12.3.05 נופי הקנצ'נג'ונגה North Point

אפי השכים לקום הבוקר כששמע את קול התיפוף המסתורי בכיכר, וגילה שזה אדם ההולך ומכה בתוף לבוש מין גלימה דתית משונה. אבל נדלק כולו כשראה את הכחול כחול של השמים והאין- ערפל לצד קנצ'נצ'ונגה, ומיד התלבש ועלה לגג למרפסת התצפית. כשחזר והפשיר מן הקור ראיתי את התמונות וזה גירה אותי לעלות גם כן. אחרי האוכל הכנו את הבית לניקיון של עובדי המלון (הסתרנו את חפצי הערך בתרמיל ונעלנו) ועלינו לגג. העיר בשמש מתחת להרים הגבוהים, שחלקם מכוסים עדיין לגמרי בשלג נראית כמשהו אחר מזה שראינו עד עכשיו. העיר יפה – גולשת במדרון התלול עם המון עצים ירוקים גבוהים וגגות צבעוניים ומקדשים וצריחים יפים של בתים מהודרים שנראים מרחוק. ממרומי הגג לא רואים את בתי הפח והשכונות העלובות שראינו אתמול וכמובן שלא רואים את ערימות האשפה.
יצאנו לכיוון תחנת כבל שיורד למטה לעמק ועברנו ליד המלונות היקרים ביותר – עם נוף מושלם לקנצ'נגה, ומרחק גדול מספיק מסאון העיר והכיכר. הסביבה הפכה יותר ויותר שקטה ודלה בבתים והמדרונות היו מיוערים ומרחוק ראינו את העיר והשכונות המרוחקות שלה בצד השני – הדרום מזרחי. לבסוף הגענו אל תחנת הכבל והתבר שהיא עוד לא פתוחה והפועלים עדיין עסוקים בהכנת הכבל והקרוניות הקטנות.
מתחת לתחנה ראינו בית ספר גדול, וזיהינו את סנט גיוזף שהיינו בו עם ג'ימי לפני שבוע. היום שבת ולא לומדים אבל המוני ילדים בבגדי ספורט בצבעים שונים התאמנו בקריקט במגרש הקטן שליד הבניין ומדריך עם משרוקית אימן אותם. שאלנו איפה ה"north point" והורו לנו לפנות למטה מאחורי בית הספר. מן הצד השני של הכביש של בית הספר ראינו מגרש ענק ובו התאמנו ילדים גדולים יותר בקריקט כמובן. המגרש עצום, ובקצהו יש מין פאביליון בריטי טיפוסי גדול עם גג עץ מקושט בסיגנון ויקטויאני, ורמפה עם מושבים לצופים.
ירדנו הלאה בכביש ולא נראה שאנחנו מגיעים לאיזושהי נקודה צפונית. שאלנו בקיוסק והסבירו לנו שעל האזור שליד בית הספר נקרא כך, והגענו כבר לשכונה אחרת. כששאלנו מה עוד יש לראות, המליצו על כמה בתי ספר וביניהם "Mount Hermon", הלא הוא בית הספר שבו למד ידידנו שרינג ובו לומדים ילדיו ואחותו מלמדת בו. החלטנו להשקיע במקום וירדנו אליו. בניגוד לבתי הספר היוקרתיים יותר כאן לא עצרו אותנו בכניסה ויכולנו לשוטט כרצוננו. המבנה קטן ופשוט יותר מזה של סנט ג'וזף ומוחזק פחות טוב. אין להם מגרש משחקים ענק, אך יש נדנדות ומגרש משחקים לילדים קטנים מכיוון שבבית הספר הזה מתחילים ללמוד בגיל 4 ולא בגיל 8 כמו בסנט ג'וזף. בכל זאת יש שם גינות פרחים מטופחות ומגוונות, ובית הספר נמצא ממש בתוך יער. הנוף לכיוון צפון מזרח מדהים – הרי הסיקים משתרעים מרחוק ובראשיהם עדיין מבצבץ שלג. רוב ההרים שם מיוערים ואין כמעט יישובים וחלקות תה על מדרגות ההר או על כל המדרון כמו שראינו בסביבות דרג'לינג.
הדבר קשור לפיתוח המואץ של דרג'לינג, שהיייתה פעם כפר קטן מוקף יערות ואנשיו חיו בין השאר מצייד (וכך כמעט הכחידו את ה"Snow Leopard" שעכשיו עושים מאמצים לשמר אותו) ובירוא היער נעשה בקצב רצחני ממש עד שלא נשאר כמעט יער רציני בקרבת העיר.
משם בחזרה הדרך הייתה רק לכיוון אחד - עלייה תלולה. למרות שהגענו לבית הספר סמט ג'וזף עם ריאות נקיות ולא מתנשפים (בזכות טכניקת הטיפוס האיטי והקצוב שפיתחנו!) החלטנו לקחת מונית מפני שהשמים התעננו פתאום ונשמעו רעמים מאיימים.
ועכשיו לתיאור חווית תפיסת מונית ונסיעה בה בדג'לניג. היו די הרבה אנשים מחכים ברחבה שנוצרה ממקום שבו הכביש קצת מתרחב והמוניות יכולות להסתובב בלי לעצור לגמרי את התנועה. ראינו ג'יפים מלאים עד אפס מקום יורדים ועולים בקולות צפצוף בכביש (ג'יפ אחד נשא על חלק הקדמי שלו ארבע מגשי ביצים קשורים אליו בתוספת להמוני האנשים והילדים והעומס הרגיל של החבילות...) ומוניות משני סוגים: מכונית לבנה מנופחת ומיושנת במראה (כמו משנות החמישים) דומה לדה-סוטו וסוג שני – ואן קטנצ'יק שיש בו מקום רשמי לארבעה נוסעים מלבד הנהג. כל מונית שהתקרבה התמלאה עד אפס מקום מייד לפני שהספקנו לזוז. לבסוף עזרנו עוז ונדחפנו קצת גם כן ונכנסנו לואן קטן (במושב שליד הנהג ישבו שני אנשים במקום של נוסע אחד) שאפי עם התרמיל על גבו מילא את החלק האחורי שלו לגמרי. הוא התחיל להתפרק ממשאו שכלל גם את המצלמה המחוברת לחגורה, ואז התחלנו להתכווץ כדי שעוד זוג הודי נחמד, שעמד בחוץ בשקט ובחיוך אך בלי להתכוון לוותר על המקום, יוכל להיכנס גם כן. הם התיישבו על מקום של אדם אחד – כשהבחור רוכן קדימה ולא תופס כמעט מקום על המושב. כשאפי עשה כמוהו הצלחנו לשבת בצורה הדומה לישיבה נורמלית במונית.
הנסיעה במונית בתוך העיר ברחוב הסואן ביותר שלה היא חוויה בפני עצמה. הנהג כמובן כל הזמן צופר, מגרש את האנשים ההולכים על הכביש, מזהיר את הנהגים מעבר לסיבוב שהוא בא, מאיץ במי שמעז לעצור לרגע להוריד מישהו או כי הדרך חסומה, וכך המכונית מתפתלת במיומנות מפליאה בין הולכי הרגל והמכוניות שבאות ממול ומאחור או מסתובבות באמצע הרחוב לכיוון השני. כך הגענו שוב לתחנה המרכזית – ושם ירדנו כי הדרך הייתה תקועה לגמרי לגמרי לכל הכיוונים. על הכביש חלפו בדהר ה שני ג'יפים עם דגלים כחולים של המפלגה הלאומית המקומית. באמצע הרחוב המרכזי של השוק הגדול, לא רחוק מן המקום שבו פגשנו את מר באנג'י הלבורנט התומך במעמד הפועלים העולמי, עמדו כמאתיים איש בקבוצה דוממת ונשאו עיניהם למעלה אל הקיר שממול. שוטרים קירבו אותם אל הקצה כדי שלא יפריעו לתנועה, אך עוד ועוד אנשים נעצרו לקרוא בתשומת לב גדולה פוסטרים גדולים על הקיר. שאלנו שני תלמידים מה הם קוראים והם הסבירו שזוהי תעמולה של המפלגה המקומית לקראת הבחירות בתחילת אפריל. אנחנו רוויי תשדירי בחירות בטלוויזיה וברדיו עד גועל בארץ – נדהמנו מן האפקט הפשוט של פוסטר שכולו מלים התלוי גבוה על הקיר – אנשים עוצרים למשך זמן ארוך באמצע ההליכה ומעכבים את התנועה כאילו יש שם איזה סרט עם פעלולים בלתי רגילים...
אנחנו כבר מכירים את כל קיצורי הדרך ועלינו בזריזות הבייתה אך עברנו ליד משרד הטלפון הסלולרי ההודי שלנו: "Air-Tel" והחלטנו לגמור עם העניין של השיחות מהארץ שלא מצליחות להגיע. מצאנו את הנפאלי החמוד חביב כרגיל אך פסיבי מהרגיל, מפני שהודי שמנמן, צעיר סמכותי ומלא מרץ ומקצועיות נכנס למשרד והחל מיד לטפל בענייננו. הוא לא ידע נפאלית ודיבר עם כולם באנגלית וצלצל למרכז השירות איפשהו בהודו וגם איתם דיבר כמובן אנגלית, ולבסוף ריחמתי ממש עליו, החזיקו אותו בהמתנה ושאלו אותו אותן שאלות שוב ושוב, ומדי פעם השיחה פשוט ניתקה, אבל הוא לא אמר נואש ונראה נחוש למצוא את ההסבר לבעיה. לבסוף אחרי שיחות עם אסף וניסיונות לשלוח אלינו הודעות טלפוניות בסללורי שהצליחו, (למה לא חשבנו על זה?) הגענו למסקנה שיש איזשהי בעיה ב- 014 שאליהם אנחנו מחוברים כלקוח עסקי ולא ברשת הסלולרית ההודית. התנצלנו לפני ההודים על כך שקודם פסקנו בביטחון הישראלי המפורסם שלנו שהבעיה בוודאי אצלם. המצחיק בסיפור שחוץ מהנפאלי החמוד יושבים קבוע במשרד עוד שני אנשים: בחור גבוה לבוש ספורטיבי ששערו צבוע אדום (מנהג משונה שראיתי פה אצל בחורים רבים שמנסים להיראות מערביים ואופנתיים) שיושב ומנהל שיחות טלפוניות באחד משני הטלפוניחם הסלולריים שבכיסי מכנסיו ההדוקים, ולפעמים מסתחבק עם הלקוחות הבאים לחנות, אך רק פעם אחת ראיתי אותו באמת עוזר ללקוח. חוץ ממנו יושבת שם עוד בחורה נפאלית קטנה שלא מדברת כמעט, וברגע ששואלים אותה משהו היא נבהלת ומחפשת את הנפאלי וקוראת לו לעזרה. זה מעניין משום שזוהי חברת טכנולגיה מתקדמת המשתמשת הרבה בפרסומת ומציגה תדמית מערבית, ולא חנות או מסעדה משפחתית, שבה מוכרחים להחזיק את כל בני המשפחה כולל הקרובים שהגיעו מן הכפר...
ההודי הגיע מבומביי לטפל בענייני החברה בדרג'לינג, ומתעתד להישאר כשלושה חודשים, וכך הוא עובר ממקום למקום מטעם החברה, הפגישה אתו עזרה לנו להבין את ההבדל בין המקומיים השקטים והפסיביים, שרק רוצים שיעזבו אותם במנוחה ובין הודים בעלי רוח מערבית לפחות בתחום העסקי, שמנסים להתקדם ולהצליח ולעשות רושם טוב. הוא לא ניסה בכלל להפעיל את המקומיים או ללמד אותם אלא פשוט לכבות שריפות כמו זו שלנו.
שארית היום עברה בקפה האינטרנט ובשיחה דרך המחשב עם הילדים, אבל באמצע אכלנו בשוק הקטן עם המאכלים העממיים – אמנם לא הסתכנו עדיין לא בדוכן טיגונים אבל הימרנו על מסעדה טיבטית קטנטנה שהמטבח שלה נראה די כהה ואני מקוווה שהוא פשוט מפויח והחלק הקדמי (כחצי מטר מרובע) הוא קיוסק שיש לו דלת צדדית אל המסעדה. משום מה סימרו לוח פח בגובה המותניים לחלל הדלת והקיוסקאי צריך להתכופף בכל פעם שהוא יוצא. (וזה קרה לעתים קרובות כשהיינו שם) ולא עולה על דעתו להסיר את הפח המיותר והמפריע הזה...
גם שטיפת הריצפה במלון נעשית עם סמרטוט, בלי מקל והטיאטוא במטאטא מעלי בממבוק ארוכים ויפים אך גם בלי מקל והכל נעשה במצב של כפיפת הגוף... זו אחת החידות שעדיין מעסיקה אותי. מדוע הם כל כך לא יעילים? הרי לא נראה שהם חרוצים במיוחד, האם אינם רוצים להקל על חייהם? האם זה לא רצון טבעי של כל אדם? יש לי עוד כשנה לפתור את התעלומה הזאת ועוד כמה שיתווספו לי בדרך.