יש בעייה עם התמונות, נא להמתין לפס יותר רחב
במשך כל הטיצ'ינג ישבה לפנינו אישה טיבטית שהקשיבה לתרגום באוזניות וקראה מן התרגום אלה אותם לפעמים איפה המקום בספר התפילות. לאחר כמה ימים שבהם אפי הציץ מעבר לכתף שלה בלי בושה, כשהוא מנסה לקרוא את התרגום, היא הבחינה בו והציעה לו לקרוא יחד אתה, ולשבת לידה. כך החלה הידידות שלנו עם נימה. לי היה מוזר שטיבטית צריכה לקרוא את הספר באנגלית, כשכל הנזירים הטיבטים קוראים מן המקור עב הכרס, ויום אחד שאלתי אותה מדוע היא צריכה את האנגלית. נימה הסבירה שאנגלית בשבילה אינה מאמץ, והספר כתוב בטיבטית רישמית שאינה דומה לטיבטית המדוברת, ויש בו הרבה מלים בסנסקריט ומלים עתיקות. הבנתי ממנה שהחומר עצמו אינו מוכר לה, ולכן קשה לה להבין את המקור. כך המשכנו לשבת יחד ולקרוא, ונוצרה ידידות של חיוכים ואדיבות בלי הרבה שיחות, מפני שבהפסקה היא הייתה חומקת במהירות החוצה ובסוף היום גם כן תמיד נעלמה לפני שהספקנו לשוחח. לידה ישב נזיר שהכירה, והוא עזר לה למצוא את המקום ולפעמים הסביר לה. לקראת הסוף, אפי שאל אם נוכל לדבר אתה, והיא קבעה אתנו ביום שהיה אמור להיות היום האחרון של הטיצ'ינג ולבסוף היה היום הלפני אחרון, מפני שהד.ל. לא הספיק לגמור והוסיף עוד חצי יום. ואכן ביום שנקבע יצאנו יחד מן המקדש, והלכנו למסעדה שנמצאת בתוך מלון יקר יחסית, בשביל הסלול והצר המוליך ממנו לבית שלנו וגם למקום מגוריה. בדרך כימה דיברה עם נזירות שהלכו אתנו ועם נזירים ואנשים שונים. לבסוף התיישבנו בגינה היפה של המלון והזמנו תה ולימונדה והתחלנו לדבר.
נימה נולדה במקלאוד אחרי שהוריה הגיעו לשם כרווקים בתחילת שנות השישים, והיא אינה יודעת מתי נישאו ואיך הכירו. מגיל שלוש הייתה בבית הספר הטיבטי ליתומים ולילדים שהוריהם לא יכולים להחזיקם, כי אמה עבדה קשה במלאכות יד טיבטיות. אחרי זמן קצר הגיעה גם אחותה הקטנה לבית הספר. כשהייתה בת 10, אמה נפטרה ובית הספר הפך להיות הבית היחיד שלה ושל אחותה. בית הספר היה יותר מסתם מקום של רכישת השכלה טובה ורחבה. הרעיון היה לחנך את הילדים לערכים טיבטיים ומוסריים ולשמש להם כתחליף למשפחה שאיננה. הם חיו בבתים קטנים ובכל בית היו כארבעים ילדים מכל הגילים, מהגן ועד סוף התיכון. הם ניקו וסידרו לעצמם את הבית, והגדולים דאגו לקטנים ועזרו להם. התנאים הפיזיים היו די פשוטים אבל הייתה הרגשה טובה של שייכות ושל עצמאות והם היו מאושרים. ואז לאחר שנתיים אחותה חלתה בשחפת. לכל ילד בבית הספר יש ספונסרים פרטיים, והם מקבלים דיווח שוטף על מצבו של הילד מכל בחינה. כשנודע לספונסרים הבריטיים שלהן שאחותה חולה - דאגו מאוד וביקשו שימצאו מישהו במקום שידאג לה באופן מיוחד. במקלאוד הייתה נזירה גרמניה בשם אורסולה שחיה בדירה קטנה ליד המנזר, כמנהג הנזירים המערביים. היא הייתה כבר בת למעלה מחמישים כשהטילו עליה את המשימה. הילדות התקשרו אליה וקראו לה: סבתא, והתחילו לבוא אליה בקביעות ולבלות אתה ועם שמונה הכלבים שגידלה, גם לאחר שהאחות הבריאה. כך עברו השנים ונימה גמרה את הלימודים בהצטיינות יתרה כתלמידה הטובה ביותר בבית הספר, ויצאה ללמוד כלכלה באוניברסיטה נוצרית בדרום הודו במדרס עם מילגה מיוחד של בית הספר. גם שם הצטיינה ונבחרה כחברה לועד הסטודנטים הטיבטיים ואף ביקשו ממנה להיות הנשיאה אך לא היה לה זמן לכך. כשסיימה את הלימודים חזרה למקלאוד ורצתה להחזיר לקהילה שעזרה לה כל כך. היא עבדה באגודת ידידי טיבט של הודו שעסקה בחינוך ובסדנאות, והיא הייתה האישה היחידה והצעירה ביותר בצוות. בין השאר תכננו סדנה לחינוך לאי- אלימות, והדלאי לאמה התעניין בזה מאוד והזמין את הצוות לפגישה אתו. הם ביקשו ממנה שתציג את התוכנית של הסדנה, אך היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות.
לאחר השנה הזאת החליטה לחזור לאוניברסיטה וללמוד לתואר השני. כאשר סיימה התברר לה שה"סבתא", הנזירה אורסולה, חולה באלצהיימר, והיא החליטה לחזור ולטפל בה. ואז עברה עליה שנה מיוחדת מאוד שבה למדה הרבה על טיפול בחולי אלצהיימר ועל המחלה, אבל החלה גם להתקרב לדת ולפילוסופיה הטיבטית. היא תרגמה לאנגלית בשיחות ללאמה חשוב מאוד, למעשה, השני אחרי הדלאי לאמה. היא גם החלה ללכת לכל הטיצ'ינג של הד.ל. ולעקוב אחריו, והתחילה לתרגל וללמוד ככל שיכלה. היא אפילו נסעה פעם לדרום הודו לטיצ'ינג וסידרה במקומה נזירה ונערה צעירה שיחליפו אותה בטיפול ב"סבתא".
לדבריה המחלה לא התקדמה אצל אורסולה במהירות, בגלל כל השנים הארוכות שבהן למדה ועשתה מדיטציה ואימנה את המחשבה והמוח שלה. מלבד זאת, לאורסולה היה קשר מיחד עם הד.ל. והיא תרגמה בשבילו לגרמנית לפעמים. לאחר שחלתה היא הביאה אותה לטיצ'ינג שלו, והוא ראה אותה וחיבק אותה והחליק באצבעו על מצחה. מאותו רגע ואילך לא חזרו אצלה תופעות של פאראנואידיות או אלימות או ניסיונות לצאת ולשוטט, והיא רגועה מאוד. אורסולה חיה במנזר עם ארבעת הכלבים בבית קטן של שני חדרים בשתי קומות ונימה גרה מתחתיה. בזכות הכלבים טוב לה בבית והיא אינה מנסה לצאת ובלילה סוגרים את הדלת שלה מבחוץ.
כיום המצב מתחיל קצת להתדרדר והיא קוראת גם לנזירה וגם לצעירה המטפלת בה במקום נימה בשם: נימה. אבל היא מאושרת ואין בה שום רגשות של טינה או מרירות. אבל נימה החליטה שעכשיו היא צריכה להקדיש שנה מחייה לבית הספר שנתן לה כל כך הרבה, והגישה מועמדות להוראת כלכלה בתיכון, ומצפה לתשובה, שהיא כנראה רק פורמלית. אבל אחרי השנה הזאת, היא רוצה לנסוע לארה"ב, למערב וללמוד עבודה סוציאלית או ניהול משאבי אנוש לתואר שני או שלישי. כאן היא נתנה לנו להבין בעדינות שתשמח לקבל עיצה ועזרה. לשמחתנו, יש לנו קצת קשרים משפחתיים עם בת דודה של אפי שהיא פרופסור לעבודה סוציאלית באנגליה, ויש לה הרבה קשרים בעולם. סיכמנו שתשלח קורות חיים ומכתב המספר על חייה המיוחדים ועל מטרותיה. היא לא רוצה סתם ללמוד אלא לעזור לבני עמה ולתרום לרווחתם. אבל היא רוצה להיות עצמאית ולא להישען על חסדי אחרים ולכן חשוב לה ללמוד ולהתקדם כדי שתוכל לעמוד על רגליה.
השיחה עברה לנושא הבודהיזם הטיבטי והמסורת והרצון הגדול שלה להכיר את התרבות העתיקה יותר טוב, ומצד שני לא לזנוח את העיסוק בקהילה ובחברה. היא התעניינה ביהדות ובישראל, ובמה שקורה בינינו ובין הפלשתינאים, ובהשפעה של השירות בצבא על הצעירים שאותם היא רואה בבהאגסו ובדרמהקוט. היא הודתה שלא ידעה מדוע הם מתנהגים כפי שהם מתנהגים ומה שסיפרנו הסביר לה תופעות שנראו לה תמוהות קודם. סיפרנו לה על הפעילות שלנו בשביל זהב ובמחסוםווטצ', ואפי סיפר איך הגיע לבודהיזם ועל ההשפעה שלו על חייו.
לסיפור של נימה יש המשך. כשנפרדנו, סיכמנו שתשלח אלינו אי-מייל עם קורות חייה ומכתב על עצמה וכעבור כמה ימים, כשלא קיבלנו והגיע היום האחרון שלנו במקלאוד, נכנסנו למנזר וחיפשנו אותה, מפני שלא השאירה לנו כתובת דואר אלקטרוני שלה. בתחילה הנזירות שלא ידעו כמעט אנגלית לא הבינו את מי אנחנו מחפשות, אבל כשאמרנו את השם: אורסולה, הובילו אותנו לבית קטן שנמצא באחת מפינות המנזר הענקי, ולקריאות הנזירה: נימה טצאם! יצאה נימה והזמינה אותנו פנימה בשמחה. החדר שלה די גדול ומרווח, ומקושט בתמונות גדולות של הדלאי לאמה, ותמונות בד טיבטיות, והוא מעוצב בפשטות אך בטעם טוב. כמו ההופעה החיצונית של נימה, שיוצרת רושם של אישה מבוגרת משכילה ועשירה – בעוד שלמעשה נימה היא בחורה צעירה כבת 25, חסרת כל, אך באמת משכילה. יש משהו אריסטוקרטי בנימה, איזו אצילות ואיפוק המעוררים כבוד – וכך גם החדר שלה. נימה כיבדה אותנו בקפה וביסקוויטים אך לא הצלחנו לשוחח הרבה, מפני שמדי פעם הופרענו בשיחות לטלפון הנייד שלה, ובשיחות שניהלה עם אורסולה שיצאה למרפסת מעליה. לא ראינו אותה, מפני שהיא קצת חוששת מפרצופים זרים, אבל ראינו תמונות שלה שהיו על המדף בחדרה של נימה.
כשעמדנו לצאת ביקשה נימה להיפגש אתנו עוד פעם בערב וקבענו שתבוא ב- 8. ואכן, היא הגיעה בערב בדיוק בזמן והביאה מתנות: שתי מאלות, מחרוזות תפילה שהבודהיסטים מחזיקים כל הזמן ומעבירים את החרוזים תוך כדי אמירת מנטרה, שני חוטים מבורכים מן הטיצ'ינג הקודם של הד.ל. שאותם קשרה על צווארנו וכעת אנחנו שמים על היד ולא מורידים, ושקית קטנה עם גרגרים מתוקים חומים שגם הם מקודשים על ידי הד.ל. ויש בהם סגולת ריפוי. היא נתנה לנו הסברים איך משתמשים במאלות ובגרגרים והסבירה ברצינות רבה את סגולותיהם המיוחדות, בלי שההשכלה הגבוהה והרציונליות הבולטת שלה מפריעות לה להאמין בכך.
אבל אז החלה לספר מחדש את הסיפור שסיפרה בפגישה הראשונה. מסתבר שבמשך כל השנים שבהן למדו בבית הספר ואחר כך באוניברסיטה החיים עם אורסולה לא היו קלים. הנזירה הייתה קפדנית וחמורה ולא ביטאה רגשי אהבה, וכדאי שתבינו – הטיבטים מבטאים אהבה בטבעיות כמו שהם נושמים, ובבית הספר הן קיבלו המון חיבוקים וביטויי אהבה אחרים. הן היו אמורות לעזור לה בטיפול בכלבים ובניהול הבית ולא קיבלו ממנה שום עזרה כספית. בעיקר בלט הדבר כשלמדו באוניברסיטה. לפני כל חופשה נימה הייתה צריכה לכתוב אליה, ולשאול אם תוכל לבוא אליה לחופש, ולחכות לתשובה ממנה כדי לדעת אם היא יכולה לנסוע הבייתה. הכסף שקיבלו מבית הספר כמילגה לא הספיק מעבר לצרכים המינימליים, והן היו זקוקות לתוספת כדי שיוכלו לנסוע לא במחלקה הכללית ברכבת ולהידחק שעות וימים, או לצאת עם חברותיהן שחשבו שהן בכלל עשירות מפני ש"אימצה אותן נזירה מערבית..." אחותה ביקשה מן הספונסרים הבריטיים שלהן והן שלחו לכל אחת מהן 8000 רופיות (כיום זה שווה ל800 שקלים) שהגיעו אל אורסולה. ואז כשאחותה רצתה כסף, אורסולה לא רצתה לתת לה ואמרה שתפתח לה חשבון משלה, וכך היה. אחותה גם ניתקה את הקשר עם אורסולה והפסיקה לבוא אליה לחופשות מפני שכל פגישה הייתה נגמרת בריב, כשאורסולה מעירה לאחות על משהו בהתנהגותה והאחות עונה לה, ואז מתחילה מריבה.
נימה לא רצתה לריב עם אורסולה והשאירה את הכסף אצלה, וגם לא הרגישה בצורך דחוף להוציא אותו. אבל כעבור זמן מה ביקשה כסף, ואז אורסולה אמרה לה שהיא יכולה לפתוח לעצמה חשבון ושתיקח את 800 הרופיות שלה. נימה ניסתה להסביר שיש לה 8000 ולא 800 רופיות אבל אורסולה חזרה על המספר הזה: 800 ולא שינתה את דעתה. נימה לא הבינה מה קורה אבל האמינה שאורסולה לא רצתה לקחת את
הכסף לעצמה, כי הייתה אדם נדיב בדרך כלל, ולא הייתה זקוקה לכסף בכלל. ולכן קיבלה את המצב והמשיכה בקשר עם אורסולה. כעבור זמן קצר אובחנה אורסולה כחולת אלצהיימר וככל הנראה ההתנהגות המוזרה בקשר לכסף, הייתה אחד הסימנים המקדימים למחלה. נימה כבר למדה לתואר השני וחזרה למקלאוד לשלושה חודשים לטפל באורסולה, שלא הייתה קלה גם כחולה. בסוף התואר השני חזרה למנזר והחליטה להקדיש שנה מחייה לטיפול באורסולה. מצבי רוח בלתי צפויים, תגובות תוקפניות, פאראנויות, כל אלה ליוו את הטיפול ולימדו את נימה הרבה על המחלה ועל הצורך להיות סבלני ולקבל את החולה כפי שהיא. אבל הדברים נרגעו לאט לאט ואחרי שאורוסולה ראתה את הד.ל. היא הפכה יותר רגועה והיה יותר קל. יום אחד מצאה נייר שעליו כתבה אורסולה באנגלית: "אף אחד לא מקשיב לי מלבד הכלבים שלי". זה ריגש את נימה מאוד והיא הבינה את הסבל של אורסולה ואת ההתנהגות הקרה והנוקשה שנבעה ממנו. על פי הבודהיזם הטיבטי, גם מי שעושה לך רע הוא המורה הגדול שלך מפני שהוא מלמד אותך על סבלנות ועל הסבל והטעות שבהם הוא חי. ואורסולה לימדה את נימה כל כך הרבה על הסבל שלה...
אחרי שסיפרה את כל זה, הרגשנו שהוקל לה, מפני שהיא הרגישה שהסיפור שסיפרה קודם לא היה שלם ויצר רושם מוטעה של אידיליה בין נזירה גרמניה רחומה ושתי ילדות טיבטיות יתומות. זה היה מאוד מרשים ומעורר כבוד, ואנחנו אמרנו לה זאת.
שאלנו אותה מי הנזיר שישב לידה בטיצ'ינג ועזר לה ונימה סיפרה שהוא נזיר טיבטי והוא בן אחיו של למה זופה רינפוצ'ה, אשר משרת במנזר בסינגפור והגיע לטיצ'ינג. הם התיידדו בזמן הטיצ'ינג ולא הכירו קודם. הנזיר גר בזמן הטיצ'ינג במוסד ללימודים בודהסיטים בדארמה-קוט, ולא אהב כל כך את האוכל המערבי שאכלו שם. בסוף הטיצ'ינג היה יום חופשי לפני יום ההולדתשל הד.ל. והנזיר שאל אותה אם היא יודעת להכין מרק טיבטי מיוחד עם איטריות רחבות שעושים בבית, והיא שמחה לארח אותו לארוחה טיבטית ביתית אמיתית. אחר כך שאל אותה מה היא עושה אחרי האוכל, והיא אמרה לו שהיא הולכת לקנות טי-שירט חדשה לכבוד יום ההולדת של הד.ל. לזקן טיבטי גלמוד שהיא אימצה. זה סיפור בפני עצמו: הזקן ישב על מדרגות הבניין של מרכז לעזרה ורווחה של הטיבטים החופשיים במקלאוד, וסובב גלגל תפילות והיא התחילה לדבר אתו וראתה שהוא צולע ברגל אחת. הזקן סיפר לה שעומדים לכרות לו את הרגל. נימה התרגשה מהסיפור וכתבה לידידה טיבטית שלה, אחות בצ'אנדיגרה (העיר המודרנית שההודים בנו כדי להוריד את הלחץ מעל דלהי) שעוזרת לאנשים מסכנים בכל מה שקשור למחלות, ובאמת האחות הצליחה לדאוג לו לטיפול בבית החולים שם. כתוצאה מכך לא רק שהרגל לא נקטעה, אלא שהוא הולך עכשיו על שתי רגליו. לאחר שהכירה אותו, הוא הפגיש אותה עם עוד שתי נשים בודדות במעון הפליטים, אחת מהן נאנסה על גבול טיבט ועכשיו היא בודדה, וכנראה שלא תתחתן כבר, והשנייה ננטשה על ידי בעלה, נכנסה אחר כך להריון וילדה בן. הנזיר הצטרף אליה והשתתף בקניית הטי-שירט לזקן ועוד חולצות לנשים הבודדות. זה היה מרגש מאוד, ואפי ממש הרגיש איך שהרצון לעזור מדבק, והוציא באופן ספונטאני כסף מהארנק כדי שנימה תיתן לאנשים האלה, אולי לעוד צרכים חוץ מבגדים חדשים ליום ההולדת של הד.ל.
כאן נפרדנו בנשיקות והבטחות לכתוב ולהמשיך בקשר, כשאנחנו מודים לה עם הסיפור המאלף שממנו למדנו הרבה, והיא מודה לנו על העזרה שעוד לא נתנו לה ושלא בטוח שנצליח לתת אותה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה