם ושל המסורת בחיים, הוא סוד המעמד הבינוני של הודו, או של חלק ממנו. החלק האחר, שפגשנו בעיקר כתיירים בדרג'ילינג ובסיקים ובשמורת הנמרים, הוא דור אבוד. נראה כי החברה הצרכנית המערבית השתלטה על נשמתם. הם מצויידים במכשירים חשמליים ומתהדרים בהם, ועסוקים בעיקר בהפגנת הרכוש שצברו ובהדגשת מעמדם החדש. למשל, הם לא יעשו שום טיול רציני ברגל, וילבשו גם בחופשה בגדים מגוהצים וחנוטים, כדי להתבדל מהפועלים הפשוטים. הם גם מבלים חלק ניכר מחופשתם בקניות ובצילומי ווידיאו, שהם מחזיקים בהבלטה בכל מקום. לא פלא שיש כאלה מגיעים לייאוש, ועוזבים הכל ומתבודדים כסאהדואים, לאחר שהגיעו לשיא כלכלי אך לשפל רוחני ונפשי. למעמד הבינוני יש גם בעית שתייה, גם היא תוצאה של השפעת המערב והלחצים של החברה הקפיטליסטית ההישגית.
רישיקש היא יצור כלאיים מאוד מוזר. מצד אחד, זו עיירת נופש של מערביים שבאים ללמוד יוגה ומדיטציה וולעשן חשיש חופשי, וכל זה בזיל הזול. ומצד שני, זהו מקום קדוש, שהודים רבים עולים אליו לרגל, כחלק ממסלול הכולל עוד מקומות בסביבה. לכן אין בתוך העיר בשר בכלל, ורק במקום שבו אנחנו גרים, "High Bank", אפשר לאכול בשר. גם אלכוהול אין ברישיקש, אבל לא רחוק ממנה יש פאב ודיסקוטק, שהצעירים המקומיים באים אליו לשתות ולרקןד.
הדבר שמייחד את ההודים המשרתים את המערביים ברישיקש, הוא הבנת המושג שירות ללקוח, כפי הוא אוהב, או לפחות ניסיון לתת שירות כזה. זה שונה מאוד מכל המקומות שבהם היינו בהודו, במיוחד וראנסי, שבה התייר מתאים עצמו להודו ולא להפך. ייתכן שהפרסום העולמי שהשהות של החיפושיות במקום בשנות השבעים, ושלושים שנה של שהות ממושכת ומרוכזת של מערביים במקום די קטן, עשתה את שלה וזה ההסבר.
המקום שאנו גרים בו: "Swiss Cottage" שונה מאוד גם מהאזור התיירותי שמתחתינו: "Luxman Julla" שבו יש מלונות ומסעדות ושיעורי יוגה ומדיטציה בלי סוף. בסוויס קוטג' בנויים על צלע הגבעה מעל הכביש כחמישה מלונות קטנים, מוקפים בעצים ושיחים, עם דשא ופרחים ועציצים יפים בכל מקום. לכל החדרים יש מרפסות המשקיפות על הנוף, המטבח עובד כל היום לנוחות האורחים ואוכל מוגש לחדרים בכל שעה כמעט. התפריט כולל מנות מערביות (אוכל איטלקי, מקסיקני וישראלי) במיוחד בארוחת הבוקר, אך גם אוכל הודי סיני וטיבטי מצויין. העובדים כולם צעירים וחייכניים, מטפלים באורחים באופן אישי, מכירים את כולם ונותנים הרגשה נעימה מאוד. החדרים נקיים ומסודרים – החדר שאנחנו גרים בו למשל, מוחזק היטב – אין כתמים, סדקים, או התקלפות של הצבע, חוטי החשמל מוסתרים בקיר ולא משתרבבים על התקרה והקירות בצורה מסוכנת, כמו כמעט כל המלונות שגרנו בהם. אמנם החדר לא מואר מספיק בלילה, אך יש אור חזק על המרפסת הענקית שהיא למעשה גג, ואפשר לשבת ולקרוא בלילה בחוץ.
למסעדה יש גם שולחנות בחוץ ובה יושבים אנשים בערב, מעשנים כל מיני דברים, צוחקים ונהנים עד מאוחר. בקיצור – מקום נעים ומנותק במקצת מן ההווייה ההודית האמיתית.
בתחילה לא אהבתי את ה'סצינה' המערבית, ובעיקר הישראלית, שמתרחשת למטה, בלקסמן ג'ולה, והרגשתי מאוד מנוכרת אליה, אולי בגלל שהייתי חולה והכל נראה משמים ומדכא. עכשיו, אני יכולה לאמר, שאני לא מרגישה ניכור כלפי ההווי שנרקם שם, אלא סקרנות וקבלה של התופעה. אוכלוסיה מערבית השתלטה על חלק מסויים ברישיקש, אשר ממשיך לתפקד באותו זמן גם כמקום עלייה לרגל של הודים רבים, ולצדו משגש החלק ההודי המסורתי של העיר: רם-ג'ולה, שבו יש מקדשים חשובים רבים ואשרמים בלי סוף ואווירה הודית מסורתית.
למעשה יש משהו יפה ומיוחד בדו-קיום הזה, שאפשרי רק בהודו. בכל מקום אחר הישות המסורתית הייתה נכנעת ומתנוונת מול העוצמה המערבית, והכל היה נהפך למין בנקוק או האיים בתאילנד. זוהי הודו האמיתית – שיכולה לספוג כמה ישויות זרות בתוכה מבלי להשתנות ומבלי לכרוע ברך למערב ולערכיו.
העוצמה של המסורת והתרבות מרשימים במיוחד, לאור התוצאה השונה מאוד של השפעת התרבות המערבית על מדינות עולם שלישי אחרות. אולי הגודל של הודו והאחרות שלה, או המסלול המקביל לזה שאנחנו מכירים שבו מתנהלים החיים בה מנעו את ההיסחפות אחרי ערכי המערב. עדיין לא פיענחתי את התעלומה ההודית אבל הדברים מתחילים להתבהר.
פגשנו כאן מרצה לספרות צרפתית מקנדה שיצא לטיול של ארבעה חודשים עם בנו והוא החליט שלא יקרא ספרים בכלל, כדי להתמודד עם ה"כלום". דווקא בגלל שעבודתו דורשת ממנו קריאה וכתיבה כל הזמן, ההתנזרות מקריאה מרעננת אותו ומרגיעה.
היום אנחנו עוזבים את רישיקש ויוצאים לדהארמסלה בתקווה להשיג שם דירה קטנה לחודש, ואני מקווה שתחושת הבית שתיווצר כך תשנה את הדרך שבה נחוש, כי הזהירו אותנו שגם שם יש המוני תיירים ובמיוחד ישראלים, כאלה שאנחנו מנסים קצת להתרחק מהם.
הירשם ל-
רשומות (Atom)