יום רביעי, מרץ 09, 2005

6.3.05 מנזרים טיבטיים בגום



לילה ראשון בארמון החדש שלנו. אנחנו משכימים להגיע לתחנת הרכבת כדי לנסוע למנזר טיבטי בעיר קטנה שנקראת גום, במרחק שמונה קילומטר ברכבת ופחות מזה בג'יפ. החלטנו לנסוע ברכבת בשביל החווויה, וגם כי חשבנו שזו תהיה רכבת הקיטור שעדיין פעילה.. בבוקר עוד הספקנו לעלות על גג הבניין למרפסת תצפית נחמדה ליד מקדש בוהיסטי קטן ונעול וממנה ראינו סוף סוף את רכס הקנצו'נגה המפורסם מכוסה כולו בשלג. ראינו גם את ההרים של סיקים אך שם הראות היתה פחות טובה ונראה שהם מכוסים ברובם עצים ירוקים. מן המרפסת העיר נראית מקסימה – נקיה וצבעונית ומלאה בירק ובעצים.
בדרך לרכבת צפצף לנו ג'יפ גדול ולא הבנו מה הוא רוצה עד שראינו את ג'ימי שירד ממנו ונפנף לנו לשלום, הוא נסע לשדה התעופה כדי להגיע לכלכותה ונפרדנו שוב בלבביות תוך הבטחה לשלוח אליו את התמונות ומכתב כשיגיע להונג קונג.
קניית כרטיס פשוט למרחק של תחנה אחת בהודו התגלתה כסיפור מסובך מאוד. ראינו שני תורים, מעל אחד מהם הכריז שלט שזהו מרכז הזמנות ממוחשב והוא היה ארוך יותר והשני נועד למכירת כרטיסים לגום ומסע ברכבת הtoy train המפורסמת שיורדת עד סיליגורי. עמדנו עם עוד תיירים ומקומיים בתור הקצר. שני הודים שרצו לקנות כרטיסים נתקלו בבעיה מפני שלמוכר לא היה עודף, הם נעזרו בזוג תיירים בריטים שעמד מאחוריהם בתור ובעסקת קומבינציה מסובכת הצליחו לקנות את הכרטיסים. כשהגיע תורנו הכנו כסף במדויק, 42 רופיות, אך התברר שקודם כל המוכר צריך לדעת את שמותינו, הוא רושם אותם במחברת ואחר כך על הכרטיסים ואחר כך מכין קבלה ארוכה ומוסר לנו אותה. את הזמן שנשאר עד היציאה בילניו בשוטטות בקיוסקים מסביב לתחנה. התחנה מסוגננת בנוסח הקולוניאלי הבריטי עם מסגרת עץ ויקטוריאנית ירוקה הנראית מוזרה ובולטת בנוף ההודי- נפאלי שמסביבה. בקיוסק שקנינו בו ישב המוכר, כהה ומלוכלך ומאחוריו על מדף קטן ישבו שלושת ילדיו, הקטן תינוק בלי חיתול. האם עמדה על כיסא וניקתה את הקירות והמדפים עם סמרטוט ומטאטא קש אך הילדים היו מלוכלכים ומסמורטטים. הם ישבו שקטים וממושמעים והילדה הגדולה חייכה אלינו. כולם היו רציניים ושקטים ולא אומללים בעליל. נראה כי הניקיון של הכוך הקטן שלהם היה חשוב מניקיון הילדים ואולי עוד לא הגיע תורם, כי הם ישבו וחיכו שהאם תגמור בסבלנות. ההודים מתרחצים, לפחות הראש והידיים בכל בוקר, גם בימים הקרים, ואני מאמינה שגם הילדים האלה עמדו לקבל את מנת המים המוקצבת להם.
לקראת הנסיעה עלינו עם כל הנוסעים לרכבת הקטנה והמאובקת (כמו כל דבר פה) ולידינו ישבו אישה נפאלית מבוגרת עם שני ילדים, הגדול שקט וקודר והקטן (כבן 6) היפר אקטיבי עד היסטרי. מולם ישבו זוג תיירים הודים בורגנים. הילד הקטן צעק והתרגש למראה קטר הקיטור שעמד לא רחוק והוציא ענני קיטור ולבסוף שכנע את האם/סבתא? לעבור לשבת מולנו כדי ליוכל לראות את הקטר יותר טוב. בינתיים הילד הגדול ירד והקטן התחיל להתחנן לפני "אמה" וחזר "please" שוב ושוב ובלה-בלה- בלה בנפאלית שחוזר בה כל הזמן "engine-steam", אולי ביקש לצאת לראות את קטר הקיטור מקרוב. הקרון התמלא בתיירים מערביים והודים ובספסל האחרון התיישב ' סדו' גדול ובריא, מגודל שיער דחור פרוע וזקן ושפם, לבוש במין גלימה כתומה מלוכלכת של סדואים ועליה ג'קט צמר חם ומעליו צעיף צמר כבד ורגליו כמובן יחפות בכפכפים המסורתיים. לידו צרור עטוף בבד בלוי בצבע כתום דהוי ומיכל אלומיניום קטן עם מכסה המכיל כנראה את הארוחה שלו להיום. ואז עלה לקרון גבר מהודר לבוש חליפה כחולה עם תווית מתתכת מזהה ולוח כתיבה בידו והחל לבדוק את הכרטיסים והקבלות שלנו ובדק ברשימה שלו. האישה עם הילד הקטן שילמה לו במקום ואל הסדו הוא בכלל לא פנה – הוא הרי חסר כסף לחלוטין וחי רק מתרומות של אוכל ובגדים. (בניגוד לקבצנים שעובדים באיסוף כסף!) בתחנה היו מוכרות צעיפים חמים שנמצאות גם בכל רחוב ומאוד אגרסיביות יחסית להודים (קוראות ומזמינות לקנות אצלן) והן ממש נדבקו אל אפי, ואחת מהן פתחה את הצעיפים שלה עלי דרך החלון והסבירה: "אני לא מוכרת, רק תראי..." הזוג ההודי והאישה והילד צחקו מאוד וגם המוכרת צחקה. זו הייתה המכירה התוקפנית ביותר שנתקלתי בה עד כה.
הקטר צפר והרכבת יצאה לדרך, עוברת דרך דרג'לינג תחתית, קרוב מאוד לבתים ולמכוניות מרעישה ומתאמצת בעלייה. הדרך התפתלה יותר מאשר הכביש ועשתה סיבוב מסביב למצבת החיילים המקומיים שנפלו במלחמת העולם הראשונה על גבעה מטופחת בדשא וגדרות לבנות. הכפרים תלויים על צלע ההר ועצים יפיפיים עם פרחים ענקיים לבנים ואדומים לצדי המסילה. בין הכפרים – יערות ברושים יפיפיים.
נכנסנו לגום וראינו מיד את המנזר מקושט כולו בדגלים צבעוניים ופרחים. התברר ששלשום הייתה חגיגת חנוכת הגשר הגדול המוביל אל המנזר מן הכביש בנוכחות נכבדים מקומיים ואנשי הבודהיזם הטיבטי. המנזר גדול ויפה ומוקף בקתות פח חלודות ועלובות. הניגוד צורם כשמתבוננים בנזירים שחלקם ישבו ברחבה והתחממו בשמש הנעימה. הם לבושים במדים המסודרים והנקיים, פניהם מלאות ושבעות וארשת מלומדת ומרוחקת מהבלי החיים וקשייהם על פניהם.
במקדש עצמו התנהל טקס. הנזירים הצעירים (אולי תלמידים?) ישבו מסביב ליד הקירות והחזיקו כלי נגינה בידיהם: שניים צפרו במין חצוצרות ענקיות באורך 2 מטר או יותר בצליל בס עבה וגס, עוד שניים בחצוצרות קטנות יותר שצלילן דמה למין יללה גסה, אחד היכה בתוף גדול, עוד כמה ניגנו במצילתיים ובכלי הקשה מתכתיים. מהצד השני, ליד הקיר ממול ישבו עוד נזירים צעירים עם עוד חצוצורות וכלי נגינה. במרכז על דוכן מוגבה ישב נזיר צעיר וממושקף ושר מדי פעם לתוך מין צדפים ענקיים שהגבירו את קולו וכאשר כלי הנגינה הגבירו את קולם הוא הפסיק לשיר ועשה תנועות מחול בידיו שאפי אמר לי שיש להן משמעות טיקסית גם כן. מתחתיו ישב ילד כבן 14 על כיסה מורם וניגן מדי פעם אך גם ליווה את הנזיר שישב למעלה בתנועות ידיים. באווירה הייתה די עליזה ושני נזירים מבוגרים מאוד שישבו לצד הקיר ליוו את המוזיקה מדי פעם במחיאות כפיים קצובות. המקדש צבעוני מאוד עם פסל ענק של בודהה ועוד פסלים קטנים יותר, והמון תמונות צבעוניות על כל סנטימטר של הקירות והתקרה. שתי הינדיות עם סימן אדום של פוג'ה עמדו בפתח וקרבו ידיהן בתפילה. הנזיר קרא להן להיכנס והן התקרבו לנזיר המזמר למעללה וקיבלו ברכה ולטיפה על הראש. הנזיר סימן גם לנו להתקרב ואנחנו קיבלנו ברכה ושמנו את התרומה ליד הנזיר המזמר. הנזיר סימן לנו ללצאת מסביב וכך יכולנו להתבונן על הקירות והציורים הצבעוניים היפים שעליהם.
יצאנו מן המקדש והגענו לשביל שהוביל החוצה, ומן המרפסת למעלה קראה לנו בחורה לבנה לבושה בבגדי נזירה ושאלה מה אנחנו מחפשים. התברר שהיא אוסטרלית שחיה שם באחד הבקתות העלובות ועושה דוקטורט באנתרופולוגיה על הגוף והיחס אליו בבודהיזם. היא נמצאת שם כבר שמונה חודשים ומתכוננת להיות בהודו בסך הכל שנה וחצי. היא סיפרה על המנזרים השונים בסביבה והכתות השונות והמליצה ללכת למנזר העתיק בהמשך הרחוב ואחר כך למנזר נוסף ביציאה מן העיר. שוחחנו על בעית האובייקטיביות במחקר אנטרופולגי ובמחקר בכלל ואפי סיפר לה על הפעילות הבודהיסטית בישראל והיא סיפרה על הפלאפל והחומוס שהיא מתגעגעת אליהם באוסטראליה... ועל הישראלים שפגשה בהודו.
הדרך למנזר עברה ברחוב אחורי של העיר, עם דוכנים וחנויות וילדים משחקים או מכבסים בידיים על המרצפות, ואנשים שלווים ושקטים ונהנים מן השמש שיצאה וחיממה.
העיר קטנה בהרבה מדרג'לינג ואין בה כמעט תיירים ומלונות. המנזר העתיק היה קטן ופשוט יותר אבל עם פסל גדול מאוד של בודהה ונוף מדהים מן המרפסת של המשרדים לצדו. גם שם הוזמנו להיכנס ולתרום ולצאת מסביב לפסל הגדול ליד כל התמונות. משם צעדנו למנזר הנוסף שנמצא כמעט מחוץ לעיר, ושוב אותו הטקס, כניסה, צילומים, תרומה, סיבוב והחוצה. ראינו כמה ילדים תלמידים נזירים רוחצים את הראש בברז בחוץ לאחר שגילחו להם אותו. התחלנו כבר לעלות במדרגות התלולות וכשפנה אלינו נזיר מבוגר יותר ושאל אותנו מאיפה אנחנו והתחלנו לגלגל שיחה. הוא נמצא שם מגיל 10 וכשגדל הפך לאחראי על המטבח. פעם אחת נסע לגרמניה והיה בהרבה מקומות בה והתפעל מניקיונה. הוא סיפר שאת הראש מגלחים בכל פעם לאחר שהשיער גדל קצת לאורך מסויים ובחורף הולכים עם כובע חם כדי לא לקפוא בקור. נפרדנו בלבביות ויצאנו לכביש ושם עצרנו ג'יפ וישבנו במושבים האחוריים הפתוחים. ראינו את התהום הנוראה שמעליה עברנו ביום הראשון שבו הגענו לדרג'לינג וזה היה די מפחיד, במיוחד כשהג'יפ נסע די מהר ומדי פעם הכביש התמוטט או הפך צר והתקרבנו מאוד לקצה.
שאר היום עבר במנוחה ובארוחות בבית ובמסעדת מזון מהיר מקומית, לא נוראה אבל מצחיקה למד – כארבעה אנשים עומדים מוכנים לשרת במסעדה קטנטנה בלי אוכלים חוץ מאתנו ושתי תיירות שהעתיקו דברים מצילומים של הספר: "let`s go" ועוד שתי טבחיות ושוטפת כלים התרוצצו סביבנו כדי לקבל שתי קעריות מרק מאבקה והמבורגר צמחי בנוסח הודי ואיטריות סיניות מטוגנות. נראה שההודים אימצו את המדים והמנות המיוחדות של ה"fast food" אבל לא את היעילות והמהירות.

אין תגובות: