2-8.7.05 שבוע אחרון במקלאוד

בין הישראלים הקבועים במקלאוד עזרה לנו מאוד גילה, שנמצאת כאן כבר שבע שנים וגרה באותו בניין דירות שבו אנו גרים. גילה לומדת את הקורס שאפי לקח אחרי הצהרים עם הנזירה כבר בפעם השלישית, והיא עסוקה מאוד בתרגול מדיטציה ובשיעורים עם המורה המיוחד שלה. לנו עזרה למצוא את הדירה ונתנה כל מיני טיפים על מקומות במקלאוד שבהם אפשר לקנות אוכל טוב. אך ביום השני של הטיצ'ינג נפלה ונקעה את הרגל ובתחילה לא הבינה כמה זה חמור והמשיכה ללכת ואז הרגל התנפחה והיא ממש לא יכלה לדרוך. החברים הישראלים גילו רוח צוות למופת וכולם התבנדבו לעזור לה להגיע בכל זאת למקדש לטיצ'ינג ולחזור, (ירידה ועלייה תלולות מאוד) ולקנות לה אוכל ולבשל. ביניהם התבלטה מיכל, בחורה בשנות השלושים שנמצאת גם כן שנים רבות במקלאוד, "on & off" וגם היא לומדת כבר אצל מורה מיוחד ומתרגלת הרבה מאוד במדיטציה. מיכל גרה ממש לידינו, ולא כמו לשתי הגרמניות שגם הן שכנות שלנו ולא התקרבו אלינו בצורה די בולטת, למרות שהן מיודדות עם רוב הישראלים ועזרו גם הן לגילה במסאג'ים המיוחדים שלהן, הפכה לחברה טובה ועזרה לנו מאוד – היא סיפרה את שנינו בצורה מופלאה, ממש מקצועית וכולם שיבחו את עבודתה ואמרו שאנחנו מסופרים נפלא. גם מיכל קשורה לארץ ומגיעה לעתים קרובות וכמו גילה היא מלווה את הגעתם של לאמות ומורים חשובים, וקשורה לאגודת ידידי טיבט בישראל. ממנה נודע לנו כי המוזיאון על תולדות הכיבוש הסיני והבריחה הגדולה שנמצא בכניסה למקדש והתפעלנו ממנו מאוד ביום הראשון שבאנו למקלאוד, תוכנן למעשה על ידי אנשי האגודה שעזרו לטיבטים בכל צעד בבניית המוזיאון ואחד מהם אף היה המנהל הראשון של המוזיאון במשך שנתיים. הישיבה המשותפת בטיצ'ינג קירבה אותנו מאוד, והחשדנות ההדדית שאולי ליוותה את הפגישות הראשונות נעלמה. אלה באמת אנשים טובים ופתוחים ומלאי רצון לעזור ברוח הבודהיזם הטיבטי.
השבוע האחרון במקלאוד היה עגום: כולו ימים מעוננים עם גשם בחלק מהיום ובלילה ושלושה ימים לפני שעזבנו – ירד גשם שוטף וחזק מאוד במשך כמעט 24 שעות ואחר כך נחלש אך המשיך לעוד יממה ורק אז נפסק, אך המשיך להיות מעונן וקודר. דווקא ביום ההולדת של הדלאי לאמה היה הגשם הכי חזק, וכל הלהקות של הריקודים שהתכוננו במשך החודש האחרון בכל המקום נרטבו עם בגדיהם היפים והחגיגיים, אבל הם הופיעו בפני הד.ל. מתחת לסככה מיוחדת.
אנחנו לא יצאנו מהבית כל הבוקר בגלל הגשם ורק מאוחר יותר, כשהבנו שהגשם לא עומד להיפסק יצאנו לעיר לסידורים: שליחת ספרים בדואר, וכביסה שרצינו לקבל חזרה באותו יום. הגשם היה כל כך חזק והזרמים ברחובות התלולים היו כל כך שוצפים ולא היה מקום לברוח מהם עד שנרטבנו לגמרי: הגשם חדר מבעד למעילי הגשם הדקים שלנו, דרך המטריה הקטנה והדקה, ונכנס לנעלי ההליכה המפוארות שלנו. אמנם רצינו ללכת למקדש ולראות מה קורה עם החגיגות, אבל בירידה ראינו הרבה טיבטיים לבושים בגדים חגיגיים ומסורתיים עולים משם, והיינו כל כך רטובים, עד שהחלטנו ללכת הבייתה ולייבש את עצמנו ואת הבגדים. באותו יום נשארתי בבית ואפי הביא אוכל וכרסומים, והרגשנו כמו במצור. למחרת הגשם נחלש ולא ירד כל הזמן. יצאנו למקדש והגענו בדיוק בסוף התפילות, כשנוצרו שתי שורות מקבילות של אנשים ליד הארמון, ואנחנו הצטרפנו אליהן בתקווה שהד.ל. יעבור שם בקרוב. לא היו כל כך הרבה אנשים אבל היה מעניין לראות אנשים טיבטיים כפריים פשוטים מאוד, פניהם כהות ומקומטות מן השמש, בגדיהם גסים ואפורים והם נראים כאילו הגיעו מטיבט לכבוד הטיצ'ינג.
פתאום נשמעו חצוצרות, וכולם מחאו כפיים וראינו שבקצה הרחבה שליד המקדש, מגיעים נזירים עם מצנפות ואז ראינו שהדלאי לאמה מתיישב על כיסא מקושט ומוגבה, וסביבו מתיישבים עוד לאמות ונזירים מכובדים. ברחבה שמולם, שכוסתה מלמעלה בברזנט צהוב מקושט הופיעו אנשים בתלבושת של "snow lion", כלומר: שני אנשים בתוך התחפושת היפה והצבעונית שדהרו והתפתלו ולידם קפץ עוד רקדן בתלבושת מוזרה של מין יצור לבן ושעיר וכך הם קיפצו להם לפני הקהל עד שסיימו. ואז הופיעו שתי להקות ריקודים ששרו ורקדו. כל הזמן טיפטף לו הגשם והאנשים פתחו מטריות והמשיכו לעמוד ולהריע לחבריהם המופיעים. לבסוף החלו לצאת בשורה ארוכה מאוד אנשים ונשים בבגדים מסורתיים חגיגיים עם מנחות שונות: שקי קמח, קופסאות ממתקים, קישוטים טיבטיים מסוגננים מכסף ומעץ, פסלים קטנים, ספרי קודש כרוכים בעטיפות בד חגיגיות, ועוד ועוד. כולם הלכו אל הארמון ונכנסו לתוכו. ואז שוב, מלווה בתרועת חצוצרות ובשיירה מכובדת במיוחד של נזירים חובשי מצנפות צהובות ונושאי אגודות זרדים ומחתת עשן יצא הדלאי לאמה. כרגיל חייך וזרח, ויצא מדי פעם מתחום המטריה הגדולה שהגנה עליו מהגשם, ללחוץ יד וללטף אנשים שעמדו בשני הצדדים.
אפי חזר לקחת את המצלמה שהשאיר במרפאה שנמצאת בכניסה למקדש וצילם את הרקדנים עם תלבושותיהם המפוארות. התברר שההופעה הנוספת בטיפה, המכון לאמנויות הופעה טיבטיות שנמצא מעל מקלאוד נדחתה למחרת ואנחנו חזרנו הבייתה, מרוצים ויבשים לשם שינוי...
תם ונשלם הפרק של מקלאוד במסענו, הרגשנו שם מאוד בבית, נהנינו מן הנוף, האנשים, הלימודים והאוכל. אבל אנחנו יוצאים לדרך ולא נותנים לקורי עכביש להיטוות סביבנו.