11.3.05 מטעי התה של דרג'ילינג

בוקר אפור קידם אותנו והיה גם די קריר. נשארנו בבית ועסקנו בעניינינו (כתיבת הבלוג ועיבוד, בחירה והכנסה של הצילומים אליו) ואז החלטנו בכל זאת לצאת לגנים הבוטניים ולבית החרושת של "מטעי העמק המאושר".
ירדנו בדרך צרה ומתפתלת בין בתים צפופים ושמענו שירה בליווי גיטרה. עצרנו וראינו חבורה קטנה של אנשים עומדים בחצר קטנטנה במין משולש שנוצר בין שני בתים עלובים ופחון חדש למדי. הם הקיפו ארון ועליו זר פרחים ענק, וכולם שרו שיר שנשמע די קצבי ולא עצוב במיוחד. אף אחד ללא בכה או צעק אבל כולם היו רציניים ומלאי כבוד. מדי פעם ניגש מישהו ושם על הארון (שהיה פתוח, אבל לא יכולנו לראות את הנפטר מהמקום הגבוה מעל החצר שבו עמדנו) צעיף משי לבן. אדם נשוא פנים וממושקף 0עם צווארון כמורה) קרא מספר באנגלית, והסביר בנפאלית או שפה אחרת את מה שקרא. שוב שרו בעוד אנשים ירדו מן הבית הגבוה שבחצר וניגשו לקבוצה והניחו גם צעיף משי על הארון. על הכביש הצר והמאובק עמדה מכונית ואן קטנה שמושביה היו מכוסים בבד לבן ומושב אחד הוסר כדי לשים עליו את הארון. סקרנים או מכרים רחוקים יותר שעמדו בכביש למעלה והתבוננו בנעשה בחצר אמרו שזה טקס נוצרי. חיכינו עוד קצת אבל מישהו החל לשאת הספד (כנראה) בנפאלית וזה נמשך עוד ועוד אז עזבנו.
ירדנו בדרך קיצור והגענו לתחנות האוטובוסים והג'יפים לסיליגורי ולעוד מקומות בסביבה.
הכאוס על הכביש הוא מוחלט. עשרות אוטובוסים וג'יפים חונים בצד הדרך הלא רחבה במיוחד, וכשהם רוצים לצאת הם עוצרים כמובן את כל התנועה הסואנת. ראינו מה זה: "shared jip" - ג'יפ גדול שכל מושביו, כולל ליד הנהג, מלאים עד אפס מקום ובתוספת יש כמה ילדים על הברכיים, על הגג חבילות וסחורות שונות עד להתפקע ואם זה לא מספיק: לפחות שניים (או שלושה) נוסעים בעמידה מאחור מחזיקים בגג המכונית. כמובן שכולם צופרים כל הזמן כד לפנות להם דרך מפני שיש גם הולכי רגל וסבלים שעוברים בדרך ואין מקום לכולם על הכביש שלרובו אין מדרכה ואם יש, היא שבורה לעתים קרובות. לעין המערבית שלנו זה נראה חסר הגיון לעמוד כך בשורות ארוכות ולחכות לנוסעים שאולי יבואו. אנחנו כמובן היינו דואגים לסידור עבודה, ולחלוקה הגיונית בין הנהגים כך שלא יבטלו את זמנם בציפיה. אבל זוהי בדיוק הודו – בלתי יעילה לחלוטין וזהו הקסם והקושי שלה גם יחד. לאף אחד לא בוער, ואף אחד לא ידרוס את חברו כדי להשיג פרנסה. אבל אף אחד גם לא יתאמץ כדי לשרת את הלקוח יותר טוב ולהתקדם.
הגענו לגנים הבוטנייים דרך ביוב שזרם לו בחופפשיות על הכביש ובין ערימות אשפה שנמצאות על כל המדרונות כמעט. המקום מטופח – העצים מסויידים בלבן עד אמצע הגזע ועל כל עץ כתובת באנגלית, המון שבילים מסודרים ונקיים, ואפילו שתי חממות (אך רק אחת פתוחה לקהל) עם פרחים יפים ושיחים מיוחדים. למטה (כמובן שגם הגן הזה נמצא כולו במדרון תלול מאוד כמו כל דבר בעיר הזאת, ולמזלנו הוא יורד בדרכים סלולות ומתפתלות...) ראינו אגם מלוכלך ומסריח ושני אווזים צרחו בהתרגשות לקראת אישה שהשליכה אליהם אוכל.
אפי מצא במפה שיש כביש נוח היוצא מן הגן למטע "העמק המאושר" והחלטנו לרדת עד שנמצא אותו. במקום כביש מצאנו דרך אבנים משובשת ולא ידענו לאיזה כיוון ללכת בה. שאלנו אישה שישבה והתבוננה על הנוף עם ילד קטן והיא לא ידעה. הימרנו על צד שמאל והגענו לכמה פועלים שאחד מהם הורה לנו בביטחון לחזור לכיוון ההפוך. אפי היסס מפני שראה כביש רחב יוצא למטה אך הבחור קבע: בחזרה. הלכנו דרך שכונות עוני שבתוכן לפעמים צץ בית יפה יחסית ומטופח. ראינו איך הם תולים את הכביסה על כל גדר חלודה וכמובן על הדשא כשיש כזה, אבל ראינו גם שבבתים עניים מאוד אפשר לראות עציצים פשוטים, ושהם משקיעים בגדר המתכת המעוצבת של המרפסת אך לא צובעים או מטייחים. המשכנו ללכת ושאלנו שוב ושוב וכולם הצביעו בביטחון לאותו כיוון. השביל התעקל והגענו לסוף הדרך – ירידה תלולה בלי מדרגות או דרך רק סלעים היוצרים משהו הדומה למדרגות הרחוקות זו מזו. למטה ואדי ענק המלא באשפה, ומלמעלה זורם אליו נחל של ביוב היוצא מן ההר וכולו מוקף ערימות אשפה, ומעליו בתים בגובה עצום. שתי מקומיות לבושות סארים יפים שטיפסו על הסלעים לקראתנו אמרו לנו שהדרך לעמק המאושר היא לא משם אלא בדיוק בכיוון ההפוך. זה נשמע לנו הגיוני מפני שהדרך שתיארתי עכשיו לא משכה אותנו בלשון המעטה... חזרנו וראינו את האישה עם הילד שכבר עברנו על פניה פעמיים, הולכת עם בחורה צעירה ויפה לבושה בסארי יפיפה ונעולה בכפכפים על עקבים גבוהים. היא דיברה קצת יותר אנגלית ואמרה בביטחון: העמק המאושר – לכיוון ההפוך! כלומר לחזור לדרך החתחתים שכבר ראינו מקודם. היא הלכה אתנו ואפי אמר לי: אם היא יכולה ללכת לשם עם העקבים הגבוהים שלה גם אנחנו יכולים. אבל היא הביאה אותנו רק עד הירידה ואמרה: מכאן ולעלות למעלה (לבתים בגובה העצום) ומשם לעמק המאושר. שני מקומיים עם חבילה גדולה עלו דרך המדרון הסלעי ונעצרו לראות את המחזה המפליא והמצחיק: שני לבנים מבוגרים ומסורבלים יורדים לאט, כשאני נעזרת באחוריי ליתר ביטחון, עד שהגענו למטה. שם נאלצנו לחצות את נחל הביוב המסריח ולעלות בין ערימות האשפה למעלה עד למדרגות התלולות שגם הן לא הריחו טוב במיוחד... (אני לא הרגשתי כלום כי הייתי עסוקה באיסוף הנשימה כל כמה מדרגות. אפי הזכיר לי את מה שלמדנו באלכסנדר על "כיוונים" וזה די עזר. סוף סוף הגענו למעלה, ושוב הלכנו דרך שכונת עוני מתונה – כלומר לא כל הבתים היו פחונים מתמוטטים. אבל ראינו את הנשים יורדות לברז היחיד עם מיכלי פלסטיק קטנים להביא מים לבית ומחכות בתור ארוך, ולמטה ראינו את הנשים מכבסות על הכביש בחברותה.
לאט לאט הבתים התדללו והשביל הפך צר. לצדו התחילה שורת במבוקים גבוהים, מקדש בודהיסטי קטנטן עם דגלים גבוהים מתנפנפים ברוח והשביל המתעקל הוביל אותנו למרחבי הרים גבוהים המכוסים בשיחי תה נמוכים בצורה של עיגולים ירוקים. לפנינו נפרשו מדרונות עצומים מכוסים בעיגולים ירוקים בגודל שווה ובצורה סימטרית, לאורך הדרך שבה הלכנו מכאן והלאה והמראה היה פשוט נפלא. במקום אחד הפתענו מקומית יפיפיה שישבה לה על קצה המדרון והסתכלה בנוף שמתחתיה בשקט, במין מדיטציה. לאורך השביל נתקלנו באנשים ההולכים נושאים חבילות וסלים או סתם לבושים היטב, פשוט עוברים מן העיר למקום מגוריהם.
לבסוף ראינו למטה את בית החרושת ועל השביל לפני הירידה אליו עמד צריף קטן מאוד. אישה בעלת עור בהיר מאוד – כמעט לבן, ותסרוקת קצרה מערבית, פנתה אלינו באנגלית צחה ושאלה מאין אנחנו ואמרה שבית החרושת סגור מפני שלא היה יבול השנה בגלל מזג האוויר. היא הציעה לנו לשתות תה מיוחד וללמוד איך עושים תה והושיבה אותנו לחכות עד שתרתיח את המים. אחר כך נתנה לנו את שני ספרי האורחים שלה, שבאחרון מצאנו שתי הערות בעברית, אחת מאתמול שקבעה שהאישה הנחמדה הזאת נשמעת כמו מישהי מערוץ הקניות...
לפתע עלו מבית החרושת שני תיירים מלווים במדריך מקומי והאישה דיברה עם המדריך ואמרה שיש לנו הזדמנות לראות את בית החרושת ושנוכל לשתות את התה אחר כך כשנגמור. ירדנו עם המדריך וקיבלנו הסבר על תהליכי הייצור והמכונות הענקיות (אחת הובאה מבלפסט באירלנד) המדריך סיפר שהמטע של העמק המאושר הוא הקטן ביותר ולכן התה שלו הוא הטוב ביותר. המטע נשתל ב- 1850 וכל משפחתו לדורותיה עבדה בקטיף ובבית החרושת מאז. הסיור הסתיים ועלינו לצריף התה, והשמים התעננו בינתיים והתחיל להיות קריר. הזוג שהחלטנו שהוא אוסטראלי ישב בפנים והיא דיברה אתו ומכרה לו חבילות תה וגם הגישה להם משהו לאכול. על הדרך חנתה המכונית שאיתה באו וגם הנהג והמדריך שלהם הוזמנו לשתות תה. ייתכן שהעובדה שהגיעו עם רכב מיוחד תרמה לתשומת הלב המוגברת של האישה אל התיירים האלה. ההרצאה שלה נמשכה וגם תהליך המכירה ואנחנו הרגשנו שמתחיל להיות לנו קר ויצאנו בעלייה התלולה בחזרה אל העיר.
סיגלנו לעצמנו הליכה איטית מאוד בקצב קבוע עם הפסקות מדי פעם, וזה באמת הפך להיות קל יותר ויותר. במעלה הכביש העירוני ראינו כמה קיוסקים ומסעדות שהכריזו על מומו צמחוני וצ'ויסופ צמחוני וtea room והחלטנו להסתכן בביקור במקום עממי באמת. זה היה צריף קטנטן עם שלושה 'תאים' שבכל אחד שולחן ושני ספסלים ועוד שולחן עם ספסל במרכז וספסל בלי שולחן והמטבח המיניאטורי והנקי נראה דרך אשנב גדול ליד הכניסה. ביקשנו מרק ומומו וקיבלנו מרק צמחוני צח די מלוח עם הרבה גבעולי כוסברה וארבע כותפאות מלאות ירק בלתי מזוהה אך טעים מאוד. נהנינו מאוד וביקשנו עוד מומו ואכלנו אתו עם הצ'א הטעים שהוגש בכוסות זכוכית קטנות. כל זה עלה 15 רופיות! (שקל וחצי בדיוק!) בעל המקום הסביר שהמרק הוא חינם וצחק כשאפי אמר: אז עוד אחד!
הניסיון הראשון עם אוכל הודי עממי עבר בהצלחה עד כה ואנחנו מתכוונים לרדת לאט לאט עד שנאכל אפילו מטוגנים ברחוב! כמות הבננות והיוגורט שאנחנו אוכלים מאזנת את העיכול שלנו בהצלחה רבה עד כה.
בלילה לפני שהלכנו לישון התחיל רדת פתאום גשם זלעפות ואפי ניבא שמחר יהיה יום צח ובהיר – ועל כך בתיאור היום הבא... .