19.8. ליקיר ואימון פולו בלה

את היומיים האחרונים בלה ובלאדאק ניצלנו להזדמנות אחרונה לראות דברים שכבר חשבנו שלא נוכל לראות: נסענו לכפר ליקיר וראינו אטימון פולו בלה.
הנסיעה לליקיר נפלה עלינו קצת מהשמים אחרי שכבר נואשנו ממנה, מפני שהיינו בטוחים שאין לשם אוטובוס, ורק מי שעושה את ה"בייבי טראק" יכול להגיע אליה. אבל נזכרנו, שראינו אנשים יורדים מהאוטובוס לאלצ'י והולכים ברגל מהפנייה, וחלקם היו עם התרמילים הגדולים. כך הבנו שהמרחק כנראה אינו גדול, והחלטנו לעשות זאת בנסיעת יום באוטובוס לאלצ'י. הגענו מוקדם לתחנת האוטובוסים ותפסנו מקומות באוטובוס לאלצ'י שהיה עדיין ריק, כשעה לפני היציאה. אפי הלך לקנות אוכל לדרך ופתאום שמע כרטיסן צועק: "ליקיר, ליקיר" כמו שהם עושים לפני הנסיעה, וכשהתקרב ראה אוטובוס לליקיר שלא ידענו על קיומו מתחיל להתמלא, ומייד תפס לנו מקומות וירד לקרוא לי. זו הייתה הפתעה נעימה, יצאנו באותה שעה כמו האוטובוס לאלצ'י, ונכנסנו לתוך הכפר ומייד עלינו למנזר הנמצא גבוה מאוד על ההר. מורות שנסעו אתנו באוטובוס אמרו שהאוטובוס חוזר מן הכפר בשעה 4 אחרי הצהרים מאותו מקום שבו הן ירדו, ליד בית הספר. הן גם אמרו שיש "function" היום בבית הספר, וכששאלנו מה יהיה אמרו: ריקודים והופעות של הילדים. שמחנו מאוד והחלטנו לרדת לכפר אחרי הביקור במנזר ולהעביר את השעות עד יציאת האוטובוס בחגיגה הזאת.
המנזר של ליקיר יפה והציורים שלו צבעוניים ומרשימים, אך גולת הכותרת היא פסל הבודהה המוזהב הענק המוצב מחוץ לבניין בגובה של שלוש קומות, ואפשר לראות אותו מכל מיני פינות של המנזר ואחר כך בירידה ממנו בזוויות שונות לאורך הדרך. זה היה באמת משהו מיוחד שלא ראינו עד כה בהודו, והממדים לא גרעו מיופיו של הפסל ומהשלווה שנשבה ממנו. שלא כמו ציורי המפלצות והסיפורים המיתולוגיים שרואים על קירות המקדשים של הבודהיזם הטיבטי, פסלי הבודהה תמיד מביעים שקט ונינוחות ונושבת מהם מין קרירות מרגיעה.
הדרך אל הכפר ירדה בין השדות ופלגי המים המשכשכים, ומדי פעם פגשנו איכרות הקוצרות את העשבים משולי שדות החיטה או השעורה והן כיוונו אותנו הלאה. לאט לאט ירדנו אל הערוץ שבין המדרונות ועברנו את הנחל במקום הצר ביותר שמצאנו, ונהנינו מהקרירות והרעננות של המים. עלינו לצד השני במשעול צר למקום שבו מתחיל הכפר, והתחלנו לצעוד בדרכי עפר בין חומות אבני בוץ מטעים ושדות, עד שפגשנו שלוש נשים – סבתא ואם בבגדים מסורתיים וצעירה בבגדים מודרניים - ושאלנו אותן על ה"function" בבית הספר והן אמרו שגם הן הולכות לשם.
הגענו לבית הספר וראינו את הילדים בתלבושת האחידה מתגודדים בחוץ, כשבחצר פרוש אוהל צבעוני גדול ומתחתיו יושבים על מזרונים וכריות של אנשי הכפר, בבגדים מסורתיים, ליד שולחנות קטנים וצבעוניים כמו שראינו כבר בפסטיבל הקשתים בטוקצ'ה ליד לה.
על המרפסת הצמודה לאוהל ישבו הנכבדים – המנהלים ונכבדי הכפר ונציגי מחלקת החינוך האזורית. בצד ישבה להקה קטנה של חלילים ותופים וליד הדוכן עם המקרופון הזמינה אחת המורות שנסעו אתנו באוטובוס את המנהל, שגם הוא נסע אתנו, ואני אז לא הבנתי מדוע האישה שהוא התיישב לידה באוטובוס קמה ונתנה לו את כל המושב לעצמו, ואנשים דיברו אתו בכבוד גדול.
אחרי הנאום שבו הוקדשו כמה מילים באנגלית לזרים המכבדים את האירוע בנוכחותם, (היו שם צעירות אמריקאיות שבאו להיות עם נשים לאדאקיות כשלושה שבועות במסגרת פרוייקט של איחוד הנשים הלאדאקיות להעצמת הנשים) החלו הילדים להופיע בריקודים עם תלבושת מסורתית, כשהם שרים בעצמם בליווי הלהקה, או לצלילי טייפ שהשמיע מוזיקה מקומית ושירים פופולאריים. חלק מהריקודים היו לאדאקיים וחלק קאשמיריים-מוסלמיים, והיה גם ריקוד פטריוטי שחיבר בין ילדים בתלבושות של עמים שונים המרכיבים את הודו לצלילי השיר: "I love my India". בכל פעם הופיעה קבוצת ילדים מגיל אחר, קטנות בנות 5 או 6, וגדולים בני עשרה, וכלפם רוקדים ושרים בחינניות ובהנאה, וההורים יושבים בשקט ולא מוחאים כפיים כמעט, (חוץ מאשר בהופעת הילדות הקטנטנות) וכמובן שאף אחד מהם לאעמד עם מצלמת וידיאו או עם מצלמה בכלל והנציח את צאצאו...
בין ריקוד לריקוד היו נאומים ארוכים של מנהלי בית הספר היסודי והתיכון, ראש הכפר, נציג המועצה, ונציגי הילדים שנאמו באנגלית – אך דבריהם נקראו מן הנייר לא תמיד באינטונציה הנכונה כך שלא ברור כמה הם הבינו מהנאום שקראו... אבל היה משהו שאמרה אחת הילדות באנגלית שהרשים אותי: "אני קוראת לכל ההורים לשלוח את הלדים לבית הספר!" זה נאמר בקול ברור ובהטעמה וניכר היה שהיא יודעת מה היא אומרת וזה חשוב לה מאוד. זה מראה שגם בכפר קטן כזה יש בעיה של כפיית חינוך החובה על ההורים ולא כל הילדים מגיעים לבית הספר. חוץ מריקודים ושירים הילדים הציגו הצגה בהרבה מערכות, שבה תיארו שתי משפחות והדרך שבה הם מחנכים את ילדיהם ומתייחסים ללימודים בבית הספר. נדמה לי שהכוונה שהייתה שההורים צריכים להיות מעורבים יותר בלימודים, והאבות צריכים לקחת חלק יותר גדול בחינוך הילדים. אבל הנאומים התמשכו והיו המון תודות לכל מיני תורמים וציון ילדים לשבח וחלוקת ספרים למצטיינים ואנחנו יצאנו לשאוף אוויר ולהניע את הישבנים המאובנים מישיבה ארוכה על הריצפה.
האוטובוס הגיע מהמנזר אבל חיכה לכל המורים שיגמרו את החגיגה וישתחררו ורק אז יצאנו לדרך הארוכה – מרוצים מן ההזדמנות שנפלה לידינו לראות את התושבים המקומיים בשמחתם, את התמימות והפשטות בה הציגו הילדים והטבעיות שבה קיבלו זאת ההורים, והסבלנות שבה ישבו והקשיבו לנאומים הארוכים של הנכבדים, בלי להשתעמם או להפריע.
למחרת הלכנו לראות את אימון הפולו, אחרי שבמשך כמה ימים אפי שמע נקישות פרסות בשביל שלפני המלון ויום אחד ראינו את הרוכבים מוליכים את הסוסים בו בדיוק כשחזרנו הבייתה. אפי לא התבייש כרגיל ושאל את הרוכבים האם יש אימון פולו ומתי והתברר שבכל יום חוץ מיום ראשון הם מתאמנים ברחבת הפולו בשעה 4. כשהגענו לא היה שם אף אחד ואנשים שישבו על הטריבונה הצופה למגרש הגדול לא ידעו כלום או שלא ידעו אנגלית. כבר עמדנו להתייאש ופתאום הם הופיעו עם המקלות ומגפי הרכיבה הארוכים והתחילו להתאמן. הסוסים דהרו בשצף קצף על המגרש ויצרו עעני אבק מאחוריהם, הכדור הקטן התגלגל במהירות מקצה אחד לשני על ידי דחיפות במקלות או שהועף לגובה וחצה את המגרש בחבטה מוצלחת במיוחד של אחד הרוכבים. כל הזמן עברו שם אנשים וניסו לחצות את המגרש שהוא מעבר בין חלק אחד של העיר לשני, והכי מפחיד היה לראות את הילדים החוזרים מבית הספר מנסים לחצות את המגרש בדרך הבייתה. הם היו מחכים שהרוכבים יפנו לצד אחד של המגרש ואז חוצים במהירות בצד האחר לפני שהסוסים יגיעו אליו. לפעמים הסוסים התקרבו למדרגות הטריבונה שעליהן ישבנו והיושבים בשורה ראשונה עלו למעלה בבהלה. הרוכבים שלטו בסוסים בצורה מושלמת ויכלו לעצור אותם בבת אחד במגע יד. באמצע הייתה הפסקה וכולם ישבו על המדרגות ונחו ופטפטו, כשהסוסים עומדים על המגרש לידם. לבסוף נגמר האימון והרוכבים יצאו יחד והובילו את הסוסים לאורווה המשותפת שלהם, אי שם בעיר.