פוקרה - זריחה בסרנגקוט

את היום השני בפוקרה הקדשנו לדבר שלא הרבה מטיילים עושים - סיור בעיר ההודית של פוקרה, שהיא השניה בגודלה בנפאל, אך רוב המטיילים לא מתרחקים מהאזור שנקרא lake side, שכשמו כן הוא...
ראינו את הנהר שזורם בתוך נקיק לאורך כל העיר,

בתים נוואריים עתיקים, ואת מוזיאון הגורקה שמוקדש ללוחמים הנפאליים בצבא הבריטי.

למחרת הזמנו מונית בחמש בבוקר כדי לעלות לסראנגקוט, הפיסגה שממנה רואים את רכס האנאפורה, ולראות את הזריחה על ההרים המושלגים. 

העליה בחשך בכביש התלול היתה די מדהימה, לכאורה זהו אתר תיירות לכל דבר, כביש צר ותלול לנקודת תצפית חשובה, אך בדרך ראינו אנשים הולכים במרץ לעבודה, הולכים עם כדי חלב גדולים למלא מים בברזים, ובכל פעם ראינו עוד בתים כפריים שמעידים על חיים שגרתיים במקום הגבוה והיפה הזה. בכל פעם הכביש נהיה תלול יותר, חלקים ממנו לא היו סלולים, ומכוניות קטנות יותר התאמצו ונעצרו כשהתקשו לעלות בסיבובים המפותלים, ואחריהם עמדה שורת המכוניות שמחכה להם עד שיתגברו על העלייה הקשה.

לבסוף עצרנו בכפר גדול והנהג הפנה אתנו למדרגות תלולות בהן עלו שאר התיירים שהגיעו לפנינו, ואנחנו וויתרנו על המונית בדרך חזרה, למרות שזה היה עולה לנו אותו דבר, פשוט רצינו לרדת ברגל בדרך היפה שהומלץ עליה בספר.

המדרגות היו תלולות וארוכות מאוד, ואני שלחתי את אפי קדימה לפיסגה, כי הוא פחד להפסיד את הזריחה ואני פשוט הייתי מוכרחה לעצור מדי כמה מדרגות.

למעלה היה המון מקום לשבת ולהשקיף על הפסגות המושלגות שכבר היו מוארות בקרני השמש שעלתה מאחורי ההרים אך לא נראתה עדיין מעליהם. היתה שם גם מרפסת גבוהה יותר ממנה אפשר היה להשקיף על הנוף בכל הכיוונים, ולראות את העיר, הנהר והאגם הגדול, והפסגות הנמוכות הירוקות המקיפות אותה. הרכסים המושלגים היו כל כך גדולים וחדים ונמשכו לאורך כל האופק מולנו, ואז יצאה השמש והתחילה להאיר את הכל. היה רגע של חסד בו הכל היה ברור וחד, אבל מיד אחריו התחיל אובך דק שכיסה בהדרגה חלק מהפסגות ונראה היה שהראות הטובה בה זכינו כשהגענו הולכת ונעכרת בערפל או באובך.

אחרי כשעה התחלנו לרדת במדרגות העוברות בתוך הכפר, וכל בית היה מסעדה וגסטהאוז, או חנות למזכרות, וישבנו לשתות תה ולאכול ביסקוויטים שהבאנו על מרפסת אחד הבתים האלה. כשהמדרגות נגמרו חצינו את הכביש וראינו שלט שמראה על שביל תלול שמוביל לlakeside, והתחלנו לרדת עם מקלות ההליכה שהבאנו אתנו.

זו הייתה ירידה ארוכה ותלולה, עם הרבה מאוד מדרגות, לא כולן בגובה שווה, וחלקן הרוסות למדי, וחלק קטן מאוד מהירידה היה על שביל עפר צר. מה שנחשב כאן כהליכה קלה, היה די קשה ומעייף בשבילנו ובמיוחד בשבילי, אבל זה היה משהו שיכולנו לעמוד בו ואפילו נהנינו ממנו, עם כל העייפות והשרירים הכואבים מהירידה התלולה.

הדרך עברה בתחילה בתוך הכפרים ובכל פעם אנשים נחמדים הראו לנו את הכיוון הנכון לlakeside, ואמרו לנו בשימחה: נאמאסטה! מאיפה אתם? ישראל! איזה ארץ נחמדה! ילדים תרגלו עלינו את האנגלית שלהם, ראינו את האיכרים עובדים בשדות, הולכים עם שקים על גבם ובונים עוד בתים חדשים בכפר. אחר כך הדרך עברה בתוך יער ירוק והנוף הופיע מדי פעם לרגע מבעד לעצים הסבוכים.

בסוף הדרך ראינו את הבתים של הכפר הצמוד לפוקארה הולכים וגדלים, אבל הירידה עדיין לא נגמרה, ואני כבר הייתי די תשושה ובכל פעם נעצרנו לנגב זיעה ולחדש כוח. גם כשיצאנו מהיער ונכנסנו לכפר המשכנו לרדת עוד ועוד, וכבר היו שם גסטהאוזים ומרכז מדיטציה ויוגה, ותיירים כבר עברו על פנינו וראינו את האגם מתקרב, אך הירידה עוד נמשכה והשרירים כבר כאבו והלחץ על כפות הרגליים לא פסק.

סוף סוף הגענו למישור ואפילו לעלייה גדולה שהביאה אותנו לעיר ולאגם. ישבנו במסעדה המשקיפה על האגם ואכלנו ארוחת בוהריים טעימה ונתנו לרגליים לנוח כדי שנוכל להגיע משם למלון. שם התקלחנו ופשוט צנחנו למיטות, עד הערב בו הזדחלנו למסעדה קרובה למלון.

אין כמו מלון אדם למנוחה אחרי הליכה מפרכת. ארוחת הבוקר על הגג, הנוף המרגיע כל כך של האגם והסירות השטות בו בשקט בלי מנוע, ההרים הירוקים מסביב והרחוב המוביל לאגם הנשקף גם כן מהמרפסת הגדולה על הגג. אחר כך אפשר לשבת בחדר הגדול והנוח ולא לעשות כמעט כלום, לכתוב בלוג, למיין ולהעלות צילומים לבלוג, לקרוא ספרים ולראות סדרות בריטיות של הבי בי סי האהובות עליי כל כך. בצהריים אוכלים משהו קל, ובערב מתלבטים בהחלטה הקשה: לאיזה מסעדה נלך היום? נפאלית, הודית, סינית, איטלקית, קוריאנית, מולטי קוזין, (למעשה רובן הן מולטי קוזין, גם אלה שמתהדרות בייחוד אתני אחד) ואפילו פלאפל וחומוס אפשר למצוא כאן במסעדות באזור הישראלי יותר…

קטמנדו לפוקרה

מוקדם בבוקר עובדי המלון הנחמדים עזרו לנו לקחת את התיקים למכונית שלקחה אותנו לאוטובוס לפוקארה, אחד משורה ארוכה ארוכה מאוד של אוטובוסים של תיירים, שכולם יוצאים בשבע בבוקר לכל מיני מקומות מקטמנדו. זה היה מאוד מרשים, הכל מתוקתק, האוטובוסים עומדים בשורה ויש לכל נוסע מספר של האוטובוס שבו הוא נוסע, וכולם מגיעים בטקסי או במכונית של המלון כמונו, או שהם תרמילאים שמגיעים ברגל ומחפשים את המספר בעצמם. 

עלינו על האוטובוס ומיד ראינו שאנחנו מוקפים דוברי רוסית, זוג בסביבות הארבעים, אבא בגיל דומה עם נער כבן 13 או משהו דומה. היו שם עוד שתי נשים שדיברו רוסית ועוד אישה שישבה ליד בחור מקומי שחשבנו בטעות שהם בני זוג והתברר שהוא המדריך של שלושתן.

הכרטיסן בדק שכולם הגיעו ולמרות שהאוטובוס היה די מלא חיכינו לעוד כמה מקומיים ותיירת אחת ואז יצאנו לדרך כשגם האוטובוסים שלפנינו ואלה שאחרינו יוצאים אחד אחד לדרך. היציאה מהעיר הייתה קשה בגלל העומס הכבד גם בשעת בוקר מוקדמת זו, אבל מהר מאוד עצרנו כדי להעלות עוד אנשים, ואז עצרנו וחיכינו כחצי שעה לאנשים שכנראה הזמינו כרטיסים ולא הגיעו. חוץ מאתנו ומהרוסים היו שם רק עוד תיירת אוסטרלית צעירה ותייר ניו זילנדי צעיר ומחוספס.

יצאנו מהעיר והדרך הייתה יפה ודי טובה, עם הרבה כפרים קטנים ואינסוף טראסות עם גידולים שונים על המדרונות, ועיירות קטנות וגדולות לא יפות במיוחד עם שלטי פרסומות גדולים ואפילו עם בניינים גבוהים וקירות זכוכית מודרניים.

אחרי פחות משעתיים עצרנו במסעדה גדולה שבה בעיקר שתינו והשתמשנו בשירותים, ואחרי עוד שעה במסעדה גדולה יותר בה אכלנו ארוחה חמה למרות שהשעה הייתה מוקדמת בשבילנו אבל חשבנו שלא תהיה עוד עצירה ארוכה.

כחצי שעה אחרי שחזרנו לנסוע התקרבנו לגשר שבו עמדה משאית גדולה לא בצד אלא קרוב לאמצע, כך שרק מכוניות קטנות או ג׳יפים יכלו לעבור לידה, ואילו האוטובוס שלנו וזה שלפנינו לא הצליחו, מה שהתברר אחרי שהאוטובוס ניסה לעבור ונתקע צמוד למשאית. עמדנו וחיכינו הרבה זמן והתברר שהתקלה במשאית אינה רק תקר בגלגל כמו שהתרשמנו בתחילה, וכל הנהגים של האוטובוסים הגדולים שעמדו בשורה ארוכה אחרינו הגיעו למשאית, ונתנו עצות והתדיינו איך לתקן אותה. מכוניות קטנות, ג׳יפים, טנדרים ואפילו אוטובוסים פשוטים לא לתיירים ובלי מיזוג אוויר, הצליחו להשתחל במעבר הצר, ורק האוטובוסים היקרים של התיירים והמקומיים שיכלו להרשות לעצמם, נשארו תקועים לחכות עד שהמשאית תתוקן. אין ספק שהיה פה צדק פואטי מסוים...

היה חם באוטובוס כי הנהג כיבה את המנוע והמיזוג שאמנם פעל רק כמאוורר הפסיק לעבוד, יצאנו מהאוטובוס ועמדנו עם כל הנוסעים בצד הדרך. פגשנו שם משפחה ישראלית אמא בת ובן מבוגרים, שסיפרו על שהות של שלושה ימים בבית של משפחה נפאלית שאימצו אחרי רעידת האדמה. הם הוציאו גזיה ועשו קפה שחור טעים. בכל הכאוס שהשתרר בכביש היה שקט וסדר כשהרכבים הקטנים והאופנועים מצליחים לעבור והשוטר שהגיע לאחר כחצי שעה אמנם סידר את המעבר ולא נתן למכוניות להתגנב ולחתוך את התור, אך גם בלעדיו הכל הסתדר איכשהו בלי מריבות וצעקות.
( הצילומים מהטלפון)

מחליפים לאגר... 

 בסוף אחרי כשעה וחצי יצאנו לדרך כשהנהג מנסה להשלים את הזמן שאבד בדהירה בכביש הצר והמתפתל, ולא וויתר על הפסקה לארוחת צהריים אחרי שעתיים, במקום יפה שאפשר היה לראות ממנו את הנוף. לפוקארה הגענו אחרי כתשע שעות נסיעה ביחד עם העצירות. 

בינתיים התידדנו עם המדריך של הרוסיות שסיפר שהן נוסעות לפאקורה לשלוש שעות ואז חוזרות לקטמנדו כי הן טסות לסרי לנקה וכל הביקור שלהן בנפאל יהיה רק כחמישה ימים. הן סיפרו לנו שבאו מקמצ׳טקה ברוסיה, והן כולן מורות וחוזרות לעבודה. המבוגרת שבהן הייתה מלאת מרץ ודיברה אנגלית די טובה, והאחרות חייכו בביישנות ונתנו לה לדבר בשבילן. התופעה של רוסים מטיילים במזרח לא חדשה לנו. ראינו אותם בקמבודיה, בסרילנקה, ואפילו בסיקים הרחוקה. ולא מדובר רק בצעירים מאוד, ראינו גם אנשים בגילים יותר מבוגרים, עם ילדים, ולא דווקא בסיורי תרבות כמו באנקורוואט בקמבודיה, אלא גם אזורים פחות מתויירים. כנראה שהפתיחות של הדור החדש והיכולת שלהם להתקשר באנגלית משנה את דפוסי החופשות והטיולים של הבורגנות הרוסית שהולכת ונהיית דומה לאלה האירופיות.

סוף סוף הגענו לפוקארה, והאוטובוס עצר בתחנת האוטובוסים, ומיד הגיע טקסי והמחיר ל lakeside שבו שוכן המלון שלנו היה כתוב על שלט גדול, כך שלא היה צריך להתמקח ולבדוק. עכשיו אנחנו במלון אדם, שאמנם הזמנו בו רק שני לילות אבל נראה לי שנהיה פה עוד הרבה מאוד לילות.

המלון פשוט מקסים, מוחזק היטב, בחדר יש הכל, והמקלחת אחת הטובות שראינו בטיול כולו עד היום!!! בעל המלון הוא גם בעל חברת נסיעות ואתו נעשה נסיעה לפסגה שממנה רואים את הזריחה מחר במוקדם בבוקר, ועוד ככל שימצא חן בעינינו.

העיר פוקארה הרבה יותר יותר גדולה ממה שרוב התיירים שבאים אליה יודעים. יש רחוב ארוך לאורך האגם, אך לא צמוד אליו, כי על שפת האגם יש טיילת ושבילים ואין שם מכוניות. הרחוב כולו מוקדש לתיירים, רובם מערביים אך גם סינים רבים, (יש חנויות ומלונות ומסעדות שכתוב עליהם רק בסינית!) וגם הודים או נפאלים מגיעים לפוקארה לחופשות ולטיולים. זה קצת מזכיר את רובע טאמל בקטמנדו, אך הרחוב פה רחב והתנועה מאוד דלילה ולא סימטאות צרות מלאות במכוניות, אופנועים וריקשות כמו בקטמנדו. חנויות מוצרי תיירים כמו פאשמינות, צמר קשמיר, תיקים מעוצבים בנוסח ״נפאלי״, כובעים וכפפות סרוגים, תכשיטים, שרוואלים, מוצרי טרקים כמו מעילים, מכנסיים, נעליים, מקלות הליכה, תרמילים, וכו׳, וכמובן סוכנויות נסיעות וטרקים בלי סוף, החלפת כסף, מלונות ומסעדות מכל הסוגים. הרחוב נמשך ובאמצע בערך יש התפצלות לרחוב גדול אחר, שבתחילתו יש עוד מלונות ומסעדות זולים יותר, ואחר כך הוא הופך לרחוב רגיל בעיר נפאלית גדולה מאוד, שהתיירים אינם יודעים כמעט על קיומה. 

ביום הראשון פשוט לא עשינו כלום, ממש כלום. החלטנו כך מראש, כשהגענו עייפים מאוד מהנסיעה, וידענו שיש לנו עוד המון זמן להיות בנפאל, הרבה יותר מאשר לתייר הממוצע, והימים בקטמנדו היו די אינטנסיביים חוץ מהיום האחרון. אז רבצנו על המרפסת שעל גג המלון עד שהחום הבריח אותנו לחדר, יצאנו רק לאכול צהריים ובערב לארוחת ערב, וטיילנו קצת ברחוב הראשי ופגשנו חבורת תרמילאים ישראלים שחזרו מטרקים שונים והתייעצו אחד עם השני איך להמשיך. מסתבר שיש גם בפוקארה בית חב״ד ואולי נלך לשם להחליף ספר עם אגמור את האחרון שנשאר בעברית. 

הבעיה היחידה, שגם היא לא בעיה אמתית היא הפסקות החשמל המרובות, שאמנם מסודרות פחות או יותר, וקיבלנו לוח זמנים שלהן כשנכנסנו למלון, אך לא תמיד השעות נשמרות ולפעמים יש הפסקות נוספות, אך בכל זאת זה קצת מפריע ואנחנו מטעינים את הטאבלטים שלהו במשרד כשזה חשוב במיוחד.