14.3.05 – הפגנה קומוניסטית וחייט תופר פונג'אבי לאתי

קמנו מוקדם וראינו את רכס הקנצ'נג'ונגה האגדי בכל הודו מהגג של המלון, ואחר כך הסתלבטנו בבית ויצאנו לקראת 11 למשרד ה"District Magistrate" שבו מבקשים אישור כניסה לסיקים. זהו תהליך פורמלי לגמרי ואין לא שום משעות בטחונית אלא הצגה כאילו סיקים היא מדינה בעלת זכויות אוטונומיות מסויימות.
שער גדול ומרשים על הכתובת דיסטריקט מגיסטרייט, מקבל את פני הבאים לבניינים שהיו יפים ומרשימים פעם (כששימשו לאותה מטרה בימי הבריטים) אבל עכשיו הם ממש עלובים ומוזנחים. המוני אנשים, מכוניות, מוניות, מכוניות משטרה וצבא והכל בחוסר הסדר הכאותי הרגיל ומסדרונות ארוכים עם חרדים גדולים משני צדיהם שבהם יושבים פקידים ליד שולחנות כתיבה גדולים ומיושנים, ומאחרויהם ארונות עץ גדולים והכל מלא תיקי ניייר וניירות וכמובן – איך לא – המחברות הגדולות. אבל לכל זה כבר אנחנו רגילים, הפעם נוספו לתמונה עשרות מכונות כתיבה שקולות תקתוקיהן נשמע למרחוק. אפי לא צילם אז תצטרכו להאמין לי. כמובן שהבניין שלנו לא היה הראשוןואנחנו עלינו לקומה השניה ושם בפינה, ליד חלון קטן מאוד, טיפל בנו פקיד חמור סבר, שבדק הכל ואימת את היותנו אלה שמופעים בדרכונים ובצילומיהם ובתמונה הנלווית ונתן לנו למלא טופס. הוא עמד כל הזמן ליד השולחן שהיה צמוד לחלון הקטן ולמרות שהיה מהצד השני כיסא הוא לא ישב עליו והיה צריך להטות את גופו באלכסון בכל פעם שלקח או נתן משהו לעומדים בו. כך הוא עובד כל היום ולא עולה על דעתו להזיז את השולחן ולעמוד ליד החלון ולשבת ליד השולחן בנוחיות. הוא היה מרוצה ונינוח עם עצמו ואני התחלתי לשאות את עצמי: מה אנחנו רוצים מהם? אולי זה פשטו לא מפריע לא לעמוד כל היום ולסובב את הגוף?
עלינו משם ויצאנו לשוק החייטים לחפש לי בד וחייט לתפירת פונג'אבי, חליפה המורכבת ממכנסיים, טוניקה וצעיף תואם.
בדרך פגשנו את תקווה מן הקבוצה שאנחנו מטיילים אתה פעם בחודש וכבר נפגשנו בשדה התעופה וטסנו יחד לירדן ולדלהי. התחבקנו ושמחנו, היא באה עם בתה אחרי שהות בדלהי, ואראנסי וכלכותה. החלפנו חוויות והיא שמעה החליטה לחזור למלון שלהן שוה המלון הראשון שלנו "717", והגיעה אליו בעקבותינו. לפתע ראינו אנשים הולכים וצועקים בקצב כל מיני קריאות בהתרגשות ונושאים דגלים של דרג'לינג ווכרזות עם ראשי התיבות של המפלגה הקומוניסטית השולטת במערב בנגל. שוטרים רציניים ליוו אותם ואני משערת שהכל היה קשור לבחירות הקרבות באזור.
הגענו לשוק החייטים ותקווה חזרה למלון ואנחנו יצאנו למבצע 'פונג'אבי' שהתברר כהרבה יותר קל ממה שחשבתי. החייטים ממתחלקים לפי התמחויות: כאלה שעושים רק חליפות לגברים וכאלה שתופרים לנשים, ולידם מוכרי בדים שגם הם מתחלקים לבדים ממשי, בדים סינטטיים וכותנה, צמר ושמיכות וכו'. בחרתי בד (הוא כבר חתוך ומוצג בחנות כפונג'אבי: הבד לטוניקה, למכנסים ולצעיף) החייט מדד ושאל באיזה אורך אני רוצה כל דבר ואיזה צווארון לעשות לי והבטיח שהכל יהי מוכן ביום שישי. כל זה עלה לי: 37 שקלים! ההבדלים הצועקים בין הכלכלות השונות מדהימים אותנו כל פעם מחדש. גם בתחנה המרכזית או בשוק רמלה לא יכולתי לחלום על משהו כזה במחיר כפול...
קבענו להיפגש עם תקווה ואיילה במלון שלהן וללכת לארוחת ערב אצל ידידינו הלפצ'ה במסעדה הסינית שלהם. הם קיבלו אותנו בחיבוקים והתרגשות והושיבו את כולנו בשולחן העגול המרכזי. תקווה ואיילה היו קצת חולות מהנסיעה ברכבת בקרון ממוזג והקימה השכם בבוקר ל"טייגר היל" לראות את הזריחה והקנצ'נג'ונגה. אבל ככל שהשיחה התחממה והאוכל הנפלא הגיע הן הפשירו והתעוררו ונהנו גם הן משרינג ומסונגמיט הנפלאים. שרינג סיפר על מנהגי הלפצ'ה. חתונה: המשפחה של החתן שולחת נציג, שהוא על פי רוב דוד, והמשפחה של הכלה השולחת נציג, והם מדברים ביניהם ובודקים ששבעה דורות אחורה אין קשר דם בין המשפחות. ואז מחליטים על אירוסין, החתן נותן לאבא של הכלה מוהר, שהוא גם יאק, וגם מין סלים עם יבול חקלאי וגם כסף – תלוי במה שמחליטים. ואז הארוס עובר לגור עם הארוסה לתקופה של עש שבע שנים, שבמהלכה הוא נבדק על ידי האבא, עובד בשבילו וצריך לציית לו. בכל רגע בתקופה הזאת האב יכול להחליט שהחתן לא ראוי, ולשלוח אותו בידיים ריקות. בזמן התקופה הזאת הם יכולים ללדת ילדים והילדים שייכים לאם, ואם החותן מגרש את הארוס הילדים נשארים בחזקת האם. אם האב המחליט בחיוב, נערכת חתונה, הילדים עוברים לרשות האב והזוג עובר לגור עם משפחת האב או לבית לחוד, והם הופכים לחלק מהשבט של האב. אם אחרי החתונה הכלה מתה, או עוזבת את הבעל, חייבת משפחת הכלה לספק כלה תחליפית – אחות, או מישהי אחרת הכי קרובה אל הכלה.
הרבה מהלפצ'ה הם שתיינים כבדים מאוד, ויש להם מיתוס שפעם היחידה שידעה להכין אלכוהול כתרופה הייתה הסבתא הגדולה. והיא הייתה נותנת לכל אחד אלכוהול רק בכמות שנוצרת בגומה בכף היד. אבל הגברים רצו לדעת את הסוד והם שלחו את הג'וק, לבדוק איך הסבתא הגדולה עושה אלכוהול. הוא חזר וסיפר להם והסבתא הטילה עליהם קללה: על הגוק - שכל מי שרואה אותו הורג אותו, ועל הגברים שהתרופה תיהפך למזיקה.
המיתולוגיה של הלפצ'ה: הטבע יצר אדם, וכשהוא ראה שהוא בודד הוציא לו צלע ועשה ממנה אישה. ברכס הקצ'נג'ונגה יש 52 פסגות, ובכל אחת מהן היה אדם. ומתחת לרכס יש 52 אגמים, ובכל אחד מהם הייתה עלמה. והם היו אמורים להיות חברים – לכל גבר הייתה עלמה. אבל הם התפתו והולידו ילדים, והילדים היו מקוללים ואז המציאו את מוסד הנישואין כדי להוריד את הקללה מהילדים.
אגדה נוספת: במקום מסויים החליטו לבנות מגדל מכלי חרס שאפשר יהיה לעלות בו לאלוהים. אלוהים עשה כך שהבנאים הפסיקו להבין אחד את השני, והמגדל נהרס. ועד היום אפשר לראות את שברי החרס במקום.
ללפצ'ה יש כתב ושפה שלהם, אבל יש להם גם שפה עתיקה, שרק הקוסמים מדברים אותה, וגם זה בעיקר כשהם באקסטזה. היו להם ספרים, לא ספרי קודש אלא ספרי עזר על כל הצמחים והחיות ומתי טוב לעשות כל מיני פעולות ואיך להכין תרופות והם היו כתובים בכתב העתיק על קליפות עצים. כשהבודהיזם נכנס לאזור כוהנים גדולים של הבודהיסטים חפרו בור גדול, ושיכנעו את הלפצ'ה להכניס את הספרים שלהם לתוך הבור, ובנו על זה מקדש. וכך אבדו הספרים לעד. יש עדיין משפחות שיש להן ספרים אבל הן שומרות אותם לעצמן.
הדת: אין יום מנוחה, אין מקדשים, אין אלים, את הפולחנים מקיימים ביער, ויש גם פולחן אבות. יש שני חגים גדולים בשנה, ראש השנה וחג האסיף. למעשה לא היו להם יישובים ולא הייתה להם קרקע. הם נהגו לבנות בתים ארעיים מבמבוק, מגדלים קצת תירס וירקות ואחרי שנה-שנתיים עוזבים. לכן גם כשהנפאלים הגיעו וגם כשהבריטים הגיעו הם לא הבינו שלוקחים להם את האדמה, כי לא היה להם בכלל מושג של בעלות בתרבותם. יש הרבה מאוד נישואי תערובת לצערו של שרינג. הם אחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה כאן – כמאה או מאתיים. אין שום בית ספר ללפצ'ה במערב בנגל, ועכשיו מתחילים קצת בתי ספר בסיקים שבה יש יותר לפצ'ה.
סונגמיט סיפרה על האוכל הנפאלי והירקות השונים שראינו בשוק ומה עושים אתם, ושאלה את איילה איך היא מסתדרת בנסיעה כאישה הנוסעת לבדה. איילה סיפרה על הטרדות ואף נגיעות גם בנוכחות החבר שלה, שאף היכה פעם את אחד המטרידים וסונגמיט סיפרה שגם היא סובלת בפעמים הנדירות שבהן נסעו לסיליגורי לחופשה. היא נוהגת להשיב למתקיפים בשאלה: האם אין לך אחות או אמא? האם הייתה רוצה שיעשו לה מה שאתה עושה לי? זוהי דוגמה נהדרת לאופי ההרמוני והפייסני שלה. היא סיפרה שהיא מעוררת שאלות בנסיעות שלה בגלל המראה המזרחי (עיניים צרות ועור בהיר) והלבוש ההינדי שהיא נוהגת ללבוש בנסיעות. רוצים לדעת אם היא הודית והיא לא מרגישה נוח לדבר על הזהות שלה כלפצ'ה. היא גם התלוננה על התיירים הבנגלים המסרבים לדבר הינדו או אנגלית אף על פי שהן דוברים אותן היטב, ומדברים רק בנגלית, שהיא דיאלקט של הינדו. היא סיפרה על אחיינה שנסע לכינוס בהודו וניתן לא שם רק אוכל מערבי – דגנים וחלב, המבורגרים וצ'יפס ועוד חטיפים. כשחזר הבייתה העריך מחדש את האוכל הביתי האמיתי של הבית... היא התעניינה במנהגי האכילה בארץ ובמנהגי החברה לפני החתונה, והתפעלה מן העצמאות והחופש של הנשים הצעירות לפני נישואיהן. הערב התארך ועובדי המסעדה כבר הרימו את כל הכיסאות מסביבנו ואז הרגשנו עייפים ונפרדנו שוב בהתרגשות ובחיבוקים ויצאנו ללוות את תקווה ואיילה למלון פשפשים קטן שבו מתארחים ישראלים שהן פגשו ואתן ייצאו לסיקים מחר בג'יפ משותף.