יום ראשון, מרץ 06, 2005

3.5.05 נחיתה בהודו והעפלה לדרג'ילינג


3.5.05 נחיתה בהודו והעפלה לדרג'ילינג
הודו!!!
כבר למעלה מ-24 שעות שאנחנו בהודו ואני מרגישה טוב בקשר לזה. הרגע אמרתי לאפי שאפילו לא הדלקנו את הטלויזיה ונזכרנו בה רק כשחיפשנו תקע למחשב...
שדה התעופה הבינלאומי של דלהי לא היה שונה בהרבה מנמלי תעופה אחרים שראינו בעולם, אבל שדה התעופה הפנימי כבר בעל צביון מיוחד. ראשית איך מגיעים אליו. בכל מקום יש שאטל, אוטובוס קבוע שעובר בין השדות. אבל בהודו זה נראה ככה. קודם כל נכנסים ללובי קטן ועוברים בדיקת הכרטיסים אצל חייל שעל מותנו נרתיק לבן של אקדח. אחרי שהוא מאשר בכובד ראש את הכרטיסים נכנסים ללובי קטן ויפה: כורסאות עור, רצפת עץ ושיש ועל הקיר טלוויזיה המקרינה פרסומות וקטעי חדשות מקומיות. לחייל מצטרף עוד חייל עם רובה קטן ומיושן שנראה כמו רובה אוויר ופקיד נוסף שיושב ליד שולחן שעליו מחברת גדולה בצורה מלבנית ומנמנם בגלוי בלי לנסות אפילו להסתיר את זה. בחוץ מיניבוס ואוטובוס אך כשיצאנו לשם עם העגלות ראינו שכולם מתגודדים סביב הנהג שבודק את הכרטיסים ומייד הגיע בחור צנום לבוש חליפה ועניבה ורשם כל מיני דברים על לוח כתיבה והסתכל שוב בכרטיסים. בינתיים הנהג העמיס חבילות ענקיות וכבדות על אחורי המיניבוס. הצעיר הצנום הסביר לנו שהטיסה שלנו ב-10 ולכן אנחנו צריכים לחכות לאוטובוס שיצא ב-7. קיבלנו את הדין וחזרנו ללובי. ואחרי כחצי שעה הועמסו החפצים ואנחנו על אוטובוס ונסענו. כולם מדברים הרבה ולפעמים בקול רם אבל לא צועקים. המון חיילים ושוטרים עם נשק ובלעדיו והמון פקידים רצים ומתרוצצים ונראה כאילו הכאוס שולט במקום, אם כי בסופו של דבר כולם עולים למטוס הנכון וטסים.
הירידה בבגדוגרה הייתה הנחיתה האמיתית שלנו בהודו. היה חם נורא, גם בתוך שדה התעופה הממוזג, יצאנו לרחבה שבה חיכו אנשים והמכונית שהובטחה מהמלון לא היתה שם. בינתיים אני ראיתי מחזה מדהים: בחור צעיר שהחלטתי שהוא טיבטי שראיתי קודם מחכה למזוודות שלו עם אשתו פגש בבני משפחתו הגדולה בחוץ ואחד מהם, כנראה אביו עמד מרחוק. בני המשפחה כרכו צעיף משי לבן סביב צווארו והוא ניגש אל האדם המבוגר ירד על ברכיו נישק את רגליו של המבוגר. מרחוק יותר עמדה אישה מבוגרת בלווית עוד אישה והוא ניגש אל המבוגרת וחזר על הכריעה ונישוק הרגליים. אחר כך קם וחייך בשמחה וכלום נראו שמחים ורגועים והלכו יחד בתהלוכה קטנה ומאושרת.
הטקסי התגלה כג'יפ קטן אך מרווח ונהג בו בחור צעיר וחסון עם עיניים מלוכסנות, ולידו ישב מעין מדריך, ביזווז שמו, דובר אנגלית רהוטה, צנום וקטן וגם הוא מלוכסן עיניים. הוא היה ידידותי מאוד והסביר הרבה על מה שאנחנו רואים בדרך. עברנו בבגדוגרה שנראית כמו סלאם נוראי אך מלא חיים וצבעוני. דוכנים שונים ומשונים, מוסכים ובתי מלאכה שונים, מכוניות וריקשות אופנים וסתם אופניים והמוןן משאיות וג'יפים של צבא. הבתים רעועים ובדרך כלל עם גגות פח חלודים, והמון כביסה תלויה בכל מקום. כמעט מיד אחרי בגדוגרה עברנו בסיליגורי שנראית כמעט אותו דבר רק גדולה יותר, ויש בה אפילו אוניברסיטה של צפון בנגל.
אחרי שעזבנו את פרוורי סליגורי וחלפנו על פני כמה כפרים מהוהים ונהר מלוכלך ודליל שנשים כיבסו בו בגדים, ילדים שיחקו במים ואנשים חיפשו חלוקי נחל כדי למכור אותם לבניה, התחלנו לעלות. הכביש הפך צר יותר ויותר כשפסי הרכבת הקטנה "toy train" חוצים מדי פעם את הכביש שהפך סדוק ושבור. לפעמים הפסים היו מעל גובה הכביש והג'יפ צריך היה לטפס ממש מעליהם ולפעמים היו שקועים ממש והג'יפ התגלגל בזריזות אל הבור שבו נמצאו. בנוסף לכל אלה התחיל ערפל שהלך והתגבר. הנהג והמדריך נשארו שלווים לגמרי ולא הדליקו את אורות המכונית בתחילה, ולא התרגשו לראות ברגע האחרון מכונית מגיחה מתוך הערפל או משאית גדולה שהדליקה רק פנס ערפל אחד ונראתה כאופנוע מרחוק. מכל הצדדים ראינו ג'יפים דומים לשלנו אבל ישבו בהם לפחות שמונה נוסעים ועוד כמה ילדים על הברכיים. כולם מצפצפים כל הזמן וכך יודעים להיזהר. למרות שהיינו עייפים מאוד אני התעוררתי לחלוטין מן הפחד... אפי הגיבור המשיך לנמנם ולהתעורר מדי פעם כשנעצרנו או כשקפצנו חזק מדי. הכפרים בדרך היו פשוטים אך לא מוזנחים והאנשים נראו נקיים ושבעים ורובם עבדו בשדות או בתיקון הכביש. (לקראת האביב אחרי מוראות החורף הקשה שעבר עליהם, כדברי ביזווז)
מדי פעם עצרו את המכונית וביקשו כסף והנהג וביזווז נתנו להם. לדבריהם זו תרומה לבנות מקדש בהר ליד הכפר, לפעמים רשמו את התרומה, מה שמחזק את ההשערה שאולי זו באמת היתה תרומה... לבסוף שילמו למישהו ואמרו שזה מס-דרכים, כך ממש!
הדרך התפתלה כל הזמן מעל תהום עמוקה שהבתים והעצים היו תלויים על המדרון שלה אך למזלי רוב הזמן לא ראו כלום בגלל הערפל וכך יכולתי להשלות עצמי שזה לא כל כך נורא. לאחר כשעתיים ביקשנו לעצור בשירותים ואכן לאחר זמן קצר עצרנו במין פונדק דרכים זעיר וחשוך, שירידה במדרגות תלולות ורטובות מתוכו הביאה אותנו אל השירותים ההודיים, כלומר חור ודלי וספל מיים, בחושך כמעט מוחלט. אבל זה היה כל כך במקום והביא לנו רווחה עד שפשוט נהנינו ועלינו במדרגות בקלילות ומצאנו את המדריך שותה כוס צ'אי חם שהכינה נערה צעירה לבושה בשמלה מהוהה וקבקבים ממורטטים. בחדרון הקטן הצטופפו עוד נהגים ונוסעים ופטפטו בעליזות והתחממו עם התה ועוד מנות חמות שהגישה להם הנערה. לאחר כשלוש שעות של נסיעה ראינו פתאום את הבתים הראשונים של דרג'לינג ולאט לאט העיר התגלתה לפנינו מתוך הערפל. בתים גבוהים מאוד על המדרון והמון בתים קטנים צפופים עם גגות פח חלודים במרכז. מכוניות דוהרות ומצפצפות וביניהן קטנועים ואופניים וסבלים הנושאים משאות עצומים על גבם. החנויות מאוד צבעוניות וקטנות ומלאות בסחורה מכל המינים בצירופים שונים ומשונים. הרחובות מלאי אבק (עכשיו העונה היבשה) ובורות וכולם הולכים או נוסעים באותו מקום צר כך שכל הזמן צריך לפנות מקום. הרחובות עולים ויורדים בתלילות ומדרגות קטנות מקצרות את הדרך למקומיים. עצרנו בכיכר עם שוטר תנועה חבוש קסדה לבנה וחגורה לבנה בתוך עמדה עם גג עגול ושם קרא הנהג לשני פורטרים (סבלים): גבר מבוגר קטן ורזה ואישה קטנה זקנה ומקומטת. הם עמסו את התרמילים ויצאו לדרך עם המדריך ואנחנו אחריהם. ירדנו בכבישים הצרים והצפופים בין המון האנשים והגענו למלון, שנמצא כמעט בתחתית העיר, מעל השוק המרכזי. החדר לא גדול אבל יפה: קירות מצופים עץ, שטיח, מיטה גדולה ונוחה, קיר זכוכית המשקיף אל העיר וההרים (שלא ראו אותם בגלל הערפל) ושירותים ומקלחת מרווחים. הינו כל כך עייפים שלא שאלנו שאלות ופשטו פרקנו קצת דברים וניסיתי להתקלח (אך לא היו מים חמים) וכששאלנו בקבלה אמרו שיביאו מישהו שידליק את המים. בינתיים יצאנו לסיור במלון. יש בו חדר הסבה נחמד עם ספה נמוכה ושטיחים צבעוניים ודלת היוצאת למרפסת עגולה שכנראה רואים בה נוף בימים יפים, בהמשך למעלה חדר המגורים של המשפחה שמחזיקה את המלון, מפואר ונקי עם ספות וכריות צבעוניות. בקומה העליונה יש מקדש בודהיסטי טיבטי ובעלת המלון הסבירה לשני זוגות תיירים עליו ועל התפילות והמדיטציה שאפשר לעשות בו. החדר מקושט בתמונות ובפסלים וקעריות מים שמוזגים לאלים בבוקר ובערב משקים בהם את הפרחים. ירדנו לחדר האוכל שהוא גם מסעדה ואכלנו אוכל טיבטי טעים: מרק ירקות וכופתאות מלאות בירקות ובגבינה ועשבי תיבול. גררנו את עצמנו במעלה המדרגות התלולות לקומה החמישית וצללנו לשינה ארוכה ובלתי מופרעת שנמשכה אצלי עד תשע וחצי בבוקר ואצל אפי עד 11.30 בערך!

אין תגובות: