יום חמישי, מרץ 17, 2005

13.3.05 בית הספר התיכון על שם מהטמה גאנדי


יום קר למדי שהתחיל עם שמש ושמים כחולים ויצאנו למנזר שבו עוד לא היינו, מתחת לגבעת הצפיה שמעל לכיכר. הדרך הובילה אותנו לעוד בית ספר טיבטי, קטן ועלוב מאוד, (אחר כך התברר שזהו בית ספר של פליטים טיבטים) שרבים מתלמידיו ישבו על הגג בשמש ולמדו מספרי הלימוד שלהם מפני שהיום יום ראשון ולא לומדים ולא עובדים פה. שתי תלמידות שפגשנו קודם בקפה אינטנט הדריכו אותנו לרדת לתוך בית הספר ואיחלו לנו יום נעים באנגלית ונראה שהן שמחות לתרגל אותה. בחצר בית הספר שיחקו ילדים קריקט וראינו את ההבדל במעמדם החברתי בהשוואה לילדים שראינו אתמול בסנט ג'וזף. המגרש קטן ולילדים אין תלבושות ספורט ומדריך. אך ההתלהבות וההתרגשות היו שווים...
הדרך התפתלה לה בתוך שכונה די ענייה, אבל לא כמו זו שראינו בדרך למטע העמק המאושר. כאן למרבית הבתים יש מים זורמים. עכשיו הבנו את פשר עשרות הצינורות והחוטים שאנחנו רואים בכל מקום, גם ברחובות העיר. הבית נבנה בלי מים ובלי חשמל. כאשר לבעליו יש מספיק כסף הוא עושה לעצמו חיבור על חשבונו, וכל החוטים והצינורות נמצאים גלוייים בחוץ וגם בתוך הבית הם לא מכוסים. הורגש שזהו יום מנוחה. אנשים בילו בחצרות הבתים עם ילדיהם או ישבו על מעקה הגדר או על המדרגות עם חברים, במיוחד הצעירים. קבוצת בני נוער ישבו והקשיבו לשירתו של נער שליווה את עצמו בגיטרה. הנשים שטפו את הכלים בחוץ והניחו אותם לייבוש, וגם תלו בגדים על הגדרות או הניחו אותם על הגגות. שני לדים ישבו על גג של בית שנראה תלוי מעל התהום, מעל מטעי התה ומול ההרים המיוערים, ופשוט הסתכלו בנוף ודיברו.
עברנו ליד בניין פח קטן בצבע לבן מתקלף שהשלט מעליו הכריז: "בית הספר התיכון על שם גנדי". שמענו קולות שירה של נערות וניסינו להסתכל, אבל כל החלונות היו סגורים. בקצה הבניין הדלת הייתה פתוחה אבל על הכניסה לכיתה היה וילון, כמו שנהוג בהרבה בתים וחנויות פה ולא יכולנו לראות כלום, רק דלת סגורה של הספריה וחלון צדדי שמעליו היה רשום: אדמיניסטרציה ותשלום שכר לימוד. חזרנו לכניסה הקדמית ואפי העז להציץ, וראה כמה ילדות עומדות על במה קטנה לבושות מדי בית ספר ושרות, ואיש מבוגר וממושקף מדריך אותן. הנערות הפסיקו לשיר והוא פנה אלינו בחביבות והזמין אותנו להיכנס והסביר שהיום תיערך בבית הספר אזכרה לאחד מחברי הועד המנהל של בית הספר שנפטר לפני שבוע, והבנות שרות מזמור דתי לכבודו. הוא שאל מאין אנחנו, והפליג בשבחיה של ישראל – אנשים אמיצים ואינטליגנטיים, וכדוגמה הכיא את איינשטיין. הודינו על המחמאה, אבל את איינשטיין לא זקפנו לזכותנו, והסברנו לו את ההבדל בין יהודים סתם וישראלים יהודים. צילמנו את נערות והקשבנו לשני מזמורים שלהן, ונפרדנו בהבטחה לשלוח את התמונות לכתובת האי-מייל של בנו של המנהל.
העלייה מבית הספר לכיכר שלנו הייתה תלולה, והשביל המשובש לעתים היה מעל תהום עמוקה של יער קטוע בבתים, וממול ראינו הרים מיוערים שבתוכם מופיעים פה ושם נצנוצי גגות הפח של בתים הפזורים שם.
סיפור על הדרך שבה עושים עסקים בהודו: לפני שירדנו אל בית הספר הטיבטי ולמנזר ראינו מלון שמצא חן בעינינו מאוד לשהות הבאה שלנו בדרג'לינג, ורצינו להזמין מקום ברגע שנדע מתי אנחנו יוצאים לסיקים. מנהל המלון ניסה לשכנע אותנו לראות עוד מלון, אשר נראה יפה ומודרני כמו זה שהוא מנהל אך נמצא בצד השני של הכיכר ורחוק ממנה – ליד מגדל הטלוויזיה. הסכמנו לראות אותו וקבענו להיפגש בשלוש ליד חנות הספרים אוקספורד בכיכר. יצאנו לכיכר בזמן ועמדנו מוכנים, אך מי לא בא... חיכינו ליד החנות והתחיל להיות קר. אפי אמר שהוא לא יבוא, אך אני התעקשתי והמשכנו לחכות בישיבה על אחד הספסלים עם כל המקומיים, ולבסוף עזבנו בארבע. היום הגענו למלון והתברר שהוא לא יכול היה לצאת ולא היה לו טלפון שלנו ולכן חיכה לטלפון מאתנו כדי להגיד לנו שלא יבוא. הסיפור טיפוסי גם להודים וגם לנו: אנחנו הנחנו מייד שהוא אמר ולא התכוון לבוא, ולא נתנו לו את מספר הטלפון הסלולרי ההודי שלנו, והוא לא חשב לקחת מאתנו מספר כלשהו, וגם לא חשב לצלצל פשוט למלון שלנו להשאיר הודעה.
חוויה אחרת היה הביקור במסעדה עממית הודית בשוק הקטן שמאחורי המלון. המסעדה קטנה וחשוכה, ומלאה לגמרי בסועדים שכולם נראים הודים, וחלקם תיירים שגרים במלון העלוב. לכולם צלחות אורז וכמה קעריות לידן וכולם – בלי יוצא מן הכלל – אוכלים ביד ימין. בין השולחנות הסתובב המלצר עם סיר קטן ומצקת, והוסיף רוטב לאלה שגמרו את הרוטב בקערה. לפעמים הציע תוספת אורז מסיר אחר לאלה שערימת האורז שלהם נראתה לו קטנה. אנחנו קיבלנו אותו דבר ורק שתינו מבקבוק מים מינרלים אבל לנו הגישו גם כף ומזלג. בסוף הארוחה כל הסועדים קמו לרחצו ידיים ופה בכיור קטן וניגבו במפיות נייר שהיו מונחות על דלפק בעל המסעדה, ושילמו את החשבון. אנחנו קיבלנו מפיות נייר למיוחדות לעצמנו על השולחן שהרי לא אכלנו בידיים, ולכן איננו צריכים לרחוץ ידיים. האוכל היה טעים ופשוט אף על פ שלא זיהינו את כל המרכיסים של הירקות בקעריות הקטנות, ואחת מהן הייתה חריפה כלל כך עד שאי אפשר היה לאכול אותה.
בערב שוב הייתה חוויה קולינרית ואנושית. נכנסנו למסעדה טיבטית של מלון שהייתה מלאה בזרים. המסעדה קטנה מאוד והשולחנות ארוכים וכך אוכלים אנשים זרים אחד ליד השני כמו במסעדת פועלים. ישבנו ליד שתי גרמניות שעמדו לצאת לטרק ארוך של שבעה ימים על גבול נפאל, וזא זיהו את השפה שבפינו אבל שמחו לשמוע שאנחנו ישראלים. אחר כך התיישב לידינו זוג צרפתי צעיר שלא דיברו כל כך אבל התברר שהם פשוט לא מדברים טוב אנגלית. הגרמניות גמרו קודם וכולנו קמנו כדי שהן יצאו ונשארנו עם הצרפתים. שני צעירים ישראלים שלא נראו כך ישבו בספסל שמאחורינו, וכשזיהו אותנו היו חביבים ואמרו שבאו מואראנסי והם מרגישים שעלו מן התופת של דנטה לגן העדן, אבל המליצו להתכונן היטב ולקחת אוויר וכן לבוא לשם – כי זוהי הודו המינון חזק מאוד ומרשים מאוד. כשקמנו ללכת פנתה אלינו בחורה צעירה שישבה לבד ושאלה אם היא שמעה נכון שאמרנו לצעירה הצרפתיה שבאנו להודו לשנה. התברר שהיא אנגליה מלונדון המטיילת לבד כבר ארבעה חודשים, ומתעתדת לנסוע לסרי לנקה ואחר כך לאוגנדה לעבוד שם כמורה לחינוך מיוחד באמנות. התרקמה שיחה לבבית על לונדון והמצב הכלכלי בבריטניה בכלל, ועל קשיי הצעירים הרוצים לגור בה. היא סיפרה שמשפחתה עברה לניו-זילנד ורק היא נשארה באנגליה. היא סיפרה שקשה לה לטייל לבד כנערה ושהחבר שלה לא שבע נחת מן המצב אבל זוהי הזדמנות והיא לא רוצה להפסיד אותה.

אין תגובות: