יום שישי, מרץ 25, 2005

24.3.05 טקס זכרון


בוקר ערפילי אחרי יום חם מאוד ואנחנו ברומטק, כפר קטן ליד גנגטוק, שבו היינו כבר ופגשנו את מיכל. יצאנו אתמול בג'יפ שירות, צפופים ודחוקים במושבים האחוריים, כשרגל אחת שלי מונחת על קופסא גדולה במקום על הריצפה בלי שאוכל להזיז אותה והיא הולכת ונרדמת במהלך הנסיעה. (רק שעה, למזלי)
הנהג הוריד אותנו ליד שער המנזר, ולפתעתנו דהר פנימה מבעד לשער הסגור למכוניות שנפתח על ידי השוטר לכבודו. אנחנו היינו צריכים לעבור שוב את תהליך הבדיקה של הדרכונים כמו בפעם הראשונה ורק ביקשנו שיותר לא יטרידו אותנו כי אנחנו נגור בגסטהאוז שבתוך מתחם המנדר. אפי טיפס במעולה התלול אל המקום כשהתרמיל הכבד על כתפיו ואני חיכיתי לו עם שאר החפצים. לפתע הגיעה ילדה כבת 14, ושאלה אם אני למלון ולקחה את התרמיל הכבד השני ואתה באה עוד אישה מבוגרת שרצתה גם היא לקחת ממני את החפצים. הרגשתי לא כל כך נוח וסחבתי בכל זאת את שני התרמילים הקטנים וטיפסתי לאט למעלה.
המלון משקיף על גנגטוק והסביבה הקרובה לה - יערות וכפרים קטנים. החדר גדול ובסיסי ויש לו חלון גדול ומרפסת צרה המשותפת לחדרים שלידו. מיד הרגשנו שאנחנו בבית – הרבה יותר מאשר במלון המהודר בגנגטוק. סידרנו את הדברים בארון והחלפנו לבגדים קלים יותר כי היה ממש חם. יצאנו לסייר למטה בחנויות ובמסעדות שמחוץ למנזר ואכלנו באחת מהן. עלינו למנזר וחיפשנו מפה של הכפר – אבל אין דבר כזה בנמצא ואני מקווה שיש בכלל כפר עם מרכז מפני שלא ראינו בדרך משהו דומה לזה.
בעלת הבית סיפרה שהם הגיעו עם הקרמאפה בסוף שנות החמישים בבריחה הגדולה מטיבט, והממשלה ההודית נתנה להם את האדמה על ההר ולמטה. בתחילה הקרמאפה ישב במנזר העתיק שנמצא במרחק 2 ק"מ מהכפר, ואחר כך הפליטים שנשארו אתו בנו בעצמם את המנזר והמוסד לתיאולוגיה טיבטית שנמצאים למעלה וקיבלו את האדמה מהממשלה ההודית.
הקרמאפה ה-16 היה מנהיג כת הכובע השחור של הבודהיסטים הטיבטים (הכובע השחור שאמור להיות סרוג משערות של מלאכים נמצא כאן במנזר) המסדר הוא השני בגודלו ובחשיבותו אחרי הכובע הצהוב שבראשו עומד הדלאי למה.
הקרמאפה נפטר בשנת 81 , ובזמן ששרפו את גופתו ראו כדור אש נופל מאזור החזה שלו, הוחלט שזה הלב שלו, ולכבודו הוקמה סטופה מיוחדת.
לאחר מותו מילאו את מקומו ארבעה עוצרים, שהיו רימפוטצ'ים (כוהני דת) חשובים. שניים ישבו במנזר ברומטק (שמאר וג'אנגון), גיאלצאב ניהל מכון תיאולוגי בדלהי וסיטו הסתובב לו בעולם ולימד, ונכנס ויצא בחופשיות מסין. (היחיד מן העוצרים שסין איפשרה לו זאת) אחד מתפקידיהם החשובים היה למצוא את הקרמאפה הבא. בדרך כלל הקרמאפה משאיר הוראות או מכתב שמסייע למצוא את המועמד הבא לתפקיד. וגם לאחר מות הקרמאפה ה-16 חיפשו העוצרים בכל רחבי המנזר משהו כזה ולא מצאו דבר, והחליטו להגיד שמצאו מכתב לא ברור והוא מונח בתיבה מיוחדת.
במשך כמה שנים, לא הייתה התקדמות במשימה ונשמעו טענות נגד השניים שישבו ברומטק שנוח להם בלי קרמאפה מעליהם. מפעם לפעם התפרסמו שמועות על מועמד לתפקיד. למשל, הייתה שמועה בתו של מלך בוטאן נושאת ברחמה את הקרמאפה הבא. המלך ציווה להעניש כל מי שיפיץ את השמועה, אבל היא גוועה סופית רק לאחר שהנסיכה ילדה בת...
לחץ המאמינים גבר והעוצרים נפגשו מספר פעמים בדחיפות, פעמיים בדלהי ופעם שלישית ברומטק, בפגישה הזאת, שלף פתאום סיטו, מכתב שניתן לו לדבריו לפני שנים רבות על ידי הקרמאפה ה-16. כל הזמן חשב שזה קמע בלבד, וכשפתח אותו לאחר מותו הקרמאפה, התברר לו שזה מכתב ניבוי על היורש. כשנשאל מדוע לא הראה אותו קודם, השיב שהפגישות בדלהי לא היו במקום קדוש מספיק. שמאר וג'אנגון חשדו באוטנטיות של המכתב, אבל החליטו לשמור על חשאיות בכל הנושא. ג'אנגון התבקש לבדוק ילד בטיבט שנראה מתאים לדברי סיטו לנבואת הקרמאפה. הוחלט לשמור על כל הדבר בסוד, אך שבוע לאחר מכן שלח סיטו מכתב גלוי שבו סיפר על כל העניין. בטיבט יש מנזר בשם צורפו שממנו ברח הקרמפה ה-16 שעדיין פעיל חלקית, אך נמצא כמובן בשליטת הסינים. בהוראת סיטו התארגנה משלחת להביא את הילד למנזר הזה מן הכפר הנידח שלו. כל זאת, למרות ההסכמה על כך שרק ג'אנגון יארגן משלחת חיפוש.
יומיים לאחר מכן נסע ג'אנגון במכונית הבה-אם-ווה החדשה שלו בהרים לכיוון כלכותה. בשעה 6.30 בבוקר הבחין הנהג שלו על הכביש הרטוב בלהקת ציפורים, וכשניסה למנוע את דריסתן, סטה חדות ימינה והתנגש בעץ. הנהג והג'אנגון נהרגו במקום והמזכיר יצא ללא פגע.
סיטו וגיאלצאב שלחו "משלחת חיפוש" לטיבט, למרות שהילד כבר הגיע למנזר בטיבט והסינים הכירו בו כקרמאפה ה-17. זאת, אחרי שהודיעו שלא יכירו בשום גלגול רוחני של למה טיבטי שנולד לאחר הפלישה. הדלאי למה, שלא ידע על חילוקי הדעות בין העוצרים, אישר את הקרמאפה ה-17 אף על פי שלדברי השמועות הכל היה מזימה סינית להתערב ולשלוט בכת ודרכה לחדור להודו.
למרבה ההפתעה הילד, (אוגיין דורז'ה) שהסינים קיוו שיהיה שליט בובה מטעמם בטיבט, ברח בשנת 2000 מטיבט, וביקש מקלט אצל הדלאי למה בהודו. מנהיגי סיקים החלו בהכנות להעברתו לרומטק, אבל מכיוון שסין לא מכירה בסיפוח סיקים על ידי הודו, ורבים בהודו חשדו שאוגיין הוא מרגל סיני, הוא לא קיבל מעמד של פליט ונאסרה כניסתו לרומטק. על קירות המנזר מצאנו עצומה של המאמינים שקוראת לאמירת ביליון מנטרות להשבתו של אוגיין לכסאו ברומטק.
כל הסיפור הפיקנטי הזה מסביר את הבדיקות הקפדניות של בעלי דרכונים זרים בכניסה למנזר, ומבהיר את המתח השורר עדיין בין הודו לסין, שבגללו כל האזור הקרוב לגבול מוגבל לתנועת זרים – כמו האגם שבו היינו שלשום. השילוב הקטלני בין דת ופוליטיקה שאפיין את טיבט מאז ומתמיד (כמו כל מקום אחר בעולם בעצם) הטיל את צילו גם על הסיפור הזה שאפי קורא לו: "מעשה נורא בארבעה רימפוטצ'ים וקרמאפה אחד".
הבוקר הקודר נמשך ואנחנו השתהינו בבית עד שנמאס לנו והחלטנו לצאת ולהתאוורר. קידם את פנינו גשם קל של טיפות קטנות ובודדות. החלטנו לעלות בכביש היוצא ליד המנזר למעלה ולראות לאן נגיע. בתי הכפר מטופחים ויפים יחסית ובעלי החיים מסתובבים ברחוב ובחצרות: פרות, עזים, תרנגולות וכמעט כל בית שנימצא על הכביש הוא חנות קטנטנה עם חטיפים ושתיה. הדרך הובילה אותנו לאזור מיוער ופסענו בנחת בין הטיפות, מתבוננים בנוף שנראה כמעט אירופי. לפתע שמענו צלילי חצוצרות ותופים שהלכו וגברו, וראינו למטה בעמק עשן מיתמר. כשהמשכנו ראינו אנשים וכמה נזירים עם מטריות ענקיות, תוקעים בחצוצורות ומכים בתוף בתוך רחבת דשא גדולה ובשתי קצותיה מדורות מעשנות. אדם שהלך לפנינו הסביר לנו שזה טקס זיכרון למישהו שמת. הגענו למדרגות שירדו אל קבוצת הבתים שמעל הרחבה הירוקה שבה התרחש הטקס, והחלטנו לרדת. הגשם התגבר והטקס נמשך, ולא היו כבר הרבה אנשים ליד הנזירים. בחורה צעירה עלתה מן הרחבה ועמדה לידינו, וסיפרה לנו שזו האזכרה של סבא שלה שמת לפני שנה. אפי ביקש רשות לצלם את הטקס ואותה ונענה בחיוב. היא החזיקה שתי חצוצורות בידה, והסבירה לנו שאלה חצוצורות מיוחדות לטקס אזכרה. לאחר כמה זמן ביקשה סליחה והלכה. המשכנו לעמוד שם ולצלם עד שכל הנזירים התחילו לעלות מן הרחבה. לפתע הגיעה הבחורה ואמרה: סליחה, דוד שלי קורא לכם. עלינו אחריה לבניינים ונכנסנו למין צריף חשוך בלי חשמל שבמרכזו עמד שולחן גדול ועליו הרבה סירים ענקיים, צלחות, כפות, כוסות ואפילו מפיות נייר. סביב הקירות ניצבו כיסאות וכמה אנשים ישבו ואכלו. הבחורה הושיטה לנו צלחת וכף והחלה להעמיס עליה אורז, ירקות ותפוחי אדמה, (כשהגיעה לבשר ולצ'ילי עצרנו אותה), והזמינה אותנו לשבת ולאכול. הופיעו עוד ועוד אנשים וביניהם אישה זקנה שנראתה כמו הסבתא. הראינו להם את התמונות שאפי צילם והם התרגשו מאוד. הם איכרים מקומיים משבט הלפצ'ה והנזירים שערכו את הטקס מהמנזר העתיק שנמצא ממש קרוב. בחוץ עמדו כמה אנשים מרופטים וכהים שנראו כמו צוענים, ורחצו את הכלים שהושטו להם מבעד לחלון, והם כנראה צוות ה'קייטרינג' שנשכר לאירוע הגדול. כשיצאנו אחרי הארוחה הטעימה, ראינו שבעוד שני צריפים ישבו ושתו תה ואכלו מממתקים וניהלו שיחות ערניות ושמחות.
שוב נוכחנו שבהודו לא צריך לחפש יותר מדי חוויות: צריך פשוט לעמוד ולחכות ולהיות מוכן לקבל אותן כשהן באות. והצירוף של סקרנות ופתיחות ובתוספת גם מצלמה המקרבת לבבות פה – במיוחד דיגיטלית שאפפשר להראות את התוצאות למצולמים – זה כל מה שצריך.
הגענו למנזר העתיק ושמענו חצוצורות מרחוק – הסתבר שמתנהל שם טקס קטן עם כמה נזירים, וראינו את סופו. הילדים הנזירים שישבו בטקס השתעממו קצת והיכו קלות זה את זה והכל היה טבעי ונינוח מאוד. בחוץ ישבו אנשים במין סככה פתוחה והקשיבו למישהו שדיבר וכתב על לוח וגם הנזירים הסתובבו ליד והקשיבו. שאלנו את אחד האנשים והוא סיפר שזאת פגישת התושבים המקומיים התומכים במנזר הזה, והם מדברים על דרכים לשיפור המקדש ושימורו.
חזרנו עד למנזר בתחומו אנו מתגוררים והחלטנו לרדת בכביש ולראות אם יש איזה שהוא מרכז לכפר בהמשך וגילינו מנזר קטן של נזירות. הן היו צעירות וחביבות ואם המנזר שמחה להצטלם כשהיא קפואה בהבעת פנים רצינית. בחורה מהכפר שסיקרה את אחת הנזירות שהיא חברה טובה מאוד שלה סיפרה לנו שמחר יהי במנזר טקס פוג'ה גדול ושאנחנו מוזמנים.
במורד הכביש יותר למטה מצאנו שלט על שירותי אינרטנט במסעדה שנמצאת בריסורט נופש. המקום נראה נטוש ולא התחשק לנו לרדת בשביל שהוביל לכניסה, כשכבר השלמנו עם זה שלא נוכל לשלוח ולקבל עד שנחזור לגנגטוק.

חזרנו למלון ומזג האוויר הפך גרוע יותר ויותר, היה מעונן מאוד וירד גשם שהלך והתחזק. ישבנו בחדר והעברו את הזמן בקריאה, כתיבה, האזנה למוסיקה עד שהגיעה שעת ארוחת הערב. הפעם ביקשנו שקשוקה וצ'יפס שראינו בתפריט והופתענו מאיכות האוכל. בעלת הבית סיפרה שישראלי אחד לימד את אחיה לפני כשלוש שנים ומאז היא עושה את זה לבקשת ישראלים המגיעים אליה.

אין תגובות: