20.3.05 רמטק וסוגיאל ריפוטץ

הבוקר היה בהיר והראות הייתה טובה וראינו אפילו חלק מהקנצנג'ונגה מהחלון, ולכן החלטנו "לתפוס את השור בקרניו" ולצאת לרומטק. זהו כפר קטן במרחק 24 ק"מ (שעה נסיעה) ובו נמצא המנזר החשוב ביותר של מסדר הקרגיופה, אחד מהמסדרים של הבודהיזם הטיבטי. המנזר בנוי לפי הארכיטקטורה הטיבטית המקורית, ועורר מתיחות בין הודו לסין בעקבות סכסוך על בחירתו של ראש המסדר. הדרך התפתלה בין כפרים קטנים, והטרסות על מדרונות ההרים נראו כמו גלי ים ירוקים. בשער המנזר היינו צריכים להראות שוב את הדרכונים ואישורי השהייה לבדיקה מדוקדקת, והשוטר הופתע לגלות את הויזה להודו מהודקת לדף בסוף הדרכון, אף על פי שאני בטוחה שכל הויזות של הזרים מהודקות באותו המקום...
בכניסה למנזר פגשנו ישראלית נחמדה בשם מיכל, שסיפרה שהיא באה לרומטק לכמה ימים. היא המליצה לנו על מלון קטן שבו היא מתארחת מיד לאחר הכניסה. מיכל סיפרה שהיא באה לתקופות זמן להודו כבר במשך 11 שנה ולכן היא מאוד בעניינים. שלשום היא שמעה בגנגטוק הרצאה של סוגיאל רימפוטץ', גורו מאוד ידוע במערב שכתב את "ספר החיים והמתים הטיבטי", והוא ירצה שוב ביום שלישי ב- 2 על המוות. קבענו שהיא תשאיר לנו פתק במלון על מקום ההרצאה. המקדש באמת יפה ומיוחד ופחות מצועצע מן המקדשים האחרים שראינו, והכפר נראה חמוד ועם הרבה אפשרויות של טיולים ברגל.
חזרנו לעיר והלכנו לאכול צהרים במסעדה קצת מהודרת מפני שהקיבה של אפי עדיין לא נרגעה מן הפגישה הראשונה עם אוכל הרחוב ההודי. בסוף הארוחה ניגש אליי בחור צעיר והציע לי להצטרף לסיור עם מכונית ומדריך לאגם – ליום אחד מגנגטוק, ושאל: אתם ישראלים? יש לי קבוצה של ישראלים, החלטנו להיכנס למשרד שלו שנמצא מתחת למסעדה ולבדוק. במשרד הייתה משפחה שנראתה כמו המקומיים – כלומר האם והילדים היו מלוכסני עיניים אבל היה ברור שהם תיירים בגנגטוק. האב ניהל משא ומתן עם הבחור על איזשהו סיור ולבסוף הסכימו והאב קנה כרטיסים. בינתיים ישבנו וחיכינו לידם. האם שאלה כמובן מאין אנחנו, ואפי החליט לנקוט בשיטת התקפת הנגד: ומאין אתם? התברר שהם מאסאם, אבל במקור הם ממונגוליה, כנראה הסבים הם שהגיעו לשם. הם המליצו לנו לנסוע לאסאם ולנו לא היה נעים להגיד שבמקום שבו מתפוצצות מדי פעם פצצת באוטובוסים כבר היינו...
לפתע ראה אפי ברשימת השמות לטיול של מחר את שמותיהן של תקווה ואיילה, האם והבת שפגשנו כבר בדרג'ילנג. זה היטה את הכף לטובת הטיול, מפני שהנחתי שאם איילה המנוסה בהודו מאשרת, יש לשער שזה יהיה טוב. סיפרנו לבחור שאנחנו מכירים אותן ושאנחנו רוצים להצטרף, וכתמורה סיפק לנו מידע חשוב: היכן הן מתגוררות בגנגטוק. ואז הציע לנו לצאת לטרק של שבעה ימים לכיוון הקנצ'נג'ונגה, שבו מטפסים לגובה של 4200 מטר. הוא הראה לנו תמונות של ארבעה מטיילים מקנדה בני 70 שעשו את הטרק הזה בלי בעיות. התמונות והתיאורים הנלבבים שלו על הנוף ועל העליה האיטית והשהות של שני לילות באותו גובה כדי להתרגל אליו, והנחמה שיש מקלחת של דלי – כל אלה פיתו אותנו. עד שהגענו לשאלה, שהוא הגדיר אותה כשאלה העצובה בשבילנו, ואפי הגדיר אותה כשאלה השמחה בשבילו. כל יום בטיול עולה 45 דולר לאיש. כשראה את רתיעתנו התחיל המסע שכנועים והצעות להוזלות שונות (אפילו לתת לנו את הטיול של מחר בחינם – 20 דולר מתוך 630...)
בקיצור, איש מכירות מקסים בנוסח מערבי למדי שלא פגשנו כמעט כמוהו עד כה. אפי נענה לאתגר והצליח להוריד את המחיר ל- 400 דולר אבל אז, התחלנו לחשוב שאולי נרצה לעשות טרק ארוך בצפון- מערב הודו בקיץ ולא נוכל לעמוד בהוצאה כזו ולשמור על התקציב שהחלטנו עליו. אמרנו לו שאנחנו צריכים להרהר בדבר ונשיב לו מחר בטיול. יצאנו לתערוכת הפרחים שהמליצו עליה במרכז המידע לתיירים. (שנראה שונה לגמרי מלשכת התיירות של מערב בנגל בדרג'לינג: שתי בחורות צעירות דוברות אנגלית רהוטה ומלאות ידע) התערוכה הקטנה הייתה באמת יפיפיה והסחלבים כמובן היו גולת הכותרת שלה. משפחות של תיירים הודים (כמעט תמיד ההורים וילד אחד ולפעמים גם ההורים של אחד מבני הזוג) ומקומיים הסתובבו וצילמו בהתלהבות לצלילי מוזיקה קלסית, פרחים מערביים וטרופיים באווירה מנותקת לגמרי מן הסביבה.
לאחר התערוכה רצינו ללכת לארמון המלך של סיקים שנמצא מעליה והיססנו קצת מכיוון שאף אחד לא הלך לכיוון והשער נראה סגור. בכל זאת המשכנו וראינו שהארמון אכן סגור והפך למקום פרטי, אבל בהמשך ראינו מקדש ומגורי נזירים והחלטנו לראות אותם. סובבנו את המקדש ומהפתח האחורי הגיעו קולות שינון מזמורים טיבטיים וכלי נגינה כמו ששמענו בטקס במקדש בגום. ראינו וילון המכסה על דלת והסטנו אותו ולהפתעתנו המקום הקטן היה מלא באנשים מערביים יושבים ברגלים משוכלות על הרצפה ומשננים פסוקים טיבטיים מחוברות קטנות באנגלית שהיו בידיהם. נכנסנו והתיישבנו לידם וראינו שעל דוכן מוגבה מולם יושב אדם שנראה כמו נזיר די שמן וקורא מן הספרים הטיבטיים הקטנים. במהרה התברר שהקולות שאנחנו שומעים: הדקלום, החצוצרות והתופים מגיעים מרמקולים ענקיים הנמצאים לידו, מדי פעם הפסיק את מכשיר ההקלטה ונתן הוראות באנגלית: "עכשיו רק תקראו", "עכשיו אני אקרא ואתם תקשיבו". המראה היה הזוי למדי, ואני מרגישה שהמילה הזוי כבר אינה מתאימה להודו משום שיותר מדי דברים נראים לנו הזויים ולמעשה הם חלק מהחיים פה. המקדש היה קטו ומצועצע ומלא תמונות ומנורות וחלק מן האנשים שישבו על הריצפה לבשו מן תערובת של בגדים הודים, טיבטיים וסתם הופעה של שנות השישים. הם היו רציניים עד אימה כשחלק מהם רכונים על החוברות ומשננים במסירות הנפש את הפסוקים שהייתה להם מעין מנגינה שחזרה על עצמה ואחר כך הצטצלה באוזנינו זמן רב. הטקס נמשך ונמשך, אני מזן כבר הרמתי את הרגליים וחיבקתי את הברכיים וארגנתי את עצמי בצורה נוחה. כמה צעירות שישבו לידי החליפו באי נוחות את שיכול הרגליים והתנועעו במקומם והיה די ברור שמצב הישיבה הזה מפריע להם. אחת הבנות ניסתה ללחוש משהו לחברתה הרכונה על ספר התפילות של הבחור שישב לפניה וה'ספק נזיר' (אז כבר הבנתי שהוא לא נזיר, מפני שבגדיו לא היו בגדי נזיר) שאל אותה באנגלית: כן? היא הניעה בראשה והוא אמר: את מפריעה לאחרים. הבחורה קפאה במקומה זמן ארוך. לבסוף ניצלה הזדמנות כשצלילי החצוצורות והתופים החרישו את האוזניים וקמה בזהירות ועמדה מאחורי קיר קטן וניסתה להעיר את רגליה שנרדמו... בסופו של דבר המנהיג הפסיק את ההקלטה ואמר שעכשיו יש הפסקת תה. כולם יצאו לאט ואט ואפי ניצל הזדמנות לשאול בחורה צעירה לבושה בבגדים טיבטיים מסורתיים מי הוא האיש המנהל את הטקס, והתברר שזה סוגיאל רימפוטץ', אותו גורו שמיכל סיפרה על ההרצאה שלו. האנשים שישבו במקדש הם חסידים שלו וכולם עמדו בחוץ והתבוננו בו מרחוק בהערצה ובכבוד ולא העזו להתקרב, מלבד כמה מקורבים שנראו כעובדים אתו באופן קבוע. שתי זקנות טיבטיות שסובבו את המקדש בתפילות עוד לפני שנכנסנו לטקס עצרו בהדרת כבוד וקדו לפניו וזקן חביב בחלוק טיבטי אפור התקרב אליו ושוחח אתו בטיבטית, ואחר הוא הציג אותו לפני האנשים כמי ששירת את מלך סיקים האחרון כששלט עדיין בארמון השכן. גינוניו היו אדנותים ולהוראתו הובא שאל מן המקדש והמקורבים שמו על כתפיו כמו שמלבישים מלך או אציל. בינתיים שאלנו על ההרצאה ביום שלישי והמקורבים אמרו שהם חושבים שההרצאה תינתן בטיבטית לנזירים המקומיים, אבל הם לא היו בטוחים. אפי ביקש מהם לברר אצלו והם ניגשו אליו. רק בסוף ההפסקה כשהגורו קרא לחסידים להיכנס שוב ענה לנו אחד המקורבים גבר בשנות הארבעים שלו שההרצאה תתורגם לאנגלית. בינתיים התקרב אלינו הגורו והגרמני הציג אותנו כישראלים המתעניינים בהרצאה שלו, בלי היסוס ובנימה מואד דמוקרטית לחץ הגורו את ידו של אפי, ועורר מבטי השתוממות בקרב הנוכחים. כולם נכנסו פנימה ואנחנו לבשנו את הנעליים ויצאנו לדרכנו. התופעה כולה הייתה מעניינת מאוד. האיש ללא ספק בעל כריזמה ומרשים, ומתגובתו של אפי ואחרים לספר שלו והתרשמותה של מיכל מההרצאה אני מבינה שהוא אדם חכם ומיוחד. אבל ההתנהגות של החסידים, במיוחד הצעירים, עוררה בי הסתייגות. הם לקחו חלק בטקס עתיק שהתפתח במשך אלפי שנים בחברה זרה ושונה מזו שהם באים ממנה, בלי להיות חלק מקהילה חיה ונושמת במקום אחד כמו שהיה ועדיין המתרחש כאן. זה היה מלאכותי וחסר כל שורשים ואפילו קנאותם של יהודים החוזרים בתשובה נראית טבעית יותר מזה. החלטתי שלא אחרוץ משפט על האיש אלא אחרי שאשמע את ההרצאה ביום שלישי, אך ברור לי שרכש לעצמו גינונים של איש יחסי ציבור מערבי מצויין.
חזרנו למלון ובדרך פגשנו את תקווה ואיילה שסיפרו על טיול של שלושה ימים לצפון סיקים שעשו ונהנו ממנו מאוד. קבענו לאכול יחד במסעדה טיבטית טובה שהן מצאו. שם פגשנו עוד זוג ישראלי שגם יצא מחר לטיול לאגם. הפסקת חשמל בעיר החשיכה את הרחובות והמסעדה שנמצאת בקומה שלישית הייתה חשוכה ומוארת רק בנרות, אבל מלאה בסועדים מקומיים ותיירים. כל הזמן ירד גשם זלעפות עם טיפות ענקיות שהחל כאשר החשיך.הרחובות בדרך חזרה מהמסעדה היו חשוכים והגזם היה כל כך חזק עש שנרטבנו לגמרי, ופספסנו את המלון. כשמצאנו אותו הדלת הייתה סגורה (זהו מנהג מקמוי הוא לסגור את הדלתות של המלונות בשעה 9.00) ואיש לא ענה לצלצול שלנו בפעמון. חשבנו שטעינו במלון וחזרנו קצת ברחוב, וכשלא מצאנו שוב ניסינו לקרוא את השלט בחשיכה ולבסוף החלטנו שזהו המקום ודפקנו בדלת בכוח. מייד היא נפתחה והלובי החשוך היה מואר באור נר בלבד ואז הבנו את מקור הבעיה: בגלל הפסקת החשמל הפעמון החשמלי לא עבד ולכן לא פתחו לנו...
המלון נראה חדש ומצוחצח אבל יש בו כמה דברים מוזרים. העובדים מלאי רצון לשרת ולעזור ולהתנהג כמו שנדמה להם שהמערביים רוצים – מחייכים כל הזמן, שואלים עם אנחנו רוצים משהו לחדר, בארוחת הבוקר מוזגים את המים והתה לכוסות ומקפידים על הנחת הכלים והמנות. אבל החדר שאנחנו משלמים עליו הרבה יחסית (900 רופיות ללילה כולל ארוחת בוקר) בנוי כך שלשירותים אין חלון או ונטה והאוורור שלהם הוא חלון רפפות זכוכית גדול המופנה לחדר! ולכן צריך מדי פעם לאוורר את חדר כדי להרגיש שלא נמצאים בשרותים...
בכלל העיר והסביבה נקיים ומושקעים יחסית לדרג'ילניג וסביבתה, ובכרזות גדולות לאורך כל הדרך יש אמרות שפר על הצורך בנהיגה זהירה, ואחרות מברכות את הבאים לסיקים ומשבחות את יופיה כשוויץ של הודו. חלק מהחנויות ברחוב הראשי דומות יותר לחנויות במערב ויש מדרכות לפחות בצד אחד של הכביש וגשרים להולכי רגל כדי לאפשר לתנועה לזרום במהירות. בין הרחובות הבנויים תלולים זה מעל זה יש מדרגות מסודרות ובטוחות יחסית ולא מעברים אימפרוביזוריים כמו שראינו בדרג'ילינג. בהשוואה למערב בנגל סיקים היא ארץ דלילה: כ-600000 תושבים על שטח קטן משטחה של ישראל וזה כנראה ההסבר לרמת השירותים הממשלתיים הגבוהה יותר.