בניגוד למתרגמת של גאשה סונאם רינצ'ים, המורה שלנו מהספריה, שהסתייגה מלספר לנו על עצמה ומהרעיון שאנחנו כותבים על מה שקורה לנו, אנני, המורה של אפי, הבטיחה לפגוש אותנו ולדבר אתנו. היא קבעה לנו פגישה ביום ראשון בערב, ביום השלישי של הטיצ'ינג.
אנני גרה במעונות של המקדש הגדול, בחדר קטן מאוד עם שותפה 'אזרחית', כלומר תלמידה במכון לדיאלקטיקה בודהיסטית שלא לקחה על עצמה את הנדרים של הנזירות. (אין הרבה כאלה כי גם הלימודים עצמם הם תובעניים מאוד). בחדר יש שתי מיטות בצורת "ריש" ומדפי ספרים עמוסים ספרים בטיבטית, כולם ספרי הדארמה, התורה הבודהיסטית. אבל אנני אמרה שבארון הבגדים הסגור יש גם ספרים באנגלית.
אנני סיפרה איך הפכה לנזירה בודהיסטית. כשהייתה ילדה קטנה אהבה לשבת עם סבתא שלה שהייתה אישה דתית ולקרוא את סיפורי הברית החדשה לילדים. מאוחר יותר, כשהייתה בת 19 טיילה בעולם והגיעה לישראל ב- 1989 לשישה חודשים אחרי חודש במצרים. שלושה חודשים הייתה בקיבוץ אלומות ושלושה גרה בתל אביב אצל משפחה ייקית ברחוב בן-יהודה שטראסה בתל אביב ועבדה בפיצריה רימיני על שפת הים. בישראל נהנתה והרגישה קרבה רבה ליהדות, אך לא לתכנים הרוחניים שלה, שעליהם לא ידעה כלום, אלא לפולקלור ולחמימות הקהילתית. משם נסעה ליפן שם עבדה שנה במכירת פוסטרים ושם שוב עבדה וגרה עם ישראלים רבים. משם נסעה לתאילנד. לאחר שניסתה כל סוג סם פעם אחת ויחידה, ושום דבר לא נראה לה, אכלה בחוף הים חביתה עם פטריוית סם, ועברה חווייה נפלאה של הסתכלות פנימה אל עצמה ושל הרגשת שלווה ואושר גדולים. השימוש בסמים לא נראה לה כדרך הטובה לחזור על החווייה הזאת והיא המשיכה משם להודו. בהודו הגיעה ישר למקלאוד ושוב, הלכה עם שתי חברות ישראליות לקורס מדיטציה - ואז השתנו כל חייה.
היא ראתה שהמדיטציה הביאה אותה לאותה הרגשה נפלאה שחוותה בעקבות הסם, והבינה שכדאי להמשיך בכיוון. מגיל 13 עישנה סיגריות בכמויות ובעקבות המדיטציה הפסיקה מייד לעשן. קרו לה עוד דברים טובים והיא החליטה להתחיל ללמוד בודהיזם ברצינות ונרשמה למכון טושיטה, שנמצא כאן בדארמהקוט. אחרי שנה של לימודים החליטה להיות נזירה. ההורים הגיבו די בסדר בהתחשב בעובדה שבמהלך הטיול שלה בעולם הם התגרשו, אביה התחתן עם אישה צעירה ואמה חיה עם החבר שלה. אמא שלה חשבה בהתחלה שהיא מצטרפת לכת, והזהירה אותה לא לתת להם שום כסף... האם, מפיקת טלוויזיה במקצועה, נרגעה לאחר שדיברה עם בודהיסטית פמיניסטית ידועה שסיפרה לה שהיא הייתה נזירה במשך שנתיים, ולכן החליטה שגם היא בוודאי תתייאש אחרי פרק זמן דומה. האבא אמר שאם היא מאושרת זה מספיק. אמא שלה ביקרה אותה כמה פעמים והיא מבקרת אותם כשהיא יכולה והם חיים אם זה בשלום.
את השפה הטיבטית למדה תוך שנתיים כבר בזמן לימודיה במכון, כלומר היא למדה בשפה שעדיין לא שלטה בה. היא הקליטה את חברתה הטיבטית וכל הזמן שמעה את הההקלטות האלה כך שהיית מוקפת בשפה כל שעות הערנות שלה וכך היא נכנסה בה 'דרך הנקבוביות של העור'. (זה ניסוח שלי, כמורה לשפה הטוענת שגם בלי ללמוד אפשר לרכוש שפה עם חשופים אליה בצורה אינטנסיבית ובאופן בלעדי)
אבל כל חומר הקריאה שלה הוא 'מקצועי' וקשור לדארמה, כלומר לתורה הבודהיסטית, ואין בטיבטית כתיבה ספרותית מודרנית או ספרותית בכלל. עד לפני כמאה שנה הם חיו בבידוד מן העולם ולא התפתחו בכלל ונשארו רק עם הכתבים הדתיים והפילוסופיים של הנזירים ומורי הדת.
לדבריה כשהיא מסתכלת על בני גילה בגרמניה ועל חייהם היא מרגישה שלה הרבה יותר טוב. חוסר הצורך לדאוג לבגדים, לפרנסה, לבילויים ולכבוד והצלחה והיכולת להתרכז רק בלימודים ובהוראה שלה גורמים לה אושר גדול, ורואים את זה בפנים שלה.
על הנזירים סיפרה: הנדרים הם די פשוטים ובסיסיים: יש ארבעה איסורים מרכזיים: אסור להרוג אדם, אסור לשקר, (והכוונה לשקר רציני) אסור לגנוב (ושוב הכוונה לגניבה ממשית, משהו כמו שוד בנק...) ואסור לקיים יחסי מין. סביב ארבעת האיסורים האלה נבנים שאר האיסורים כגדרות שעוזרות לשמור עליהם. אסור ללבוש בגדים אזרחיים, צריך לגלח את הראש או להישאר בשיער קצר מאוד, אסור לרקוד, אסור לרכל, אסור להרוג יצורים חיים.
כאן המקום לספר שבמהלך השיחה התיישב על אפי איזה חרק כמו שקורה הרבה בהודו, ואפי העיף אותו בלי היסוס. ואז נזכרנו איפה אנחנו, ואפי אמר לה: אבל אנחנו לא הורגים אותם, רק מעיפים אותם מאתנו, בהתנצלות. ואנני סיפרה לנו סיפור על הדלאי לאמה: פעם ישב הדלאי לאמה עם קבוצת אנשים מערביים מכובדים וחשובים ודנו בעניינים פוליטיים הרי גורל, ופתאום נחת עליו איזה שהוא חרק. הדלאי לאמה קם ובסבלנות ובאיטיות העביר את החרק על נייר ואז קרא לעוזר שלו והוא העביר אותו לאט לאט החוצה. ואז אמר הדלאי לאמה לקבוצת המכובדים: היום יש לי מצב רוח טוב, אבל הייתם צריכים לראות אותי אתמול כשלא היה לי מצב רוח כזה, העפתי אותו כך! ועשה תנועה המדגימה איך הוא מסלק את החרק בנקישת אצבע תקיפה...
אבל מותר לנזירים להחזיק מחשבים ולגלוש באינטרנט באופן חופשי ואנני מנצלת אותו כדי לראות סרטים מערביים מדי פעם ולשמור על קשר עם מה שקורה בו.
מעניין שבכל האיסורים האלה אין שום דבר לגבי רכוש. וכאן שאלתי אותה את השאלה שמטרידה אותי מאז שאנחנו פה. הנזירים במלונות, במסעדות, בחנויות וברחובות - הם מוציאים כסף, וראינו נזיר עם משקפי ראייה עם מסגרת יקרה שאני עצמי לא קניתי בהודו כי אפילו פה זה היה יקר בשבילי. בקיצור: ברור שיש כאלה שיש להם יותר והם מוציאים כסף על דברים לעצמם, האם זה לא פוגם באחידות ולא מעורר קנאה? אנני אמרה שראשית כל הטיבטים מטבעם הם אנשים נינוחים ולא רגשניים. אם הסקאלה הרגשות המערביים נעה בין 0 ל-10, הרי הטיבטיים מסתובבים בין 4 ל- 6, ולכן בכלל כל רגש המתעורר לא מתפתח בקיצוניות. שנית, באמת עניין הרכוש לא כל כך חשוב להם בדרך כלל, גם בגלל התרבות ובעיקר בגלל הלימודים במנזר. אבל היא הודתה שלא כל הנזירים שווים, ויש כאלה שלא לומדים כמעט, ולאף אחד זה לא מפריע, כי כל זמן שלא עוברים עברות פליליות כל אחד יכול להיות במנזר. יש כאלה שבאים למנזר כדי לחיות חיים קלים, ולקבל כסף ולא לדאוג לשום דבר. ככל שהנזירים מתקדמים בלימודים ובתרגול המדיטציה עניין הרכוש מעניין אותם פחות ופחות, ואם יש נושא לתחרות, (שאין להם נטייה טבעית אליה) הרי זה ההתקדמות בהתפתחות הרוחנית ובמעמד.
לגבי הטיבטים הצעירים במקלאוד אמרה שהשאיפה העיקרית של רבים מהם היא להגיע לאמריקה ולחיות שם כמו בסרטים. הם מרגישים שאין להם עתיד בדהארמסלה ובהודו ורוצים לצאת מכאן. והנזירים שמגיעים לארצות הברית ומשרתים שם במרכזים הבודהיסטים הרבים סיפרה שהבעיה הגדולה ביותר שלהם היא הפיתויים של החברה הקפיטליסטית מסביבם ובאמת רבים מהם עוזבים את הנזירות ונכנסים לחיים המערביים על כל הלחצים והמתח שלהם.
אני הודתה שהבודהיזם אינו מטפל מספיק בבעיות רגשיות ובמיוחד ברגשות מודחקים שזו בעיה מערבית טיפוסית משום שזה נושא זר להם.
מאתנו רצתה לשמוע על השואה והיחס אליה וסיפרה על רגש האשמה שגדלה אתו כמו רבים מבני דורה. סיפרנו לה על הניצולים והדרך שבה התקבלו, על הייקים בכלל והיחס המורכב שלהם לגרמניה ולתרבותה והקושי שלהם להסתגל לארץ. סיפרנו לה על רגשי האשמה של היהודים בארץ, על המתחים הפוליטיים שהם עוררו ומעוררים ועל הפחד שהיה מתעורר בנו למראה אדם עם מספר חקוק על הזרוע, והיא מאוד התרשמה. את גרמניה אינה אוהבת, במיוחד את הנוקשות וחוסר הפתיחות של הגרמנים. לדבריה אילו הייתה מתחתנת קרוב לוודאי שלא הייתה מחזיקה מעמד מפני שלא הייתה לה דוגמה טובה למשפחה אוהבת. היא התפעלה מהנישואים הארוכים והמוצלחים מאוד שלנו (הניסוח שלה..) ושאלה אם יש עוד הרבה כמונו בישראל.
השיחה הייתה נפלאה, פתוחה ושוטפת בלי רגעים מעיקים. אנני הסבירה שהנזירים המערביים לא יכולים לחיות במשמעת של המנזר, ולכן הם חיים במעונות או בדירות ליד המקדשים והמנזרים. המשמעת החזקה נחוצה כדי להרגיל את הצעירים שמגיעים כשהם עדיין בגיל העשרה. ובכלל לדבריה, הטיבטיים הם אנשים די חופשיים ולא נוטים לרצינות ולהעמקה, וצריך להכניס אותם לאווירה.
אנני לומדת כבר 10 שנים במכון וכשתגמור תקבל תואר של גאשה, אם יינתנו תארים כאלה לנשים. הם נבחנים על החומר בבחינות בכתב וזה די קשה. אחר כך יש עוד שלבים אבל למעשה הגאשה מלמד כל הזמן.
כשנפרדנו שיבחתי אותה כמורה ואמרתי לה שהיא המורה הטובה ביותר שראיתי מימי, כי היא הצליחה לגרום לי, להקשיב ולהבין משהו שלא רציתי ללמוד ושיעמם אותי מאוד. חוץ מזה היא סבלנית מאוד ועונה על כל שאלה בסלנות אדירה. השבחים הביכו אותה, והיא טענה שפשוט לא פגשתי מורים נפלאים רבים אחרים שמלמדים בודהיזם, ומיד נתנה רשימה ארוכה של מורים, שחלקם הגדול יהודים, טובים יותר ממנה.
חזרנו הביתה מלאים במידע, אהבה ושמחה שאנני הרעיפה עלינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה