5.3.05 פוג'ה ומעבר למלון בלוויו

קמנו מוקדם והתאכזבנו לראות שכל הערפל עדיין רובץ על ההרים והעיר. פגשנו את ג'ימי במלון שלו: דרג'לינג קלאב שנקרא בעבר: פלנטרס קלאב (מועדון בעלי המטעים, כמובן מטעי התה שבסביבה). ג'ימי קונן על כך שהמלון איבד את זוהרו כמו כל העיר שהיייתה נקייה ואנגלית בעבר. הוא הראה לנו את חדר ההסבה שאת קירותיו מקשטים ראשי חיות שניצודו: תאו, ברדלס, ואיילים שונים. הוא הראה לנו צילומי עיתון ישן ובו תמונות של חנוכת המקדש ההינדי שאנחנו הולכים לראות עם הרמטכ"ל של נפאל אז, כיוון שהמקדש היה תרומה של ממשלת נפאל לאנשיה החיים בהודו. הוא גם הראה לנו את המזבח המפואר של הכנסיה שראינו אתמול לפני ששינו אותו לפשוט יותר. יצאנו לדרך והגענו לתחנת הרכבת וראינו שם את קטר הקיטור שהוציא עשן סמיך ממש לכבודנו. ג'ימי תפס שלושה נערים שנראה שחזרו מן הפוג'ה עם הסימן האדום טרי על מצחם וביקש מהם שיראו לנו את הדרך אחרי שהראה להם את קטע העיתון הישן עם תמונת אביו והנכבדים חונכים את המקדש. הם הסכימו להוביל אותנו באדיבות למרות שאפשר היה לראות אותו מן התחנה. ג'ימי היה זקוק לליווי הזה ונראה היה שהוא מפצה את עצמו על איזשהם עלבונות ישנים מימי ילדותו או נערותו. המקדש נראה דומה למקדשים הינדייים אחרים שראינו עד כה והיה קצת מוזנח כמותם. בתוכו היה ברהמין זקן חביב שזימר את הפסוקים ומרח את הסימן לשתי נשים שהתפללו שם. ג'ימי הציג את עצמו והראה לו את קטע העיתון והזקן לא נראה מתרשם במיוחד, אלא סיפר שהנפאלים הפסיקו לתמוך במקדש ולכן הוא נראה מוזנח. הוא הזמין את כולנו לקבל ברכה וסימן על המצח ואני אפילו קיבלתי פרח לוטוס ולא סתם גרגר עם נוזלים כמו האחרים. במקדש מצאנו ציורים של הרמטכ"ל הנפאלי השמן שהופיע בעיתון הישן שתיאר את חנוכת המקדש. חזרנו אל המלון של ג'ימי שהזמין אותנו לאכול אתו ארוחת בוקר. בינתיים הוא הראה לנו את תמונות בנו בן ה- 12 ואשתו הפיליפינית. מכאן אני מבינה שהוא חי רוב חייו כרווק (הוא בן שבעים בערך) ורק בגיל מאוחר נישא ונולד לו ילד. כשהגענו למלון חיכה לו המדריך שנשלח על ידי חברים שלו מקלינפונג, עיר קטנה ולא רחוקה שבה בעצם גר ג'ימי כשהיה ילד וממנה יצא לבית הספר בדרג'לינג. הסתבר שהוא איש תיירות שחי בכל מיני מקומות ועבד והצליח בסוכנויות שונות אך התגעגע הבייתה לקלינפונג והקים שם סוכנות תיירים משלו. הוא מארגן קבוצות לסיקים ואפילו לבוטן. מסתבר שג'ימי למד עם האחים של המלכה האם והכיר אותה ואת שר החוץ הקודם של המדינה מבית הספר המהולל. כך השיג אישור מיוחד לבקר בבוטן ונפגש גם עם המלכה האם. סום, הבחור מקלינגפונג סיפר שאפשר לצאת לבוטאן רק בקבוצה אך זה יקר מאוד (מינימום 200 דולר ליום לאדם) עם כל המיסים וההיטלים של המדינה שרוצה למנוע הצפה שלה בתיירים עממיים ובמיוחד "היפים" כפי שג'ימי קרא להם. התפתחה שיחה לבבית על פוליטיקה ועל המצב בארץ וניסינו להסביר להם כמיטב יכולתנו והתענייננו בנעשה במערב בנגל שבה יש ממשלה קומוניסטית והייתה מתיחות בעבר עם סיקים, שאנשיה רצו אוטונומיה וזה הסתיים בפשרה. לבסוף קיבלנו כמה עצות על המשך הנסיעה ונפרדנו בלבביות תוך החלפת כרטיסים וכתובות אי-מייל.
מיהרנו לארוז ושילמנו במלון ויצאנו לדרך עם שני סבלים שהובילו את המטען לביתנו החדש: מלון בלוויו בכיכר צ'ורסטה. התארגנו מייד כמו בבית – הכל בארונות ובמגירות. התקלחנו במקלחת הנפלאה ויצאנו לאכול במסעדה הקרובה בכיכר, אוכל הודי טעים ומשביע. יצאנו לשוטט בשוק כדי להשלים ציוד: רמקולים קטנטנים למחשב, כפכפים למקלחת בסגנון ההודי, ספל פח להרתחת מים, חבילת תה, (הקנייה שלה הייתה חוויה בפני עצמה: קיבלנו הרצאה מעניינת על יבולי התה השונים בכל עונה ובכל מטע והרחנו את כל הצנצנות לפי הסדר עד שבחרנו, כאילו שאנחנו מבינים...)
בערב סיירנו בסמטה שיוצאת מן הכיכר שלנו והיא התגלתה כעולם קסום של דוכני מזון הודי מסורתי וכל מיני ממתקים ירקות וכלים רוב הדוכנים מוארים באור נרות. המון תיירים לבנים שלא ראינו עד עכשיו – תרמליאים וזרוקים למיניהם ואכן היו שם גם מוצרים מיוחדים בשבילם: לחם לבן פרוס, ופלים וקרקרים ואפילו לא תאמינו – נייר טואלט! הצטיידנו שם בנורה חזקה לחדר, קטורת, (לחדר יש ריח מוזר של טחב) ונייר הטואלט יקר המציאות. (וזה אחרי שהחלטתי כבר להיכנע ולעבור לשיטה ההודית...)
סיימנו את הערב בארוחת מזון מהיר די מזוויעה של המבורגר גבינה טוסט גבינה. אנחנו חוזרים למזון המקומי!