המילה "teaching" אינה מוצלחת בעיני לסדרת ההופעות הזאת של הדלאי לאמה. למעשה הוא קורא במהירות שני ספרים עבי כרס בטיבטית, (שתורגמו לשלושה ספרים די עבים באנגלית) המכילים פחות או יותר את עיקרי התורה של הבודהיזם הטיבטי, ומדי פעם נותן פירוש משלו. הנזירים, שהם הקהל העיקרי והחשוב ביותר שלו, מכירים את הספרים היטב. למעשה הרעיון הוא שהם ישמעו את הספר בקולו, וכך ייווצר אצלם יחס אחר לדברים הכתובים שם. כשיחזרו אליהם, יבינו אותם אחרת, ויקבלו אותם דרך הראיה שלו, וזה נקרא: "oral transmission". ובאמת זה מה שקורה שם. מי שלא מכיר היטב את המושגים אינו יכול בכלל לעקוב אחרי הקריאה, וגם למי שמכיר אין זמן להתעמק ולהבין אותם. אבל יושבים כחמשת אלפים אנשים, נזירים מכל הודו ומעוד מקומות בעולם, מערביים שוחרי הבודהיזם ומעריצי הדלאי לאמה, כל מיני סינים מטאיוון, מאלזיה וארה"ב, וכמובן הטיבטיים המקומיים שחלקם הדיוטות והם פשוט נהנים מזיוו של הדלאי לאמה, מאושרים לשהות במחיצתו ולשמוע את קולו, וזוכים במצוות.
הבוקר מתחיל בשעה 8.30 בקריאת פסוקים וברכות ברמקול שהנזירים מצטרפים אליהם, עד 8.50 בערך, ואז הדלאי לאמה נכנס לאולם הגדול וכולם קמים לכבודו ומצמידים את הידיים לחזה וקדים. אחר כך יושבים כולם ובמשך רבע שעה בערך שרים או מדקלמים ברכות שאת חלקן אנחנו מכירים מן הלימודים בספריה. השיר האחרון בדקלום, תפילת ה"מנדלה", מזכיר לנו את ה"כל נדרי". אמנם יש נזיר מיוחד עם קול באס מרשים שיושב ליד מקרופון ונותן את הטון, אבל לפעמים גם הדלאי לאמה עצמו מדקלם בקול אל המקרופון, ופתאום שומעים אותו משתפך, ולפעמים אף מזייף קצת...
כאן המקום לתאר קצת אותו. זה ממש אתגר בשבילי, כי הוא מעורר בי רגשות עזים שאני מתקשה להעביר אותם למלים ולהסביר אותם. אבל אין פה שום קסם, או משהו מיסטי. בכל בוקר הוא מגיע ומתיישב על הדוכן המוגבה והמקושט, מסתדר בנוחיות עם גלימת הנזירים הפשוטה שלו, ומסדר לעצמו את המקרופון, ולוקח את הספר שממנו הוא קורא מתוך תיק בד פשוט, כמו זה שכל הנזירים הולכים אתו. הספר אינו נראה כמו ספר במערב, אלא דפים מלבניים צרים נפרדים שכרוכים בסרט או עטופים בבד, והוא הופך את הדף וקורא את הצד השני, וכשגומר מניח את הדף על ערימת הדפים המצטברת. הוא קורא רוב הזמן במהירות עצומה ומדי פעם ממש ממלמל כמו בבית כנסת, או מסיים במין "בה, בה, בה, בה" או ב"מה, מה, מה, מה", שמסמל לשומעים שכאן יש פירוש של חכם שהוא אינו קורא אותו, וה"בה" או ה"מה" מסמנים מי המפרש. אבל לפעמים הוא קורא יותר לאט וברור, ולפעמים עוצר בכלל ומסביר מה שכתוב ונותן דוגמאות. לפעמים הוא מאבד את המקום, ואז הוא פונה ללאמות הנכבדים שיושבים משני צדי הדוכן מתחתיו ושואל אותם, איפה אנחנו? וצוחק בקול רם על עצמו.
השיעור של הבוקר מתחיל ב- 9.05 ונגמר ב- 11.30 בדיוק, כשכולם שרים ומדקלמים ברכה קצרה והדלאי לאמה יוצא מן הצד שלנו, הצד שבו יושב המתרגם ורוב המערביים, בצמוד לאולם הגדול, כשאוזניות על ראשיהם והם שומעים את התרגום ברדיו ב-f.m.. כל הנזירים באולם קמים וקדים והוא יורד מן הדוכן, והולך החוצה כשלפניו שורה של נזירים עם מחתה מעלה עשן, מן זרדים מסורתיים ומצנפות צהובות וכמה אנשי ביטחון צמודים עם תתי מקלעים. אבל הוא עצמו לא שם לב לכל אלה, וכולו מרוכז בקהל, מהלך לו במין הילוך דובי כזה, מתנדנד מצד לצד ומושיט יד לעבר היושבים משני הצדדים ולפעמים ניגש ושואל משהו או מלטף ראש של מישהו, ואתמול נגע ברובה של החייל ההודי שמתמתח תמיד לעמידת דגל עם הרובה כשהוא עובר לידו. קשה לתאר כמה הוא אנושי ומלא חום ואהבה והחיוכים שלו קורנים ממש. כל מי שרואה אותו מחייך, ואחרי שהוא נעלם במדרגות אנשים מתנהגים אחרת ונראה שהם מרגישים טוב ונעים.
במשך כל יום של הטיצ'ינג היו מחלקים לחם טיבטי ותה מלוח (מין פיתות תפלות ותה עם המון חמאה מלוחה) ובצהרים חילקו אורז עם ירקות או עם דאל ואחרי הצהרים חילקו תה מתוק. כשחילקו את התה הביאו קודם כל כוס לד.ל. בטקס מדוקדק כשהכוס מורמת מעל הראש ומונחת לידו בצד, ואז באים עוד נזירים ונותנים תה ללאמות הנכבדים שישבו לידו בקעריות שהביאו להם. לאחר מכן חיכו כעשר דקות עד שכולם קיבלו את התה באולם ומחוץ לו ואז היו שרים איזו ברכה כשמחזיקים את הכוס מעל הראש ושותים. בסוף היום, היו עוברים נזירים ומחלקים כסף לכל הנזירים המשתתפים: 100 רופיות בכל יום וחמש מאות רופיות ביום האחרון.
המתרגם למעשה קורא מן התרגום האנגלי רוב הזמן, ובפעמים הנדירות שבהן הד.ל. מדבר על הספר, הוא מתרגם. אבל לא בצורה מדויקת כמו המתרגמת רות מהספריה, אלא נותן מין תקציר של דבריו. גם הקריאה שלו לא עושה את החיים קלים לשומעים, כי הוא בולע את סופי המשפטים והתחלתם ולפעמים מבטא מלים באנגלית בדרך מאוד מוזרה, למשל אחרי כארבע פעמים שאמר מה שנשמע לי כמו "nationally" וזה לא התאים בכלל למשפט הבנתי שהתכוון לאמר: "naturally"... בנוסף לכל זה הוא לא יושב בתא אטום כמו במערב אלא יושב בקהל, ליד הדלת הגדולה של האולם, במקום שבו אפשר לראות את הד.ל., ולכן הוא מדבר בשקט ובעיקר המקירופון קולט גם את קולו של הד.ל. רועם ברמקולים...
אבל במשך הימים הארוכים והלא קלים נוצרת אחוות שומעים בין המערביים לבין עצמם, ובינם ובין השכנים הנזירים שיושבים בצפיפות מהצד השני של החלון הגדול הפתוח אל האולם. הישראלים יושבים רובם ביחד ומצטרפים אליהם כמה מערביים שיושבים פה כבר הרבה זמן. שתי גרמניות העוסקות במאסאג'ים רפואיים וחיות חצי שנה בתאילנד (בחורף) וחצי שנה במקלאוד, אמריקאית בשנות השלושים המואחרות שלה שיושבת פה כבר שבע שנים, אוסטראלית חמוצת פנים שגרה ממש מעבר לקיר שלנו והחלטנו ברוח הבודהיזם שהיא מסכנה וצריך לרחם עליה במקום לכעוס, אמריקאית מבוגרת שנמצאת פה כבר למעלה מחמש שנים אך אפי טוען שהיא לא מבינה שום דבר, אבל כל הזמן שואלת שאלות מביכות המעידות על חוסר ההבנה שלה, ומצד שני דאגה, איך אפי יצליח להבין את הטיצ'ינג אחרי כל כך מעט זמן שהוא לומד...
ויש עוד ועוד מערביים, שני פינים, כמה גרמנים שאותם איננו מכירים היטב, ועוד אמריקאים ואנגלים, כולם חסידי הדלאי לאמה ומדגישים את שייכותם במחרוזות התפילה על ידיהם, הלבוש הפסבדו-טיבטי, הקידות והנחת המצח על הריצפה לפני הדלאי לאמה והכרת הדקלומים והתפילות בעל פה.
בימים הראשונים ישבה לידינו סינית מטאיואן, שניסתה לקרוא את הספר בטיבטית, מפני שהיא לומדת טיבטית כבר שנתיים, אבל התייאשה ועברה לתרגום הסיני - שהוא ספר קטנטן לעומת המקור הטיבטי...
אני הפסדתי שלושה ימים לא רצופים בגלל מחלה, וכל פעם שנעדרתי, כולם שאלו מה שלומי והתעניינו במצבי, והכל היה ברוח הבודהיזם של ההזדהות העמוקה עם האחר והרצון להפסיק את הסבל שלו.
בכלל, כל הזמן אנשים מתחלקים במאכלים שהם מביאים, חלקם מעשי ידיהם, וחלקם קנויים, משאילים בטריות או אוזניות למי שחסר לו, נותנים תרופות ומאוד רוצים לעזור. הישיבה הצפופה (במושגים מערביים, בהשוואה לנזירים אנחנו מרווחים מאוד) מקרבת, ובמקום שאנשים יילחצו בגלל חוסר הנוחיות הם נהיים רגועים וחביבים יותר.
אתם צריכים להבין שאני הגעתי לפה, עם המון ספקנות לא רק לגבי הבודהיזם, אלא גם לגבי האנשים היושבים פה קבוע או הרבה זמן ולגבי הרצינות שלהם. ולכן יש משקל הרבה יותר גדול להתפעלות שלי מהם ומהאווירה השוררת בטיצ'ינג. אולי האופי של הטיבטים גם הוא משפיע והנינוחות והמתינות של רגשותיהם ממתנים גם את הזרים, ואולי זה הבודהיזם עצמו, ואולי באמת השהייה במחיצת הדלאי לאמה גם היא משרה רגשות חיוביים כמו שמחה ואהבה - ואולי זה הכל ביחד.
יום אחד נשארתי בבית כי הייתי חולה ודוקא אז הד.ל. דיבר על דברים שאינם קשורים ישירות לתורה הבודהיסטית. הד.ל. דיבר על המנזרים בדרום שהייתה בהם התרופפות בהתנהגות המוסרית. הוא סיפר על הדור הראשון של המנהיגים הרוחניים שהגיע מטיבט והם הקפידו מאוד בנושא האתיקה, ואילו עכשיו יש דור חדש של מנהיגים שגדל או נולד בהודו ואצלם המשמעת מתרופפת, וקורים דברים שאסור שיקרו. הד.ל. בישר על הקמת ועדה כללית שמטפלת בנושא וגם בכל מוסד לימודים ומנזר תקום ועדה מיוחדת שתבדוק את המצב באותו מקום. אחר כך דיבר על זה שהתארים במוסדות הלימוד המנזריים לא שווים ויש פערים ביניהם וצריך למצוא דרך ליצור אחידות ברמה, כמו שעושים במערב באוניברסיטאות. (אנני הנזירה סיפרה שאפשר שקבל תואר גאשה - מורה גדול - תמורת תרומה נכבדה למנזר) יכול להיות שחלק מבעלי התארים האלה מגיעים מערב ומציגים עצמם כמורים גדולים, בעוד שהם אינם כאלה.
הד.ל. דיבר גם על הנשים שלומדות לתואר גאשה שהוא חושב שצריך למסד את ההסמכה שלהן להיות מורות או מנהיגות דתיות. הוא הזכיר שבעולם הנוצרי יש דיונים בנושא, וגם הטיבטים צריכים להתקדם.
בנושא הזה, שנוגע לכלל הבודהיזם, צריך להתייעץ עם אנשים ממדינות שונות ומסורות שונות, עם מנהיגים בודהיסטים מקוריאה, יפן, תאילנד סרילנקה ועוד. הד.ל. דיבר על כך שכשהגיעו להודו הממשלה ההודית נתנה להם מקומות למוסדות לימודים,ובחלק מהמוסדות הבתים של המורים ואנשי המנהלה, גדולים מדי ומפוארים, ולא לשם כך קיבלו את התמיכה והשטח. הד.ל. דיבר גם על הצורך להתאים את השפה הטיבטית לצרכים של המאה העשרים ואחד ולהעשיר אותה במונחים טכניים כי חשוב שיהיה נוח לתת חינוך טכנולוגי לנוער הטיבטי. פעמיים דיבר על החזרה העתידית לטיבט. פעם אמר שכשנחזור נצטרך להחזיר גם את המוסדות להשכלה גבוהה, כי זה העתיד שלנו,ופעם שניה אמר שנצטרך לשמור על ההתפתחות הטכנולוגית כשנחזור לטיבט ולכן צריך לפתח אותה עכשיו. על הילדים אמר שנדמה לו לפעמים שיש יותר מדי נזירים ילדים שנקראים טולקו. (ילדים שמזהים בהם גלגול של לאמה גדול) וצריך לדרוש מהם משמעת והתקדמות בלימודים כמו מכל ילד אחר. (לא רחוק מאתנו ישב ילד כזה ליד המדריך המבוגר שלו ומדי פעם שמענו את קולו הילדותי צועק את הדקלומים בהתלהבות מעל קולות הנזירים)
ביום שהיה אמור להיות היום האחרון והפך להיות הלפני אחרון בגלל שהדלאי לאמה לא הספיק לגמור את הקריאה, היה טקס של נדרים המחייבים להשתדל להפוך לבודיסטווה. (מי שהגיע להארה והחליט לותר ולהקדיש את חייו לעזור לאחרים להשתחרר מן הסבל) כולם כרעו על רגל אחת וקיפלו את הרגל השני וחזרו על השבועות שהשמיע הדלאי לאמה עשרות פעמים. אבל המתרגם לא תרגם הכל ואני הבנתי שאני צריכה לכרוע כמו כולם ולהישען על האצבעות של הרגל השניה. זה היה ממש בלתי נסבל בשבילי, אבל באחת הפעמים המתרגם אמר: "ועכשיו כולם חוץ מאלה שזה קשה להם מבחינה פיזית צריכים לכרוע ולהישבע..." ואז יכולתי סוף סוף לשבת על הטוסיק ולהירגע ולא לשבת בחריקת שיניים. מבחינה זאת הטיבטיים מאוד נינוחים ולוקחים הכל בקלות, וגם כשמדברים על ה"great compassion" מתחילים תמיד שכך שצריך קודם כל לדאוג שיהיה לך מספיק לעצמך ואז תוכל לעזור לאחרים, או שמזהירים לא לתת יותר מדי כך שלא יישאר לך עצמך כלום... ובכלל, בשבועה הזאת עצמה אמר הדלאי לאמה שהמטרה לעזור לכל היצורים החיים היא גדולה ועצומה וקשה לתפוס אותה ובוודאי לממש אותה בחיים וצריך להתחיל בקרובים אלינו: המשפחה והחברים וזה יהיה חשוב לא פחות. האופי המתון של הטיבטים ניכר גם בדרך שבה הם מתייחסים למצוות ולדת.
ביום האחרון של הטיצ'ינג אמר הד.ל. לקהל: "כולכם באתם לשמוע ואני שמח שהעברתי לכם כמתנה את ה"למרים" (הספר "שלבים בדרך להארה" מאת צונג קאפה) אתם צריכים לתרגל בלי קשר לכמה שהבנתם בדיוק. הזרים, אולי קיבלתם את ההעברה מהמתרגם, בלי ההערות בטיבטית שקראתי, מפני שרק הטקסט הבסיסי מתורגם לאנגלית ולסינית. אך מספיק אם תתרגלו את הטקסט הבסיסי. לאלה שנוסעים כבר מחר: דרך צלחה. למי שנשאר כאן מחר יהיה יום חופש, ובשביעי לחודש תהיה פוג'ה לחיים ארוכים שאורגנה על ידי כל הארגונים הטיבטיים והועדה ההימאליית וטוב שכולם עשו זאת יחד, כדי לחסוך זמן. גם אני אומר את התפילות שלי, אבל לא רק מי שנמצא כאן אלא גם אנשי טיבט, וכולם יתפללו חזק. מצדי אתפלל חזק מאוד שאחיה חיים ארוכים, למרות שקשה לי לפעמים להתפלל למען עצמי. אבל כשאני רואה את הפנים של הטיבטים ואני רואה כמה הם תלויים בי... לכן עוד לפני שעשיתם את הפוג'ה, קיבלתם מתנה ממני (ה"למרים") אז עכשיו אתם צריכים לתת לי משהו בחזרה.
חלק מהנזירים נמצאים במנזרים רק כדי לחיות שם ולא מתוך כוונה טהורה. אבל חלק מתקדמים ויש להם הישגים טובים. וכשיש וויכוח (debate) בין האוניברסיטאות, (המוסדות להשכלה גבוהה) הרמה גבוהה, ואני מרוצה מאוד. אבל צריך לשים לב, אחרת ההזנחה תפשה בלי שנרגיש. באותו ערב ב- 1959 (כשעזב את טיבט בדרך להודו) לא ניתן היה להאמין שמוסדות להשכלה דתית כאלה יצמחו, וזה עדיין לא יאומן. הכסף שהנזירים קיבלו בטיצ'ינג לא מפצה על המאמץ שעשו ולכן אם עשו זאת בגללו - הפסידו..."
אני בטוחה שהדלאי לאמה אמר את הדברים בצורה יותר רהוטה ושלמה ותיבל את דבריו בהומור מפני ששמענו את הטיבטים צוחקים בקול מדי פעם. אבל המתרגם לא עמד במשימה וולעתים קרובות שמענו אנשים צוחקים ובתרגום לא היה זכר למשהו מצחיק. המתרגם גם לא השלים את כל המשפטים וקפץ למשפט הבא כשהוא נראה לו יותר חשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה