הודעה חשובה - התמונות עברו ליאהו

עקב תקלות חוזרות ונשנות בהעלאת תמונות לבלוג, אני נאלץ לאכסן את התמונות באתר של יאהו.
הכתובת היא:
http://pg.photos.yahoo.com/ph/efipaz1/my_photos
עקב חוסר זמן, גם אין עדיין כותרות לכל התמונות, אז תוכלו להפעיל את הדמיון (אבל לא להתפרע...)

אנחנו מקווים שהבלוג יחזור למוטב, ונחדש ימינו כקדם.

Orchid show

Orchid 2

25.3.05 טקס מלא במנזר הנשים הבודהיסטיות

הבוקר השמש האירה מוקדם ויצאנו שמחים ועליזים לפוג'ה הבוהיסטית הראשונה שלנו. (אמנם ראינו קטע קטן במנזר בגוםוקטע אתמול אבל לא השתתפנו בכל הפוג'ה) הגענו מוקדם, הנזירות עוד הסתובבו בחוץ וערכו בחדר האוכל שולחן עם תרמוסים ענקיים של תה – שהוזמנו לשתות ממנו והתברר שהוא מלוח! (כן, קראתם נכון!) על השולחן היו גם קעריות עם אבקה אפורה וקעריות קטנות יותר עם נוזל חום בלתי מזוהה וכמה צלוחיות עם גושי חמאה. לאט לאט הגיעו נזירים ממן זכר, התיישבו ליד השולחן ושפכו קצת מן האבקה וקצת מן נוזל החום והוסיפו מעט חמאה, ואז גלגלו הכל למין בצק אפור ולעסו לאט לאט. אחר כך הגיעו גם ממתקים דומים לאלה שאכלנו לפני ההרצאה של המאסטר בגנגטוק ואפילו ביסקוויטים מערביים. הכל הובא על ידי הנזירות בקערות ענקיות והן חילקו לכולם בחיוך. לבסוף נכנסו הנזירים למקדש והחלנו ללשמוע מלמולים כמו בתפילה בבית הכנסת. נכנסנו גם כן אך עצרנו בחדר שבו ישבו כמה 'אזרחים': שני זקנים שגלגלו במרץ גלגלי תפילות ושתי נערות לבושות לבוש מערבי שהחזיקו בחרוזי תפילה. לא ידענו אם מותר לנו להיכנס, וחשוב מכך: אם מותר לאפי לצלם. אם המנזר רמזה לנו להיכנס והצביעה על מקום פנוי בכניסה.
הנזירות ישבו ליד הנזירים והחלוקה הייתה לפי רמת הביצוע והתפקידים. הנזירות הבקיאות יותר ישבו בשתי השורות הקדמיות ביחד עם הנזירים, ואחת מהן תופפה על התוף הגדול. נזיר אחד ישב על מושב מוגבה והוא היה בעצם בעל התפקיד הבכיר ביותר – מעין מנהיג. לידו ישב נזיר צעיר יותר שהתחיל תמיד את הקריאה או הדקלום וכולם המשיכו אחריו. לידו ישבו שני נזירים צעירים יותר שניגנו בחצוצרות מדי פעם במיומנות מופלאה. שאר הנזירים בשורות הקדמיות החזיקו פעמונים ומין רשרשן קטן מעוטר מפליז שלא היה כלי נגינה אבל החזיקו אותו בכל פעם שצלצלו בפעמונים. לנזיר הבכיר היה תוף קטן עם חבל שבקצהו גולה שתופפה כאשר הוא הניע את התוף. בשורות האחוריות ישבו שאר הנזירות ונזיר אחד שתפקידו היה לקום מדי פעם ולמזוג מים לקעריות שמתחת לפסלים או לבצע כל מיני גינוני טקס אחרים שם. רק אם המנזר ישבה בשורה האחורית על מושב מוגבה ודוכן מיוחד ומדי פעם ניגשה אליה אחת הנזירות התורניות לקבל הוראות ופעם אפילו לקחת כסף. חתול המנזר השמנמן התקרב אליה ועלה על רגליה המשוכלות והיא ליטפה אותו אך הורידה אותו והוא ישב לידה בשלווה גם כשכל החצוצרות והתופים רעמו.
כל הנזירים קראו מניירות מלבניים קטנים שנארזו בסוף התפילה בתוך בד צבעוני – כמין ספר לא כרוך. לחלק מהנזירות הייתה מסגרת עץ מקושטת שהקיפה את הניירות ושימשה גם כמעמד שעליו הניחו את הנייר שממנו קראו, ובה היו תקועים צילומים של הקרמאפה הקודם והעכשווי.
לדקלום היתיה מנגינה מסוימת שמהירותה הלכה והתגברה בקטעים מסויימים, עד שנדמה היה לנו שאנחנו שומעים את "תיאישעה ירחי לידה...אאחד אלוהינו " וכו') ולעתים פשוט שרו מנגינה שקטה ועריבה. היו חלקים שנשמעו כמו המלמול בבית הכנסת והנזירים הוותיקים ידעו אותם בעל פה ובאמצע היו הפסקות שבהן עשו מדיטציה ולא השמיעו קול. (אז נשמעו בבירור קולות האנשים המדברים בחדר ההדיוטות על ענייני דיומא וזה לא הפריע לאיש)
הדבר המעניין ביותר היו תנועות כפות הידיים. במקומות מסוימים הם עיגלו את כפות ידיהם וסובבו אותן במין תנועה שמזכירה קצת טיי-צ'י או בלט, ולעתים הם הושיטו אצבעות מסוימות למעלה או שילבו חלק מהצבעות זו בזו, הפכו אותן למעלה כמגישים אותן או שהצמידו אותן בתנועת תפילה בודהיסטית רגילה.
כמה פעמים הופיעו נזירות עם בקבוק וויסקי קטן וטיפטפו לכולם (כולל אותנו קצת לכף היד ואז בתנועת אצבע מיוחדת העיפו את הנוזל מכף היד בכל פעם שהגיעו למילה מסויימת בדקלום. הייתה גם תנועה של זריקת אורז למקדש שרק הנזירים בשורות הקדמיות יכלו באמת לבצע, כי הייתה להם קערית אורז לידם.
אך בסוף הטקס עברו נזירות וחילקו לכולם גרגרי אורז בכף היד ואז ניסינו לחקות את התנועה וזה לא היה כל כך פשוט: הגרגרים שלי לא הגיעו לריצפה ונחתו על המזרון ועלי ואפי בכלל זרק את כל הגרגרים בבת אחת ולא נשארו לו להטלות הבאות...
הפוג'ה נמשכה מ-8 בבוקר ועד -5 אחה"צ, כשבאמצע היו כמה הפסקות, חלקן קטנות לשתיית תה מאכלים קלים וממתקים והפסקה גדולה לארוחת צהרים ולמנוחה, שבה הלכו הנזירים למעונם הנמצא ליד המנזר, והנזירות הלכו לחדריהן לנוח. (מלבד התורניות שעבדו כל הזמן והגישו אוכל ורחצו כלים) היו שם גם כמה נשים וילדים וכמה גברים שבאו למקדש, חלק ישבו ב"חדר ההדיוטות" בכניסה למקדש וחלק ישבו במקדש עצמו וסובבו במרץ גלגלי תפילה. הנשים עזרו באוכל והגברים הניחו מנחות ליד הפסלים הגדולים במרכז. אישה אחת בעלת פנים מוזרות ושיער קצר (דבר נדיר פה9 סובבה את המקדש כמעט לאורך כל הטקס ונחה רק בהפסקות, אפי משער שהיא חטאה חטא גדול מאוד, שרק סיבובים במספר גדול מאוד יכולים לכפר עליו...
בהפסקה שוחחנו עם הנזירים שהסבירו שהטקס נערך אחת לחודש כשהירח מלא, והנושא המרכזי הוא השאיפה לשלום ולשלווה. דיברנו גם עם אחת הנשים שדיברה אנגלית והיא סיפרה שהיא גרה במתחם המנזר לידינו ממש ומכירה את בעלת הבית שלנו ואף עוזרת לה לפעמים בבישול. היא הציגה לפנינו בגאווה את בנה בן ה-10 שעזר לה להחזיר את הכלים הרחוצים למקום, וסיפרה שהוא לומד בבית ספר
פרטי של הישועים והוא הגיע הבייתה לחופשת הפסחא ולכן ניצלה את ההזדמנות להביא אותו לטקס. היא אמרה שאינו מכיר את האלף בית הטיבטי ויודע לקרוא ולכתוב רק באנגלית. היא עצמה עובדת קשה – חוטבת עצים לחימום ומנקה ומבשלת ומגדלת את בעלי החיים בחצר – פרות תרנגולות ולכן לא הגיעה לפוג'ה כבר חמישה חודשים. כששאלנו מדוע יש בטקס כל כך מעט אנשים מן הכפר הסבירה בבישנות שזה החלק ששייך למנזר הזה, כשלא הבנו למה כוונתה הסבירה שהם לא מקבלים את הקרמאפה ה-17 שיושב עם הדלאי למה בדרמאסלה אלא את המתחרה הנמצא בצרפת ולכן אינם הולכים למנזר הגדול שנמצא ממש קרוב לביתה. לדבריה כאשר הסכסוך היה בשיאו אפילו זרקו עליהם אבנים כשניסו לבוא לשם. היא התנצלה שלא יכלה להסביר לנו מה נאמר בדיקלומים מפני שהיא פשוט לא יודעת כלום על זה והבטיחה לקרוא לאחת הנזירות שמדבר אנגלית שתסביר לנו. לקראת סוף הטקס חילקו שקיות ממתקים לכולם (אם המנזר קיבלה צלחת גדולה) ומייד תרמו ממתק אחד מתוכה לנזירה שעברה עם קערה. בחלק האחרון הצטרפו אלינו זוג צ'כי צעיר שנקלע למקום והתפעל מן מוזיקה שהגיעה לשיאה בתגבור של עוד שני סוגים של חצוצרות – שתיים ארוכות מאוד ושתיים קצרות המסתיימות במין פה של דג.
חזרנו 'עייפים אך מרוצים' עם תחושה של ניקיון פנימי ואיזה אושר בלתי מוסבר, שאפשר לייחס אותו ללבביות הקורנות של הנזירים והאנשים או לטקס עצמו ולשלווה והמסירות של הנזירים שדיקלמו ושרו במשך שעות ארוכות מרוכזים מאוד אך גם נינוחים ומחייכים לעתים מתוך סיפוק והנאה.

24.3.05 טקס זכרון

בוקר ערפילי אחרי יום חם מאוד ואנחנו ברומטק, כפר קטן ליד גנגטוק, שבו היינו כבר ופגשנו את מיכל. יצאנו אתמול בג'יפ שירות, צפופים ודחוקים במושבים האחוריים, כשרגל אחת שלי מונחת על קופסא גדולה במקום על הריצפה בלי שאוכל להזיז אותה והיא הולכת ונרדמת במהלך הנסיעה. (רק שעה, למזלי)
הנהג הוריד אותנו ליד שער המנזר, ולפתעתנו דהר פנימה מבעד לשער הסגור למכוניות שנפתח על ידי השוטר לכבודו. אנחנו היינו צריכים לעבור שוב את תהליך הבדיקה של הדרכונים כמו בפעם הראשונה ורק ביקשנו שיותר לא יטרידו אותנו כי אנחנו נגור בגסטהאוז שבתוך מתחם המנדר. אפי טיפס במעולה התלול אל המקום כשהתרמיל הכבד על כתפיו ואני חיכיתי לו עם שאר החפצים. לפתע הגיעה ילדה כבת 14, ושאלה אם אני למלון ולקחה את התרמיל הכבד השני ואתה באה עוד אישה מבוגרת שרצתה גם היא לקחת ממני את החפצים. הרגשתי לא כל כך נוח וסחבתי בכל זאת את שני התרמילים הקטנים וטיפסתי לאט למעלה.
המלון משקיף על גנגטוק והסביבה הקרובה לה - יערות וכפרים קטנים. החדר גדול ובסיסי ויש לו חלון גדול ומרפסת צרה המשותפת לחדרים שלידו. מיד הרגשנו שאנחנו בבית – הרבה יותר מאשר במלון המהודר בגנגטוק. סידרנו את הדברים בארון והחלפנו לבגדים קלים יותר כי היה ממש חם. יצאנו לסייר למטה בחנויות ובמסעדות שמחוץ למנזר ואכלנו באחת מהן. עלינו למנזר וחיפשנו מפה של הכפר – אבל אין דבר כזה בנמצא ואני מקווה שיש בכלל כפר עם מרכז מפני שלא ראינו בדרך משהו דומה לזה.
בעלת הבית סיפרה שהם הגיעו עם הקרמאפה בסוף שנות החמישים בבריחה הגדולה מטיבט, והממשלה ההודית נתנה להם את האדמה על ההר ולמטה. בתחילה הקרמאפה ישב במנזר העתיק שנמצא במרחק 2 ק"מ מהכפר, ואחר כך הפליטים שנשארו אתו בנו בעצמם את המנזר והמוסד לתיאולוגיה טיבטית שנמצאים למעלה וקיבלו את האדמה מהממשלה ההודית.
הקרמאפה ה-16 היה מנהיג כת הכובע השחור של הבודהיסטים הטיבטים (הכובע השחור שאמור להיות סרוג משערות של מלאכים נמצא כאן במנזר) המסדר הוא השני בגודלו ובחשיבותו אחרי הכובע הצהוב שבראשו עומד הדלאי למה.
הקרמאפה נפטר בשנת 81 , ובזמן ששרפו את גופתו ראו כדור אש נופל מאזור החזה שלו, הוחלט שזה הלב שלו, ולכבודו הוקמה סטופה מיוחדת.
לאחר מותו מילאו את מקומו ארבעה עוצרים, שהיו רימפוטצ'ים (כוהני דת) חשובים. שניים ישבו במנזר ברומטק (שמאר וג'אנגון), גיאלצאב ניהל מכון תיאולוגי בדלהי וסיטו הסתובב לו בעולם ולימד, ונכנס ויצא בחופשיות מסין. (היחיד מן העוצרים שסין איפשרה לו זאת) אחד מתפקידיהם החשובים היה למצוא את הקרמאפה הבא. בדרך כלל הקרמאפה משאיר הוראות או מכתב שמסייע למצוא את המועמד הבא לתפקיד. וגם לאחר מות הקרמאפה ה-16 חיפשו העוצרים בכל רחבי המנזר משהו כזה ולא מצאו דבר, והחליטו להגיד שמצאו מכתב לא ברור והוא מונח בתיבה מיוחדת.
במשך כמה שנים, לא הייתה התקדמות במשימה ונשמעו טענות נגד השניים שישבו ברומטק שנוח להם בלי קרמאפה מעליהם. מפעם לפעם התפרסמו שמועות על מועמד לתפקיד. למשל, הייתה שמועה בתו של מלך בוטאן נושאת ברחמה את הקרמאפה הבא. המלך ציווה להעניש כל מי שיפיץ את השמועה, אבל היא גוועה סופית רק לאחר שהנסיכה ילדה בת...
לחץ המאמינים גבר והעוצרים נפגשו מספר פעמים בדחיפות, פעמיים בדלהי ופעם שלישית ברומטק, בפגישה הזאת, שלף פתאום סיטו, מכתב שניתן לו לדבריו לפני שנים רבות על ידי הקרמאפה ה-16. כל הזמן חשב שזה קמע בלבד, וכשפתח אותו לאחר מותו הקרמאפה, התברר לו שזה מכתב ניבוי על היורש. כשנשאל מדוע לא הראה אותו קודם, השיב שהפגישות בדלהי לא היו במקום קדוש מספיק. שמאר וג'אנגון חשדו באוטנטיות של המכתב, אבל החליטו לשמור על חשאיות בכל הנושא. ג'אנגון התבקש לבדוק ילד בטיבט שנראה מתאים לדברי סיטו לנבואת הקרמאפה. הוחלט לשמור על כל הדבר בסוד, אך שבוע לאחר מכן שלח סיטו מכתב גלוי שבו סיפר על כל העניין. בטיבט יש מנזר בשם צורפו שממנו ברח הקרמפה ה-16 שעדיין פעיל חלקית, אך נמצא כמובן בשליטת הסינים. בהוראת סיטו התארגנה משלחת להביא את הילד למנזר הזה מן הכפר הנידח שלו. כל זאת, למרות ההסכמה על כך שרק ג'אנגון יארגן משלחת חיפוש.
יומיים לאחר מכן נסע ג'אנגון במכונית הבה-אם-ווה החדשה שלו בהרים לכיוון כלכותה. בשעה 6.30 בבוקר הבחין הנהג שלו על הכביש הרטוב בלהקת ציפורים, וכשניסה למנוע את דריסתן, סטה חדות ימינה והתנגש בעץ. הנהג והג'אנגון נהרגו במקום והמזכיר יצא ללא פגע.
סיטו וגיאלצאב שלחו "משלחת חיפוש" לטיבט, למרות שהילד כבר הגיע למנזר בטיבט והסינים הכירו בו כקרמאפה ה-17. זאת, אחרי שהודיעו שלא יכירו בשום גלגול רוחני של למה טיבטי שנולד לאחר הפלישה. הדלאי למה, שלא ידע על חילוקי הדעות בין העוצרים, אישר את הקרמאפה ה-17 אף על פי שלדברי השמועות הכל היה מזימה סינית להתערב ולשלוט בכת ודרכה לחדור להודו.
למרבה ההפתעה הילד, (אוגיין דורז'ה) שהסינים קיוו שיהיה שליט בובה מטעמם בטיבט, ברח בשנת 2000 מטיבט, וביקש מקלט אצל הדלאי למה בהודו. מנהיגי סיקים החלו בהכנות להעברתו לרומטק, אבל מכיוון שסין לא מכירה בסיפוח סיקים על ידי הודו, ורבים בהודו חשדו שאוגיין הוא מרגל סיני, הוא לא קיבל מעמד של פליט ונאסרה כניסתו לרומטק. על קירות המנזר מצאנו עצומה של המאמינים שקוראת לאמירת ביליון מנטרות להשבתו של אוגיין לכסאו ברומטק.
כל הסיפור הפיקנטי הזה מסביר את הבדיקות הקפדניות של בעלי דרכונים זרים בכניסה למנזר, ומבהיר את המתח השורר עדיין בין הודו לסין, שבגללו כל האזור הקרוב לגבול מוגבל לתנועת זרים – כמו האגם שבו היינו שלשום. השילוב הקטלני בין דת ופוליטיקה שאפיין את טיבט מאז ומתמיד (כמו כל מקום אחר בעולם בעצם) הטיל את צילו גם על הסיפור הזה שאפי קורא לו: "מעשה נורא בארבעה רימפוטצ'ים וקרמאפה אחד".
הבוקר הקודר נמשך ואנחנו השתהינו בבית עד שנמאס לנו והחלטנו לצאת ולהתאוורר. קידם את פנינו גשם קל של טיפות קטנות ובודדות. החלטנו לעלות בכביש היוצא ליד המנזר למעלה ולראות לאן נגיע. בתי הכפר מטופחים ויפים יחסית ובעלי החיים מסתובבים ברחוב ובחצרות: פרות, עזים, תרנגולות וכמעט כל בית שנימצא על הכביש הוא חנות קטנטנה עם חטיפים ושתיה. הדרך הובילה אותנו לאזור מיוער ופסענו בנחת בין הטיפות, מתבוננים בנוף שנראה כמעט אירופי. לפתע שמענו צלילי חצוצרות ותופים שהלכו וגברו, וראינו למטה בעמק עשן מיתמר. כשהמשכנו ראינו אנשים וכמה נזירים עם מטריות ענקיות, תוקעים בחצוצורות ומכים בתוף בתוך רחבת דשא גדולה ובשתי קצותיה מדורות מעשנות. אדם שהלך לפנינו הסביר לנו שזה טקס זיכרון למישהו שמת. הגענו למדרגות שירדו אל קבוצת הבתים שמעל הרחבה הירוקה שבה התרחש הטקס, והחלטנו לרדת. הגשם התגבר והטקס נמשך, ולא היו כבר הרבה אנשים ליד הנזירים. בחורה צעירה עלתה מן הרחבה ועמדה לידינו, וסיפרה לנו שזו האזכרה של סבא שלה שמת לפני שנה. אפי ביקש רשות לצלם את הטקס ואותה ונענה בחיוב. היא החזיקה שתי חצוצורות בידה, והסבירה לנו שאלה חצוצורות מיוחדות לטקס אזכרה. לאחר כמה זמן ביקשה סליחה והלכה. המשכנו לעמוד שם ולצלם עד שכל הנזירים התחילו לעלות מן הרחבה. לפתע הגיעה הבחורה ואמרה: סליחה, דוד שלי קורא לכם. עלינו אחריה לבניינים ונכנסנו למין צריף חשוך בלי חשמל שבמרכזו עמד שולחן גדול ועליו הרבה סירים ענקיים, צלחות, כפות, כוסות ואפילו מפיות נייר. סביב הקירות ניצבו כיסאות וכמה אנשים ישבו ואכלו. הבחורה הושיטה לנו צלחת וכף והחלה להעמיס עליה אורז, ירקות ותפוחי אדמה, (כשהגיעה לבשר ולצ'ילי עצרנו אותה), והזמינה אותנו לשבת ולאכול. הופיעו עוד ועוד אנשים וביניהם אישה זקנה שנראתה כמו הסבתא. הראינו להם את התמונות שאפי צילם והם התרגשו מאוד. הם איכרים מקומיים משבט הלפצ'ה והנזירים שערכו את הטקס מהמנזר העתיק שנמצא ממש קרוב. בחוץ עמדו כמה אנשים מרופטים וכהים שנראו כמו צוענים, ורחצו את הכלים שהושטו להם מבעד לחלון, והם כנראה צוות ה'קייטרינג' שנשכר לאירוע הגדול. כשיצאנו אחרי הארוחה הטעימה, ראינו שבעוד שני צריפים ישבו ושתו תה ואכלו מממתקים וניהלו שיחות ערניות ושמחות.
שוב נוכחנו שבהודו לא צריך לחפש יותר מדי חוויות: צריך פשוט לעמוד ולחכות ולהיות מוכן לקבל אותן כשהן באות. והצירוף של סקרנות ופתיחות ובתוספת גם מצלמה המקרבת לבבות פה – במיוחד דיגיטלית שאפפשר להראות את התוצאות למצולמים – זה כל מה שצריך.
הגענו למנזר העתיק ושמענו חצוצורות מרחוק – הסתבר שמתנהל שם טקס קטן עם כמה נזירים, וראינו את סופו. הילדים הנזירים שישבו בטקס השתעממו קצת והיכו קלות זה את זה והכל היה טבעי ונינוח מאוד. בחוץ ישבו אנשים במין סככה פתוחה והקשיבו למישהו שדיבר וכתב על לוח וגם הנזירים הסתובבו ליד והקשיבו. שאלנו את אחד האנשים והוא סיפר שזאת פגישת התושבים המקומיים התומכים במנזר הזה, והם מדברים על דרכים לשיפור המקדש ושימורו.
חזרנו עד למנזר בתחומו אנו מתגוררים והחלטנו לרדת בכביש ולראות אם יש איזה שהוא מרכז לכפר בהמשך וגילינו מנזר קטן של נזירות. הן היו צעירות וחביבות ואם המנזר שמחה להצטלם כשהיא קפואה בהבעת פנים רצינית. בחורה מהכפר שסיקרה את אחת הנזירות שהיא חברה טובה מאוד שלה סיפרה לנו שמחר יהי במנזר טקס פוג'ה גדול ושאנחנו מוזמנים.
במורד הכביש יותר למטה מצאנו שלט על שירותי אינרטנט במסעדה שנמצאת בריסורט נופש. המקום נראה נטוש ולא התחשק לנו לרדת בשביל שהוביל לכניסה, כשכבר השלמנו עם זה שלא נוכל לשלוח ולקבל עד שנחזור לגנגטוק.

חזרנו למלון ומזג האוויר הפך גרוע יותר ויותר, היה מעונן מאוד וירד גשם שהלך והתחזק. ישבנו בחדר והעברו את הזמן בקריאה, כתיבה, האזנה למוסיקה עד שהגיעה שעת ארוחת הערב. הפעם ביקשנו שקשוקה וצ'יפס שראינו בתפריט והופתענו מאיכות האוכל. בעלת הבית סיפרה שישראלי אחד לימד את אחיה לפני כשלוש שנים ומאז היא עושה את זה לבקשת ישראלים המגיעים אליה.

23.3.05 הטיול לאגם צונגו – נטולה

הערה מינהלית: יש לנו בעייה עם העברת תמונות לבלוג – יש עוד תמונות לפרק הקודם, וגם לזה, כמובן. עם קוראינו הסליחה, נשתדל לסדר את העניינים או דרך נציגתנו הדס או בהמשך הדרך...

אחרי השתהות לסידור העניין של תקווה ואיילה שיצאו אחרינו בג'יפ אחר (הן היו צריכות לסדר את הנסיעה המוקדמת של איילה הבייתה) יצאנו לדרך – אנחנו, זוג ישראלים צעיר וזוג אנגלי בשנות השלושים שלו וכמובן הנהג והמדריך.
הדרך התפתלה בהרים, בין כפרים קטנים ויערות כשהיא עולה כל הזמן למעלה, והגובה מגביר את הלחץ על אוזנינו. בנקודה מסויימת עצרנו ליד מחסום צבאי, והמדריך והנהג הלכו לביתן השומר עם ההיתר שלנו (שהוצא כבמטה קסם על ידי הסוכן הממולח בלי צילום דרכון ובלי תמונה – בעוד ששאר הנוסעים שנרשמו לפנינו נדרשו לתת אותם) וחזרו להמשיך מבלי שמישהו יבדוק ויוודא שאכן אנחנו הנוסעים. נכנסנו לאזור צבאי לגמרי, שחיים בו גם אזרחים אך הוא כולו מחנות צבא ומחסומים. (מחסום הוא ביתן קטן ולידו קורת עץ ארוכה המורמת תמיד, ושלושה חיילים משועממים המחייכים למכונית ונועצים עיניים סקרניות)
האוויר הפך להיות קר יותר והתחלנו לראות שלג על ראשי ההרים, ואחר כך בצדי הדרך. בהדרגה גדלו כמויות השלג על גגות הבתים, האדמה, העצים ולפעמים נראו ערימות בגובה של כחצי מטר.
מחנות הצבא נקיים ומסודרים בדרך כלל, אבל בנויים מפחונים צבועים בצבעי הסוואה מוזרים: אדום, ירוק, צהוב וחום – בקיצור הסוואה עליזה למדי... שלטים על הכביש כמו: "חדר אוכל קצינים" יצרו הרגשה שאנחנו בתוך מחנה אחד גדול, אם כי בין המחנות היו כפרים קטנים עם חנויות קטנות וכביסה אזרחית ואנשים שעוברים ברגל ובמכוניות.
הגענו למקום מושבה של חטיבה כלשהי שהתחילה את ימיה בזמן השלטון הבריטי, וראינו שבשני צדי הדרך קבועות אבנים ועליהן כתובים המקום שבו שהתה החטיבה ובאיזה שנים. חלק מהמקומות היה מתקופת העצמאות של הודו, וחלק ממלחמת העולם השניה – בורמה, ואפילו מלחמת העולם הראשונה: "פלשתינה 1917 – 1918". השלט הזה עורר בנו התרגשות. כמובן שאפי צילם, למרות האיסור לצם פריטים צבאיים, אבל הנהג והמדריך החליטו שאם לא רואים אותו זה לא נורא.
הדרך הייתה צרה מאוד, חלקים גדולים ממנה היו ללא מעקה הגנה, והתהום מתחתינו הייתה עמוקה בצורה מפחידה. מדי פעם היו על הכביש זרמים של מפלים קטנים שירדו מן ההרים כתוצאה מההשלג שהחל להינמס. היה די חם - השמש זרחה והיה בהיר וצח.
לאחר עלייה תלולה מאוד, כשמדי פעם מופיעות מולנו לפתע מעבר לעיקול הדרך משאיות צבאיות ענקיות, והלב קופץ בכל פעם מחדש כשהמכונית שלנו מוסטת הצידה כמעט לתהום, הגענו לאגם.
האגם היה קפוא כולו וסביבו גבעות שלג והרים גבוהים. המראה היה פשוט קסום. ליד אגם היו עשרות דוכנים קטנים שבכולם מכרו אותם דברים: חטיפים מתוקים ומלוחים, שתיה חמה וקרה, אוכל חם קל לפי הזמנה, כובעים ארנקים וכו'. ראינו שחלק גדול מן המוכרות מכסות את פניהן במין מסיכה סרוגה ולא היה ברור ממה הן מתגוננות. תקווה אמרה שהן לא רוצות שעור הפנים שלהן יהיה כהה מן השמש שהקרינה שלה בגובה הזה (3700 מטר!) חזקה במיוחד.
הגענו לקיוסק-מסעדה "שלנו" כלומר שקשור לנהג ולמדריך, והציעו לנו לשאול מגפיים תמורת 10 רופי, כי על הכביש זרמו מים והוא כבר היה שלולית אחת גדולה ושלג הוסיף להינמס ככל שהשמש עלתה וחיממה. נהגי יאקים ניסו לפתות אותנו לעלות על יאק ולסובב אתו חלק מן האגם, אך מראה ההודים הרכובים משפחות משפחות מתנדנדים באי נוחות, לא עורר חשק גדול לעלות על הבהמות המגושמות האלה. היאקים היו מקושטים בסרטים צבעוניים ואפילו הקרניים הארוכות שלהם היו חבושות במין אריג ססגוני.
יצאנו להקפת האגם ברגל והשתעשענו בזריקת כדורי שלג כשתחושת "שוויצריה" אוחזת בנו בכל פעם שאנו מסתכלים בנוף. המדריך לא טרח להסביר או להוביל ורק הראה לנו את הכיוון אחרי הגשר – למסלול בשלג שיצרו היאקים ומוביליהם מסביב לחלק מן האגם. המסלול היה צר ומדי פעם היינו צריכים לסטות ממנו כדי לתת מעבר ליאקים, כך המקום היה מסודר לנוחותם כעונש על שסירבנו לרכוב.
ליד האגם מצאנו סוכת ישיבה ונחנו בה אחרי שטבענו קצת בשלג, מפני שבמקומות אחדים הוא הפתיע ודריכה לא נכונה הפכה לשקיעה של למעלה מחצי מטר בתוכו – עד שלחלק מאתנו נכנס שלג למגפיים וירד עד לגרביים. המגוחך במצב היה שהתפשטנו מחלק מן השכבות שבהן היינו מכוסים מפני שפשוט היה לנו חם. אני סבלתי מקוצר נשימה וסחרחורת והיה לי קשה ללכת ובמיוחד לעלות, או להיחלץ מן הבורות שבתוך השלג שאליהם נפלתי מדי פעם.
לבסוף חזרנו אל הצריף שלנו, הפונדקאית חילצה אותנו מהמגפיים בכוח רב, ומייד הציעה לנו אוכל: חביתה עם ירקות או איטריות עם ירקות, והכל בתוך צריף עלוב וקטן שחלקו הקדמי משמש כקיוסק ועל הקיר תלויים מעילים חמים להשכרה למי שבא בלעדיהם.
ברגע שיצאנו לדרכנו בחזרה החלו השמים להתענן, והתחיל להיות יותר קר. הנסיעה הזאת הייתה אף יותר מפחידה מן הנסיעה לשם. המפלים הקטנים הפכו לזרמים חזקים בעקבות השלג שנמס בכמויות, והערפל הפריע לראות את המשך הדרך, שהתפתלה מאוד עד שבכל כמה מטרים היה עיקול חד. הנהג הקטן והשקט היה עירני מאוד ודיבר כל הזמן עם המדריך, שלא רק שלא גילה שום רצון לדבר אתנו ולענות לשאלותינו, אלא פשוט נמנם לו ולא טרח אפילו לשמור על עירנות הנהג.
לבסוף הגענו לגנגטוק וחזרנו למלון, ובדרך ראינו שוב את השוק הנפלא שלה: כמעט כולו נמצא בתוך חלל גדול המחולק על ידי עמודים, והדוכנים צפופים מאוד ובתוכם עוברים ונדחקים הקונים והמוכרים. ניסיון נואש להעביר את החלקים הקודמים של הבלוג באינטרנט נכשל והבחור הנחמד במקום אמר שבבוקר יהיה קשר.
כמה מלים על הקפה האינטרנט כפי שפגשנו אותו בהודו עד כה. בדרך כלל המקום קטן עם כעשר עמדות, לפעמים הוא משמש גם לתיקונים או למכירת מחשבים, החוטים עוברים מעל האנשים ובין העמדות והחיבורים תלויים להם בכל מקום אפשרי. על הריצפה מונחים מצברים ענקיים מאובקים ומוזיקה מערבית רועשת והכל מאובק ומבולגן – ממש ההי-טק בהתגלמותו! מלבד התיירים יושבים שם גם מקומיים, צעירים שאין להם מחשב בבית. הפסקות חשמל ונפילות של השרתים הם תופעה רגילה וראינו אפילו שלט במקום אחד: "לצערנו הקשר איטי מאוד, זו אינה אשמתנו."
למחרת חזרנו אל קפה האינטרנט ולשלוח ולקבל דואר ובמשך קרוב לשעה אכן הקשר פעל אך אז הכל נגמר ויצאנו לבנק להחליף כסף. שמתי לב שהנשימה שלי ממשיכה להיות קשה וכואבת גם אחרי שאני יושבת זמן רב ולא זזה והראש כואב לי מאוד. הגענו למסקנה שהגובה של אתמול (3700 מטר!) עוד משפיע עליי והחלטתי ללכת למלון ולנוח. במצב כזה טלוויזיה בחדר היא בדיוק במקום מפני שהיה קשה לי לקרוא, ולא יכולתי גם לישון.
בינתיים אפי חזר מהסידורים – מזיע אך בלי כסף כי הייתה שביתה בבנק, וללא כל הצלחה בשיגור הדואר האלקטרוני מאחר שהנתק בתקשורת נמשך (לדברי המפעיל גם זה היה קשור לשביתה).
התאוששתי קצת ויצאנו להרצאה של הגורו במנזר שלפי המפה היה צריך להיות למעלה בעיר, מעל הפרק העירוני ותערוכת הפרחים שראינו כבר. אנשים ששאלנו הראו לנו על הדרך למעלה, ואנחנו חשבנו לתומנו שזה לא רחוק, כמו שהראתה המפה הסכמתית והלא מדוייקת שהייתה בידינו. הדרך הייתה תלולה והשמש חיממה יותר ויותר ואני לא הרגשתי כל כך טוב. לבסוף עצרנו טקסי שירד למטה ונסענו בדרך ארוכה שהמשיכה לעלות בכביש משובש ובשכונות לא צפופות עד שהגענו לגבעה יפיפיה. המקום מוקף יעקות ירוקים ולפני המנזר נמצא הכלא המרכזי של סיקים, שנדמה כי שוכניו רואים את הנוף היפה ביותר בעולם שנשקף מבעד לסורגים.
ברחבת המנזר הוכנה במה מקושטת בדגלים ובדים וציורים צבעוניים, ומולה סודרו כיסאות פלסטיק שעליהם ישבו מקומיים רבים. ביניהם היו הרבה זקנות לבושות בלבוש טיבטי מסורתי ומגלגלות גלגלי תפילה או מחרוזות תפילה, וממלמלות פסוקים מן התפילות. ברמקול שמעו מישהו מקריא פסוקים בטיבטית, ומסביב ליד הקירות עמדו או ישבו נזירים וזקנים עם חרוזי התפילה, מתחממים בשמש ומחכים. בצד היה אוהל גדול ובו היו ספסלים וכריות הסבה ודוכני עץ שעליהם הונחו כוסות צ'אי חם לבאים ומין בצקים מטוגנים מתוקים. ראינו שם חלק מן המערביים שפגשנו יומיים קודם בטקס המקדש הקטן, והם חייכו אלינו אך לא גילו בנו עניין אלא היו דרוכים לבואו של הגורו כמו כולם. ישבנו ושתינו ואכלנו, ואז ראינו את מיכל; שהצטרפה אלינו אך התחבקה בידידות עם חלק מהחסידים שכנראה הכירה מקודם, במהלך נדודיה.
הגיעה מכונית עם עוד חסידים ועם מין "לחם קודש" מתוק שנראה כמו לחם שחור, אבל הוא מתוק מאוד והסוכר ממש נגרס בין השיניים כשאוכלים אותו. לפתע הגיעו לרחבה שתי מכוניות אחת רגילה והשניה מרצדס מפוארת, וממנה ירד הגורו מלווה בעוד חסידים. הוא הוכנס פנימה והרמקול הפסיק להשמיע פסוקים. לאחר שכולם התקרבו ובעלי המצלמות הכינו את מצלמותיהם נשמעו תרועות חצוצרות והמאסטר הגדול יצא מן המנזר. כולם קמו על רגליהם קדו והצמידו את ידיהם לברכה, וחלק ירדו על ברכיהם לאדמה והניחו עליה את המצח לאות כבוד כמה פעמים. המערביים עמדו לידם וצילמו והיו די בולטים בקהל הנרגש. המאסטר עלה על הבמה, והחל לדבר בפשטות ובידידות עם הקהל, כשהוא שואל שאלות ומצחיק אותם וקורא לכל מיני אנשים שיגיעו אליו כמו בהופעה בקיבוץ.
הוא דיבר באנטונציות מאוד מגוונות והשתמש בידיו ובגופו, ולא תרגם שום דבר לאנגלית. הוא לא רצה לקטוע את רצף דיבורו שנשמע כמו סיפור של אבא לילדיו, והתעלם בחוכמה רבה מן התלמידים המערביים שהיו מיעוט קטן בקהל. לאחר זמן מה עזבנו יחד עם מיכל, ויצאנו ברגל למטה בדרך נפלאה בין כפרים קטנים עד שתפסנו טקסי שהביא אותנו לעיר.
הספקנו עוד להחליף כסף אצל חלפן פרטי, (היחיד בעיר, כל הבנקים הציבוריים שרק הם מחליפים כסף זר היו בשביתה נגד תוכנית הפרטה של ה'בזק' הממשלתי המקומי) ולהתעניין היכן תחנת השירות של הג'יפים לגנגטוק- למחר בבוקר. שאר היום עבר במנוחה ובניסיון נוסף לשלוח דואר אלקטרוני – בהצלחה חלקית והבטחה שמחר בבוקר יהיה קשר.
הבוקר, קמנו להזמין כרטיסי רכבת לורנסי על פי עצת מיכל, ואפי יצא לנסות שוב לשלוח את התמונות מהבלוג. אני עמדתי בינתיים בתור הנשים שהיה הקצר ביותר, אך התברר שאותו פקיד מטפל בגברים ובנשים – פעם בגבר ופעם באישה. מיכל עמדה לפני ורצתה רק לדעת מה מצבה ברשימת הstand-by והתברר לה שהיא עברה ממספר 9 למספר 6 לנסיעה של ה31 לחודש זה. כשהגיע תורי סוף סוף אפי כבר חזר וניהלנו את השיחה עם הפקיד ביחד. הוא היה מאוד תקיף ובטוח בעצמו ונראה כנהנה מהכוח שבידיו על העומדים בתור המושטים את הכרטיסים או את טופסי ההזמנה לכרטיסים בתחינה. קודם כל הושיט לנו טופס שבו היינו צריכים למסור את שמנו, גילנו ומקום מגורינו. אחר כך דרש שנכתוב את תאריך הנסיעה. ואז הודיע שבתאריך הזה אין כרטיסים ישירות לורנסי אלא למקום שנמצא במרחק שעה נסיעה. כששאל איזה מחלקה העניין התחיל להתבלבל והוא טען שאין קרונות שינה בכלל בלי מיזוג אוויר, וכבר חשבנו שניסע בכל זאת עם מיזוג אוויר ונתעטף היטב, ואז חזר ואמר אבל אין בכלל קרונות שינה... לבסוף קרא לבחור חביב שעזר לו, שהיה כנראה נחות ממנו בדרגה מפני שלא היה לו כיסא משלו. הוא פשוט אמר לנו שיש רכבת אקספרס לורנסי שבה יש רק קרונות שינה עם מיזוג אוויר, ויש רכבת רגילה למקום קרוב לורנסי שבה יש קרונות שינה בלי מיזוג אוויר. כל כך פשוט! והרי כל מה שאמרנו מהתחלה הוא שאנחנו לא רוצים לנסוע עם מיזוג אוויר! לקחנו את הכרטיסים בדיוק לתאריך שרצינו ה- 15 לאפריל, וחסכנו כחמש מאות רופי. את הכסף הזה נוציא על טקסי מיוחד לוראנסי. אני מקווה שלא נגלה שהנסיעה הזאת היא למעלה מכוחותינו: ראינו בלונלי פלנט שהנסיעה ברכבת האקספרס לוקחת 16 שעות, ואני לא מנסה לחשוב אפילו כמה ייקח לנו ברכבת מאסף...
אבל צריך ללמוד גם משגיאות. הפחד שלי מנסיעה בקרון עם מיזוג אוויר מקפיא שאי אפשר לווסת אותו, שתגרום לכך שנהיה חולים דווקא בוראנסי מכל המקומות בהודו, גדול מהחשש מנסיעה ארוכה בחום, בלי תנאים בסיסיים הולמים.

The guard at the monastery entrance

Praying wheels

8 spoke wheel - a buddhist symbol

Temple Gong

Sitting Buddha

Michal in Rumtek

Closer Look

Rumtek Monastery

20.3.05 רמטק וסוגיאל ריפוטץ

הבוקר היה בהיר והראות הייתה טובה וראינו אפילו חלק מהקנצנג'ונגה מהחלון, ולכן החלטנו "לתפוס את השור בקרניו" ולצאת לרומטק. זהו כפר קטן במרחק 24 ק"מ (שעה נסיעה) ובו נמצא המנזר החשוב ביותר של מסדר הקרגיופה, אחד מהמסדרים של הבודהיזם הטיבטי. המנזר בנוי לפי הארכיטקטורה הטיבטית המקורית, ועורר מתיחות בין הודו לסין בעקבות סכסוך על בחירתו של ראש המסדר. הדרך התפתלה בין כפרים קטנים, והטרסות על מדרונות ההרים נראו כמו גלי ים ירוקים. בשער המנזר היינו צריכים להראות שוב את הדרכונים ואישורי השהייה לבדיקה מדוקדקת, והשוטר הופתע לגלות את הויזה להודו מהודקת לדף בסוף הדרכון, אף על פי שאני בטוחה שכל הויזות של הזרים מהודקות באותו המקום...
בכניסה למנזר פגשנו ישראלית נחמדה בשם מיכל, שסיפרה שהיא באה לרומטק לכמה ימים. היא המליצה לנו על מלון קטן שבו היא מתארחת מיד לאחר הכניסה. מיכל סיפרה שהיא באה לתקופות זמן להודו כבר במשך 11 שנה ולכן היא מאוד בעניינים. שלשום היא שמעה בגנגטוק הרצאה של סוגיאל רימפוטץ', גורו מאוד ידוע במערב שכתב את "ספר החיים והמתים הטיבטי", והוא ירצה שוב ביום שלישי ב- 2 על המוות. קבענו שהיא תשאיר לנו פתק במלון על מקום ההרצאה. המקדש באמת יפה ומיוחד ופחות מצועצע מן המקדשים האחרים שראינו, והכפר נראה חמוד ועם הרבה אפשרויות של טיולים ברגל.
חזרנו לעיר והלכנו לאכול צהרים במסעדה קצת מהודרת מפני שהקיבה של אפי עדיין לא נרגעה מן הפגישה הראשונה עם אוכל הרחוב ההודי. בסוף הארוחה ניגש אליי בחור צעיר והציע לי להצטרף לסיור עם מכונית ומדריך לאגם – ליום אחד מגנגטוק, ושאל: אתם ישראלים? יש לי קבוצה של ישראלים, החלטנו להיכנס למשרד שלו שנמצא מתחת למסעדה ולבדוק. במשרד הייתה משפחה שנראתה כמו המקומיים – כלומר האם והילדים היו מלוכסני עיניים אבל היה ברור שהם תיירים בגנגטוק. האב ניהל משא ומתן עם הבחור על איזשהו סיור ולבסוף הסכימו והאב קנה כרטיסים. בינתיים ישבנו וחיכינו לידם. האם שאלה כמובן מאין אנחנו, ואפי החליט לנקוט בשיטת התקפת הנגד: ומאין אתם? התברר שהם מאסאם, אבל במקור הם ממונגוליה, כנראה הסבים הם שהגיעו לשם. הם המליצו לנו לנסוע לאסאם ולנו לא היה נעים להגיד שבמקום שבו מתפוצצות מדי פעם פצצת באוטובוסים כבר היינו...
לפתע ראה אפי ברשימת השמות לטיול של מחר את שמותיהן של תקווה ואיילה, האם והבת שפגשנו כבר בדרג'ילנג. זה היטה את הכף לטובת הטיול, מפני שהנחתי שאם איילה המנוסה בהודו מאשרת, יש לשער שזה יהיה טוב. סיפרנו לבחור שאנחנו מכירים אותן ושאנחנו רוצים להצטרף, וכתמורה סיפק לנו מידע חשוב: היכן הן מתגוררות בגנגטוק. ואז הציע לנו לצאת לטרק של שבעה ימים לכיוון הקנצ'נג'ונגה, שבו מטפסים לגובה של 4200 מטר. הוא הראה לנו תמונות של ארבעה מטיילים מקנדה בני 70 שעשו את הטרק הזה בלי בעיות. התמונות והתיאורים הנלבבים שלו על הנוף ועל העליה האיטית והשהות של שני לילות באותו גובה כדי להתרגל אליו, והנחמה שיש מקלחת של דלי – כל אלה פיתו אותנו. עד שהגענו לשאלה, שהוא הגדיר אותה כשאלה העצובה בשבילנו, ואפי הגדיר אותה כשאלה השמחה בשבילו. כל יום בטיול עולה 45 דולר לאיש. כשראה את רתיעתנו התחיל המסע שכנועים והצעות להוזלות שונות (אפילו לתת לנו את הטיול של מחר בחינם – 20 דולר מתוך 630...)
בקיצור, איש מכירות מקסים בנוסח מערבי למדי שלא פגשנו כמעט כמוהו עד כה. אפי נענה לאתגר והצליח להוריד את המחיר ל- 400 דולר אבל אז, התחלנו לחשוב שאולי נרצה לעשות טרק ארוך בצפון- מערב הודו בקיץ ולא נוכל לעמוד בהוצאה כזו ולשמור על התקציב שהחלטנו עליו. אמרנו לו שאנחנו צריכים להרהר בדבר ונשיב לו מחר בטיול. יצאנו לתערוכת הפרחים שהמליצו עליה במרכז המידע לתיירים. (שנראה שונה לגמרי מלשכת התיירות של מערב בנגל בדרג'לינג: שתי בחורות צעירות דוברות אנגלית רהוטה ומלאות ידע) התערוכה הקטנה הייתה באמת יפיפיה והסחלבים כמובן היו גולת הכותרת שלה. משפחות של תיירים הודים (כמעט תמיד ההורים וילד אחד ולפעמים גם ההורים של אחד מבני הזוג) ומקומיים הסתובבו וצילמו בהתלהבות לצלילי מוזיקה קלסית, פרחים מערביים וטרופיים באווירה מנותקת לגמרי מן הסביבה.
לאחר התערוכה רצינו ללכת לארמון המלך של סיקים שנמצא מעליה והיססנו קצת מכיוון שאף אחד לא הלך לכיוון והשער נראה סגור. בכל זאת המשכנו וראינו שהארמון אכן סגור והפך למקום פרטי, אבל בהמשך ראינו מקדש ומגורי נזירים והחלטנו לראות אותם. סובבנו את המקדש ומהפתח האחורי הגיעו קולות שינון מזמורים טיבטיים וכלי נגינה כמו ששמענו בטקס במקדש בגום. ראינו וילון המכסה על דלת והסטנו אותו ולהפתעתנו המקום הקטן היה מלא באנשים מערביים יושבים ברגלים משוכלות על הרצפה ומשננים פסוקים טיבטיים מחוברות קטנות באנגלית שהיו בידיהם. נכנסנו והתיישבנו לידם וראינו שעל דוכן מוגבה מולם יושב אדם שנראה כמו נזיר די שמן וקורא מן הספרים הטיבטיים הקטנים. במהרה התברר שהקולות שאנחנו שומעים: הדקלום, החצוצרות והתופים מגיעים מרמקולים ענקיים הנמצאים לידו, מדי פעם הפסיק את מכשיר ההקלטה ונתן הוראות באנגלית: "עכשיו רק תקראו", "עכשיו אני אקרא ואתם תקשיבו". המראה היה הזוי למדי, ואני מרגישה שהמילה הזוי כבר אינה מתאימה להודו משום שיותר מדי דברים נראים לנו הזויים ולמעשה הם חלק מהחיים פה. המקדש היה קטו ומצועצע ומלא תמונות ומנורות וחלק מן האנשים שישבו על הריצפה לבשו מן תערובת של בגדים הודים, טיבטיים וסתם הופעה של שנות השישים. הם היו רציניים עד אימה כשחלק מהם רכונים על החוברות ומשננים במסירות הנפש את הפסוקים שהייתה להם מעין מנגינה שחזרה על עצמה ואחר כך הצטצלה באוזנינו זמן רב. הטקס נמשך ונמשך, אני מזן כבר הרמתי את הרגליים וחיבקתי את הברכיים וארגנתי את עצמי בצורה נוחה. כמה צעירות שישבו לידי החליפו באי נוחות את שיכול הרגליים והתנועעו במקומם והיה די ברור שמצב הישיבה הזה מפריע להם. אחת הבנות ניסתה ללחוש משהו לחברתה הרכונה על ספר התפילות של הבחור שישב לפניה וה'ספק נזיר' (אז כבר הבנתי שהוא לא נזיר, מפני שבגדיו לא היו בגדי נזיר) שאל אותה באנגלית: כן? היא הניעה בראשה והוא אמר: את מפריעה לאחרים. הבחורה קפאה במקומה זמן ארוך. לבסוף ניצלה הזדמנות כשצלילי החצוצורות והתופים החרישו את האוזניים וקמה בזהירות ועמדה מאחורי קיר קטן וניסתה להעיר את רגליה שנרדמו... בסופו של דבר המנהיג הפסיק את ההקלטה ואמר שעכשיו יש הפסקת תה. כולם יצאו לאט ואט ואפי ניצל הזדמנות לשאול בחורה צעירה לבושה בבגדים טיבטיים מסורתיים מי הוא האיש המנהל את הטקס, והתברר שזה סוגיאל רימפוטץ', אותו גורו שמיכל סיפרה על ההרצאה שלו. האנשים שישבו במקדש הם חסידים שלו וכולם עמדו בחוץ והתבוננו בו מרחוק בהערצה ובכבוד ולא העזו להתקרב, מלבד כמה מקורבים שנראו כעובדים אתו באופן קבוע. שתי זקנות טיבטיות שסובבו את המקדש בתפילות עוד לפני שנכנסנו לטקס עצרו בהדרת כבוד וקדו לפניו וזקן חביב בחלוק טיבטי אפור התקרב אליו ושוחח אתו בטיבטית, ואחר הוא הציג אותו לפני האנשים כמי ששירת את מלך סיקים האחרון כששלט עדיין בארמון השכן. גינוניו היו אדנותים ולהוראתו הובא שאל מן המקדש והמקורבים שמו על כתפיו כמו שמלבישים מלך או אציל. בינתיים שאלנו על ההרצאה ביום שלישי והמקורבים אמרו שהם חושבים שההרצאה תינתן בטיבטית לנזירים המקומיים, אבל הם לא היו בטוחים. אפי ביקש מהם לברר אצלו והם ניגשו אליו. רק בסוף ההפסקה כשהגורו קרא לחסידים להיכנס שוב ענה לנו אחד המקורבים גבר בשנות הארבעים שלו שההרצאה תתורגם לאנגלית. בינתיים התקרב אלינו הגורו והגרמני הציג אותנו כישראלים המתעניינים בהרצאה שלו, בלי היסוס ובנימה מואד דמוקרטית לחץ הגורו את ידו של אפי, ועורר מבטי השתוממות בקרב הנוכחים. כולם נכנסו פנימה ואנחנו לבשנו את הנעליים ויצאנו לדרכנו. התופעה כולה הייתה מעניינת מאוד. האיש ללא ספק בעל כריזמה ומרשים, ומתגובתו של אפי ואחרים לספר שלו והתרשמותה של מיכל מההרצאה אני מבינה שהוא אדם חכם ומיוחד. אבל ההתנהגות של החסידים, במיוחד הצעירים, עוררה בי הסתייגות. הם לקחו חלק בטקס עתיק שהתפתח במשך אלפי שנים בחברה זרה ושונה מזו שהם באים ממנה, בלי להיות חלק מקהילה חיה ונושמת במקום אחד כמו שהיה ועדיין המתרחש כאן. זה היה מלאכותי וחסר כל שורשים ואפילו קנאותם של יהודים החוזרים בתשובה נראית טבעית יותר מזה. החלטתי שלא אחרוץ משפט על האיש אלא אחרי שאשמע את ההרצאה ביום שלישי, אך ברור לי שרכש לעצמו גינונים של איש יחסי ציבור מערבי מצויין.
חזרנו למלון ובדרך פגשנו את תקווה ואיילה שסיפרו על טיול של שלושה ימים לצפון סיקים שעשו ונהנו ממנו מאוד. קבענו לאכול יחד במסעדה טיבטית טובה שהן מצאו. שם פגשנו עוד זוג ישראלי שגם יצא מחר לטיול לאגם. הפסקת חשמל בעיר החשיכה את הרחובות והמסעדה שנמצאת בקומה שלישית הייתה חשוכה ומוארת רק בנרות, אבל מלאה בסועדים מקומיים ותיירים. כל הזמן ירד גשם זלעפות עם טיפות ענקיות שהחל כאשר החשיך.הרחובות בדרך חזרה מהמסעדה היו חשוכים והגזם היה כל כך חזק עש שנרטבנו לגמרי, ופספסנו את המלון. כשמצאנו אותו הדלת הייתה סגורה (זהו מנהג מקמוי הוא לסגור את הדלתות של המלונות בשעה 9.00) ואיש לא ענה לצלצול שלנו בפעמון. חשבנו שטעינו במלון וחזרנו קצת ברחוב, וכשלא מצאנו שוב ניסינו לקרוא את השלט בחשיכה ולבסוף החלטנו שזהו המקום ודפקנו בדלת בכוח. מייד היא נפתחה והלובי החשוך היה מואר באור נר בלבד ואז הבנו את מקור הבעיה: בגלל הפסקת החשמל הפעמון החשמלי לא עבד ולכן לא פתחו לנו...
המלון נראה חדש ומצוחצח אבל יש בו כמה דברים מוזרים. העובדים מלאי רצון לשרת ולעזור ולהתנהג כמו שנדמה להם שהמערביים רוצים – מחייכים כל הזמן, שואלים עם אנחנו רוצים משהו לחדר, בארוחת הבוקר מוזגים את המים והתה לכוסות ומקפידים על הנחת הכלים והמנות. אבל החדר שאנחנו משלמים עליו הרבה יחסית (900 רופיות ללילה כולל ארוחת בוקר) בנוי כך שלשירותים אין חלון או ונטה והאוורור שלהם הוא חלון רפפות זכוכית גדול המופנה לחדר! ולכן צריך מדי פעם לאוורר את חדר כדי להרגיש שלא נמצאים בשרותים...
בכלל העיר והסביבה נקיים ומושקעים יחסית לדרג'ילניג וסביבתה, ובכרזות גדולות לאורך כל הדרך יש אמרות שפר על הצורך בנהיגה זהירה, ואחרות מברכות את הבאים לסיקים ומשבחות את יופיה כשוויץ של הודו. חלק מהחנויות ברחוב הראשי דומות יותר לחנויות במערב ויש מדרכות לפחות בצד אחד של הכביש וגשרים להולכי רגל כדי לאפשר לתנועה לזרום במהירות. בין הרחובות הבנויים תלולים זה מעל זה יש מדרגות מסודרות ובטוחות יחסית ולא מעברים אימפרוביזוריים כמו שראינו בדרג'ילינג. בהשוואה למערב בנגל סיקים היא ארץ דלילה: כ-600000 תושבים על שטח קטן משטחה של ישראל וזה כנראה ההסבר לרמת השירותים הממשלתיים הגבוהה יותר.

Room with a View (Mist Tree Hotel, Gangtok)

Ze Hashaar Le Sikkim

Collecting rubble from the river

No Comment

The river border between Bengal and Sikkim

On the Road

Cardemon (hel) plantations

Ayuraveda nurses

Milk Lady

I want some milk too

19.3.05 בג'יפ משותף לגנגטוק, סיקים

אחרי ארבעה ימים של שמים קודרים, ערפל וגשם הופיעה סוף סוף השמש ואנחנו כבר בגנגטוק, בירת סיקים. שלושת הימים האחרונים בדרג'לינג היו שקטים מבחינתנו והתאפיינו בעיקר בציפייה לחידוש קשר האינטרנט שנפל מדי פעם, (עשרות בתי האינטרנט בעיר קשורים כולם לשרת אחד, וכשהוא נופל – אין קשר), בקריאה וכתיבה, בנגינה על החליל והמפוחית (הצלחנו לבצע יחד שיר בזיופים אדירים!) ובאכילה. ניסינו את מזון הרחוב ההודי הראשון שלנו ואפי עדיין משלם עליו את המחיר בשירותים אבל אני יצאתי בשלום, בינתיים...
פגישה אחת בכל זאת הייתה לנו עם זוג איטלקי צעיר שאכלנו אתם באותו שולחן במסעדה הטיבטית החמודה עם השולחנות הארוכים. היא נמצאת כבר חצי שנה בהודו והוא הצטרף אליה לשבועיים. הם היו בטרק ליד הגבול הנפאלי ובמשך חמישה ימים אכלו רק אורז, ולכן התנפלו על האוכל ונהנו ממנו מאוד. לוצ'יה היא בוגרת האוניבסיטה של רומא (שזה אומר תואר שני) בתיאולוגיה וחוקרת פמיניזם בתיאולוגיה הנוצרית, והוא מהנדס תקשורת שעשה הסבה לייצור חשמל ועובד בחברת החשמל האיטלקית. היא סיפרה על הטיול שלה ועל הדרום ונתנה לנו טיפים, והתעניינה מאוד בעברית התנכית והמודרנית, בישראל ובחיים שלנו – ילדים עבודה וכו'. ישבנו עד מאוחר והמלצרים כבר התחילו להוריד את התריסים בחוץ כרמז עדין, ולכן יצאנו ונפרדנו אחרי החלפת כתובות אי-מייל וכמובן הבלוג הזה.

נסענו לקנגטוק בג'יפ 'שירות' (shared jip) אבל קנינו ארבעה מושבים לשנינו וכך ישבנו מרווחים במשך ארבע השעות של הנסיעה. הדרך ברובה הייתה הרבה יותר טובה מזו שבה הגענו לדרג'לינג, והיא נחשבת לhighway, אבל הערפל או יותר נכון העננים שבתוכם או לידם נסענו הפריעו לראות, ולפעמים כשהדרך התפתלה מאוד הגיחו פתאום משאית או ג'יפ והפתיעו אותי, אך למזלנו לא את הנהג. כל הדרך הג'יפ צפצץ, להולכי רגל אקראיים, למכוניות שבאות ממול ואינן נראות, או למכונית איטית יותר שנסעה לפניו וצפצפה לו בחזרה כשהדרך היייתה פנויה והוא יכול לעקוף. כשעה לאחר שיצאנו עצרנו בכפר קטן ונוסע נוסף הצטרף לנהג על המושב שלו – כך ממש! שניהם ישבו על אותו מושב, ואם כי הנהג היה די צנום, חברו למושב היה די מלא ואחרי הבהלה הראשונית לא יכולתי שלא להתפעל ממימנות הנהיגה המופלאה שלו.
לפתע ראינו נהר גדול למטה וכעבור כמה דקום הנהג עצר שנוכל לצלם והסביר שזה מפגש של שני נהרות, האחד בא מבנגל והשני מסיקים. מכאן ואילך נסענו לאורך הנהר שהתפתל עמוק מתחתינו או קרוב יותר ליד הכביש. המדרונות היו מיוערים בעצים שנראו אירופיים ורק מטעי התה וחלקות בננות פה ושם הזכירו לנו שאנחנו בהודו. הכפרים בדרך היו נקיים יותר ומוזנחים פחות מאלה שראינו ליד דרג'ילנג, אך גם קטנים ומאוכלסים פחות.
לאחר כעוד שעה עצרנו בכפר טיפה יותר גדול, להפסקת תה ושירותים. ישבנו במסעדת דרכים קטנה ואכלנו שוב את כדורי החומוס ברוטב שאכלנו כבר ברחוב עם הצ'פאטי, והוא הזכיר את המלוואח שלנו. מולנו ישבו שתי נשים הודיות, אחת צעירה ויפה עם ילד קטן על ברכיה שהיא האכילה אותו במין כדורי סולת, וחברתה עם בתה הגדולה יותר שישבה לידה, ושתתה ברצינות תהומית מיץ מקרטון עם קשית. אפי ביקש לצלם את הנשים והילדים והן צחקו בבישנות. מייד הופיעו האבות ואפי ביקש את רשותם והם שמחו מאוד. כמובן שהם שאלו את השאלה הבלתי נמנעת: מאין אנחנו, ואז גילו בקיאות רבה: עראפת, שרון ותנועת יריה ביד... אביה של הילדה הגדולה הסביר לה על פלשתינה ודמויות העיקריות בהינדית והכריז בגאווה: תלמידת כיתה ג'! הנשים צחקקו כשראו אותי דוגמת מן המאכל החריף ומרגיעה את הפה בכמויות לחם, והתפוצצו מצחוק כשראו שאני שמה טיפה מהרוטב ועוטפת אותו ברצועת צ'פאטי. הן סימנו לי לנגב עם הלחם את הרוטב, ואני הסברתי בפנטומימה ואנגלית פשוטה: חריף, מאוד חריף...
המכונית שימשה גם כדרך להעביר כמה שקיות עם ירקות מן השוק לכפר קטן בדרך, ובכלל בכל מקום הנהג נפנף וקרא לידידים שישבו או עמדו לצד הדרך. במקום כלשהו ירד הנוסע השותף למושב הנהג ולקח אתו כמה מהשקיות שהועמסו על המכונית במהלך הנסיעה. כעבור שעה נוספת נוספת ירד עוד נוסע והמשפחה ההודית שמאחור התרווחה מעט. מכאן כבר היינו באזור גנגטוק, והדרך התפתלה ועלתה כשהנהג מרבה לעקוף מכוניות איטיות לפניו, וגורם לי להחסיר פעימה פה ושם.
ממש בכניסה לעיר ראינו משאית עומדת על הכביש הצר, משהו מכוסה זרי פרחים ענקיים ויפים היה מונח עליה, וגברים לבושים לבן טיפסו עליה או עמדו לצדה וחיכו לתורם לעלות. מאחורי המשאית הצטבר טור מכוניות שירדו מהעיר באורך של לפחות קילומטר – וכולם עמדו בסבלנות ולא צפצפו ולא הראו שום סימני עצבנות. מסתבר שזו הייתה הלוויה בודהיסטית והגופה נלקחה לאיזשהו מקום להישרף.
הגענו לגנגטוק, ושמנו לב מייד שהכבישים בתוך העיר רחבים ולכן התנועה זורמת היטב והשוטרים בעמדות העגולות באמת מכוונים את התנועה ולא עומדים לידה בשלשות ומקשקשים כמו בדרג'לינג. ירדנו בתחנת המוניות והגיפים הגדולה של העיר, שנמצאת מתחת לגג ביטון, בלי שום תאורה ובחוץ היה מעונן ולא היה הרבה אור. מייד הופיעו לידינו סבלים ועמדו להושיט ידיים לתרמילים שלנו ולחפצים של שאר הנוסעים. אמרנו להם את שם המלון והם נענעו את ראשיהם בביטחון – בסדר גמור, אנחנו יודעים! אבל מייד התחילו לשאול מקומיים שונים בתוך התחנה ואף ניגשו למשרד המונית בתוכו ושאלו ואז אמרו לנו: "Hill View" לתומנו חשבנו שהמלון הנקרא: "Blue Heaven Lodge" נמצא ברחוב שנקרא היל וויו, ולא דאגנו. לאחר מכן התחלנו לטפס במדרגות תלולות ואז שאלו הסבלים: היל וויו הוטל? ואז הבנו שנתנו להם את השם הזה כתחליף לשם המלון שלנו שלא אמר להם כלום. מייד שלפנו את הלונלני פלנט ואמרנו להם את שם הרחוב ופנינו כולנו בשייירה לשם, כל השאלות לא עזרו עד שאמרו לנו שהמלון שינה את שמו ונקרא עכשיו "Mist Mountain" ועברנו אותו לפני כמה דקות. מתברר שההתפתחות שעוברת גנגטוק בארבע השנים האחרונות הופכת את הספר שלנו למיושן...
המלון הפך ממלון זול יחסית לבינוני, אך גם עבר (ועוד עובר, כי שמענו את דפיקות הפועלים והרחנו את הצבע הטרי) שיפוץ רציני. החדר קטן אך מאוד חדש ומדרני, טלוויזיה, תקעי חשמל, מקלחת וגולת כותרת: נייר טואלט ומגבות טובות אמיתיות!
הנוף מן החלון נראה מבטיח – אם כי לא ראינו שום דבר – היה חשוך ומעורפל. החלטנו להישאר, כי בכל מקרה לא נשהה הרבה בגנגטוק.

Young Mr. Poddar Changes money

Knives Sharpening

Messer Schliffen

Wearing Ghorka Cloths

Whow!!! The sun Rose!!!

Eti is quite cold

15.3.05 טייגר היל והחלפן

השכמנו לקום 4.00 בבוקר כדי לחזות בזריחה וברכס הקנצ'נג'ונגה המואר באור האדום שלה. היה מקום לקוות משום שיום קודם היה בהיר וחם וראינו את ההר מן הגג של המלון. נרשמנו לנסיעה בסוכנות הממשלתית שעל ידינו ועמדנו שם ב- 4.30 בדיוק, מחכים לרכב שייקח אותנו. יחד אתנו נסעה משפחה הודית טיפוסית מהמעמד הבינוני: אב שמנמן, ראשו מכוסה בצעיף, (כאילו יש לו כאב שיניים... זה מוזר אבל כך נוהגים רבים מהתיירים ההודים המסרבים משום מה לחבוש כובע צמר רגיל) אישתו המלאה והשתקנית עם מכנסיים עבים המכוסים בשמלה וחובשת כובע צמר, וילד כבן 10, גם הוא עם כובע צמר ולבוש במעיל. אחר כך הגיעה תיירת צרפתייה צעירה, ובמכונית היו כבר שני תיירים יפנים צעירים שנאספו במקום אחר. הנהג חיכה לעוד זוג שנרשם ושילם, ועלה כמה פעמים במדרגות ואף חזר עם המכונית – אך כל מה שראינו היו אנשים במעילי ספורט וכובעי צמר רצים להם ב-4.45 בבוקר ברחובות דרג'לינג העלובים והחשוכים, מחזה הזוי למדי.
לבסוף יצאנו, צפופים ודחוסים לדרך. לפנינו ואחרינו עוד ואנים כמו שלנו או ג'יפים קטנים וגדולים. לפני הכניסה כל המכוניות עוצרות, וכולם יוצאים ומשלמים 10 רופי דמי כניסה. משם העלייה הופכת להיות תלולה יותר ויותר וראינו כבר מכוניות חונות על הדרך. הנהג הנמרץ שלנו החליט לקרב אותנו כמה שיותר לפיסגה, מכיוון שהגענו באיחור ומקומות החניה הטובים כבר נתפסו. עלינו למרומי הגבעה שעליה כמה בניינים ומסביבם רחבה עם גדר אבן. שמחנו שהגענו באיחור: היה שם קר מאוד, רוח מקפיאה נשבה, ולא הייתה שום הגנה ממנה. כולם (מאות אנשים) עמדו עטופים עם המצלמות מוכנות, וצפו לכיוון מזרח שבו נראה קו אדום חלש ההולך ומתחזק. רוב התיירים היו הודים ומיעוטם לבנים ויפנים. מוכרות עם תרמוסים עברו בקהל וצעקו: קפה, קפה! אך לא הרבה קנו, או שקנו לפני שהגענו ולא רצו עוד ספל. לבסוף הגיחה השמש מלמטה, הרבה מתחת לקו האדום, עגולה ויפה וכולם צעקו: אההה! וצילמו וצילמו.
ואז עברנו לצד צפון וניסינו לראות את הקנצ'נג'ונגה – אך אבוי, כמעט כולו היה מכוסה עננים וערפל – מגג המלון שלנו ראו אותו הרבה יותר טוב... לא התאכזבנו, כי לא חשבנו שזה כל כך חשוב, מה גם שאנחנו נוסעים לסיקים ושם נראה אותו כל הזמן מזוויות שונות, ואחר כך נגור במלון בדרג'לינג הפונה אליו – כך שמבט אחד פחות, לא מעלה ולא מוריד.
היציאה משם הייתה חוויה מפפני שכל המכוניות הגדולות היו צריכות לצאת כמעט באותו זמן מהחניה כשהדרך צרה – בישראל זה היה נגמר לפחות בצעקות אם לא במכות. וכאן כולם תימרנו ושיתפו פעולה ואיכשהו יצאו לדרך בטור גדול במהירות גדולה. כבר שמנו לב שהנהיגה היא הפעולה היחידה שנתקלנו בה עד כה, שבה ההודים מגלים מיומנות אדירה ורצון להיותת מהירים ויעילים, אפילו הטלפון הסלולרי לא מוציא מהם יצרים הישגיים כאלה כמו הנהיגה. אבל הם לא דופקים את המכוניות ולא כועסים. הצפצוף הטורדני הבלתי פוסק נועד לאזהרת המכוניות והולכי הרגל, ולא מבטא כעס או תוקפנות.
הנסיעה הייתה הזדמנות לראות את הדרך בה מבלה המעמד הבינוני את חופשתו. הרבה משפחות עם ילדים, גם תינוקות קטנים, ולעתים גם עם ההורים המבוגרים.
בדרך חזרה ראינו איך סיור מאורגן הופך למלכודת תיירים. עצרנו במנזר הקטן והעתיק בגום שבו כבר היינו, והמוני רוכלים כיסו את הכביש היורד אליו והכניסה עד המדרגות, (פנימה לא העזו להיכנס, בכל זאת יש להם כבוד) וקראו אלינו קריאות מכירה שלא כדרך הרוכלים הרגילים. הם מכרו הכל: צעיפים, גרביים, כובעים, כפפות, מזכרות, ממתקים והיו גם דוכני תה חם ובצקים מטוגנים.
ירדנו אל המנזר אך לא פגשנו שם את הנזיר הנחמד שלנו. יצאנו מגום ושוב עצרנו: באנדרטת חיילי הגורקה שלחמו בצבא הבריטי שראינו כבר כאשר נסענו ברכבת. כאן המסחור הגיע לשיאו: לא רק דוכנים של מזכרות ובגדים ודוכני תה ובצקים מטוגנים מחוץ לאתר (ששוב עלה 10 רופי להיכנס אליו) אלא גם באתר עצמו, שהוא מטופח ונקי ועם דשאים ירוקים ומדרכות מסביב לאנדרטה – ישבו רוכלים ופרשו את מרכולתם – בין השאר בגדי גורקה "מקוריים". גרוע מזה, צלמים זריזים הציעו לתיירים ההודים להתלבש כגורקה ולהצטלם – והם נענו להצעה בהמוניהם. זה היה די מבחיל, והיה ברור שההודים לא מודעים בכלל לטעם הרע שבמצב. לא נראה שהם מגלים התעניינות כלשהי בגורקה עצמם, והעובדה שלאנדרטה נוספו שמות טריים מהשנים האחרונות שבהן שירתו בצבא ההודי, לא אמרה להם דבר.
חזרנו למלון ושקענו בשינה עריבה כדי להשלים את מה שהפסדנו. כשקמנו יצאנו למשרד הדיסטריקט מגיסטרייט כדי להשלים את תהליך הוצאת האישור לסיקים, ואחריו עברנו בשוק הגדול התחתון ומצאנו תיק צד לאפי שכל הזמן חשבנו לקנות ומכנסי טרנינג חמימות לשנינו מרוכלת חביבה שדיברה אנגלית טובה. היא ניסתה לנחש (ביוזמתה!) מאיזה ארץ אנחנו והציעה את רוסיה. ניחמנו אותה בכך שלמרות היותנו ישראליים מהמזרח התיכון, הורינו לפחות הגיעו ממזרח אירופה. אפי נהנה להתמקח איתה וכשנפרדנו היא שאלה: יש שלום עכשיו בישראל, נכון? והתאכזבה כשהסברנו לה שבינתיים זה רק "לא מלחמה" עוד לא שלום.

הלכנו לחלפן הכספים הנחמד בחנות הבגדים להחליף כסף לקראת עזיבת המלון והיציאה לסיקים. לא מצאנו את המבוגר הנחמד שהיה שם אלא בחור צעיר שהיה בפעם הקודמת בחנות וטיפל בקונים. אפי התאכזב כשהתברר שלא יקבל אותה הנחה שקיבל מהמבוגר אז על החלפת סכום גדול, והצעיר השיבו בחיוך עדין ובנימוס – הדולר ירד ולכן אי אפשר לתת את ההנחה. אפי ביקש שייתן לו שטרות של חמש מאות רופי והצעיר שלח מישהו (צעיר וזוטר יותר) להביא מהשכנים. הצעיר הציע לנו לקנות משהו בחנות בינתיים. הסברנו לו שאנחנו לא חוזרים הביתה אלא ממשיכים ונשארים בהודו במשך שנה, והוא התרשם מאוד. התחלנו לשוחח והתברר שהצעיר הוא בנו של המבוגר שטיפל בנו בפעם הקודמת והוא אחראי על החנות כשהאב איננו. שלושה צילומים גדולים של אנשים שהיו תלויים בכניסה לחנות של אנשים, אחד בעל זקן לבן מהודר אחד מבוגר גם כן בעל זקן וצעיר יותר היושב על האדמה, עוררו את תשומת לבי. וכאן אפי נכנס למצב המראיין והוציא מן הצעיר: D.K.Poddar סיפור מופלא.
הם חסידים של גורו שיושב בכפר קטן בשם דינוד במדינת HARYANA שבמרכז הודו. האב נסע אל הגורו, ולכן אינו נמצא כעת. אבל הדבר המדהים באמת בסיפור הוא שהמשפחה המונה 122 נפשות, מתפקדת כחברה כלכלית אחת בדלהי, ודרג'לינג. אבי הסב והסב יצאו מהודו לבורמה לרנגון והיו להם שם עסקי עצים ואז הוגלו על ידי השלטון. הם חזרו לדלהי והקימו בתי חרושת לשקי פלסטיק ואז עברו הסב והאב לדרג'לינג והרחיבו את העסקים. יש להם חמישה בתי חרושת בדלהי ובמדינת ביהר (דרומית לדרג'לינג), המייצאים את שקי הפלסטיק הארוג לגרמניה וכן מספקים אותם לשני הקונצרנים הגדולים בהודו. כמו כן יש להם ארבע חנויות טקסטיל בדרג'לינג, באזורים שונים וללקוחות שונים. כל הכסף שהם מרוויחים הולך לקופה אחת בדלהי ושם מרכז הכספים של החברה. לא ברור מה מקבלת כל משפחה ולפי איזה מפתח, אבל סביר שכל צרכיהם מתמלאים. על הכל שולטת הסבתא בת התשעים, שהפכה להיות ראש המשפחה לאחר שהסב נפטר. הכל – זה אומר כל דבר: מהחלטות עסקיות וניהוליות ועד אירוסין או קניות גדולות של המשפחות. כולם מצייתים לה בלי פקפוק.
יותר מכך, למשפחה יש מעין 'בית ספר לעסקים' משל עצמה. כל בן משפחה המתחיל כעובד חדש, חייב לבוא במשך חמש שנים לדרג'לינג בכל חודש לכמה ימי הדרכה ייעוץ ובדיקת הישגים. לאחר חמש שנים הוא נחשב מוכן לכל תפקיד שיטילו עליו האחים והסבתא המנהלים את החברה. הבחור היה גאה מאוד בכבוד שזוכה בו אביו ודודו, המדריכים את כל הצעירים במשפחה. הוא עצמו נמצא בשנה השניה להתמחות, ומקווה שאם הכל יהיה בסדר יועבר לדלהי למרכז הפיננסי.
אחר כך סיפר שכאשר עזבו את הכפר השאירו את רכושם לאנשי הכפר, ומדי פעם היו נוסעים לבדוק את מצבו. באחת הנסיעות האלה פגש אביו את הגורו, נכבש בקסמיו והפך לחסיד שלו ויחד אתו כל המשפחה חוץ מהסב. המאמינים של הגורו באים מכל מיני מקומות ושייכים לדתות שונות, ואפילו נוצרים ומוסלמים ביניהם. יש להם מרכזים בדלהי ובעוד מקומות בהודו ואף בטורונטו בקנדה, ומכל המקומות האלה עולים אליו לכפר הקטן שלו.
אפי שאל אם הוא משתתף בפולחנים הינדיים, והבחור אמר שאינו מאמין באלוהים שהוא אינו מכיר ולכן אינו לוקח חלק בשום פולחן. אבל הוא נותן לברהמינים העוברים למרוח עליו את הסימן האדום, (טיקה) משום שזו בעיניו מסורת ולא דת. על הגורו אמר שהם מקבלים אותו כאלוהים – וכאן המקום להסביר שכשהם אומרים "אלוהים" הם מתכוונים למשהו אחר לגמרי ממה שאנחנו חושבים. זהו פשוט מישהו חכם שיכול לעזור לאדם ויודע מה הדרך הטובה ללכת בה. הגורו מטיף לעשיית טוב והליכה בדרך הישר והחסד. היו כבר ארבעה גורואים לפני הנוכחי והם מעבירים את התפקיד מאחד לשני לפני מותם. כך הוא למשל התחיל עם הגורו הקודם ועכשיו הוא סוגד לבא אחריו.
לפי הדרכת הגורו הוא עושה מדיטציה שתי דקות בבוקר בזמן השינה, (אפי טוען שזה נעשה ברגעים הראשונים של היקיצה) ושתי דקות בערב לפני השינה, ואילו אמו קמה בארבע בבוקר ועושה מדיטציה במשך שעתיים. לבסוף הסביר שכל הגורואים וגם משפחתו שייכים לקסטה של הסוחרים (מאהאווים).
למזלנו החנות הייתה ריקה כל הזמן הזה, בחוץ התענן והיה קר וכל התיירים ברחו למלונות כנראה. לכן יכולנו לשבת בשלווה, הבחור על הריצפה ברגליים משולבות ואנחנו על כסאות חסרי גב מעליו. תוכלו לראות אותו מונה את הכסף בתמונה אך מה שהרשים אותי אצלו היה האור שקרן ממנו, איזה שקט פנימי ופתיחות לצד אינטיליגנציה וחריפות מחשבה.
שיחה כזאת לא יכלה להתרחש לו היינו נוסעים ממקום למקום במהירות כפי שנהגנו בדרך כלל וכפי שעושים רוב הנוסעים. לסיום הנושא כתובת הרשת של הגורו: www.radhaswamidinod.org.

Making Momos

Measuring Eti for the Punjabee

Street Player

Communist Demonstration

Our First Momo

More Cloths

Village Shop

14.3.05 – הפגנה קומוניסטית וחייט תופר פונג'אבי לאתי

קמנו מוקדם וראינו את רכס הקנצ'נג'ונגה האגדי בכל הודו מהגג של המלון, ואחר כך הסתלבטנו בבית ויצאנו לקראת 11 למשרד ה"District Magistrate" שבו מבקשים אישור כניסה לסיקים. זהו תהליך פורמלי לגמרי ואין לא שום משעות בטחונית אלא הצגה כאילו סיקים היא מדינה בעלת זכויות אוטונומיות מסויימות.
שער גדול ומרשים על הכתובת דיסטריקט מגיסטרייט, מקבל את פני הבאים לבניינים שהיו יפים ומרשימים פעם (כששימשו לאותה מטרה בימי הבריטים) אבל עכשיו הם ממש עלובים ומוזנחים. המוני אנשים, מכוניות, מוניות, מכוניות משטרה וצבא והכל בחוסר הסדר הכאותי הרגיל ומסדרונות ארוכים עם חרדים גדולים משני צדיהם שבהם יושבים פקידים ליד שולחנות כתיבה גדולים ומיושנים, ומאחרויהם ארונות עץ גדולים והכל מלא תיקי ניייר וניירות וכמובן – איך לא – המחברות הגדולות. אבל לכל זה כבר אנחנו רגילים, הפעם נוספו לתמונה עשרות מכונות כתיבה שקולות תקתוקיהן נשמע למרחוק. אפי לא צילם אז תצטרכו להאמין לי. כמובן שהבניין שלנו לא היה הראשוןואנחנו עלינו לקומה השניה ושם בפינה, ליד חלון קטן מאוד, טיפל בנו פקיד חמור סבר, שבדק הכל ואימת את היותנו אלה שמופעים בדרכונים ובצילומיהם ובתמונה הנלווית ונתן לנו למלא טופס. הוא עמד כל הזמן ליד השולחן שהיה צמוד לחלון הקטן ולמרות שהיה מהצד השני כיסא הוא לא ישב עליו והיה צריך להטות את גופו באלכסון בכל פעם שלקח או נתן משהו לעומדים בו. כך הוא עובד כל היום ולא עולה על דעתו להזיז את השולחן ולעמוד ליד החלון ולשבת ליד השולחן בנוחיות. הוא היה מרוצה ונינוח עם עצמו ואני התחלתי לשאות את עצמי: מה אנחנו רוצים מהם? אולי זה פשטו לא מפריע לא לעמוד כל היום ולסובב את הגוף?
עלינו משם ויצאנו לשוק החייטים לחפש לי בד וחייט לתפירת פונג'אבי, חליפה המורכבת ממכנסיים, טוניקה וצעיף תואם.
בדרך פגשנו את תקווה מן הקבוצה שאנחנו מטיילים אתה פעם בחודש וכבר נפגשנו בשדה התעופה וטסנו יחד לירדן ולדלהי. התחבקנו ושמחנו, היא באה עם בתה אחרי שהות בדלהי, ואראנסי וכלכותה. החלפנו חוויות והיא שמעה החליטה לחזור למלון שלהן שוה המלון הראשון שלנו "717", והגיעה אליו בעקבותינו. לפתע ראינו אנשים הולכים וצועקים בקצב כל מיני קריאות בהתרגשות ונושאים דגלים של דרג'לינג ווכרזות עם ראשי התיבות של המפלגה הקומוניסטית השולטת במערב בנגל. שוטרים רציניים ליוו אותם ואני משערת שהכל היה קשור לבחירות הקרבות באזור.
הגענו לשוק החייטים ותקווה חזרה למלון ואנחנו יצאנו למבצע 'פונג'אבי' שהתברר כהרבה יותר קל ממה שחשבתי. החייטים ממתחלקים לפי התמחויות: כאלה שעושים רק חליפות לגברים וכאלה שתופרים לנשים, ולידם מוכרי בדים שגם הם מתחלקים לבדים ממשי, בדים סינטטיים וכותנה, צמר ושמיכות וכו'. בחרתי בד (הוא כבר חתוך ומוצג בחנות כפונג'אבי: הבד לטוניקה, למכנסים ולצעיף) החייט מדד ושאל באיזה אורך אני רוצה כל דבר ואיזה צווארון לעשות לי והבטיח שהכל יהי מוכן ביום שישי. כל זה עלה לי: 37 שקלים! ההבדלים הצועקים בין הכלכלות השונות מדהימים אותנו כל פעם מחדש. גם בתחנה המרכזית או בשוק רמלה לא יכולתי לחלום על משהו כזה במחיר כפול...
קבענו להיפגש עם תקווה ואיילה במלון שלהן וללכת לארוחת ערב אצל ידידינו הלפצ'ה במסעדה הסינית שלהם. הם קיבלו אותנו בחיבוקים והתרגשות והושיבו את כולנו בשולחן העגול המרכזי. תקווה ואיילה היו קצת חולות מהנסיעה ברכבת בקרון ממוזג והקימה השכם בבוקר ל"טייגר היל" לראות את הזריחה והקנצ'נג'ונגה. אבל ככל שהשיחה התחממה והאוכל הנפלא הגיע הן הפשירו והתעוררו ונהנו גם הן משרינג ומסונגמיט הנפלאים. שרינג סיפר על מנהגי הלפצ'ה. חתונה: המשפחה של החתן שולחת נציג, שהוא על פי רוב דוד, והמשפחה של הכלה השולחת נציג, והם מדברים ביניהם ובודקים ששבעה דורות אחורה אין קשר דם בין המשפחות. ואז מחליטים על אירוסין, החתן נותן לאבא של הכלה מוהר, שהוא גם יאק, וגם מין סלים עם יבול חקלאי וגם כסף – תלוי במה שמחליטים. ואז הארוס עובר לגור עם הארוסה לתקופה של עש שבע שנים, שבמהלכה הוא נבדק על ידי האבא, עובד בשבילו וצריך לציית לו. בכל רגע בתקופה הזאת האב יכול להחליט שהחתן לא ראוי, ולשלוח אותו בידיים ריקות. בזמן התקופה הזאת הם יכולים ללדת ילדים והילדים שייכים לאם, ואם החותן מגרש את הארוס הילדים נשארים בחזקת האם. אם האב המחליט בחיוב, נערכת חתונה, הילדים עוברים לרשות האב והזוג עובר לגור עם משפחת האב או לבית לחוד, והם הופכים לחלק מהשבט של האב. אם אחרי החתונה הכלה מתה, או עוזבת את הבעל, חייבת משפחת הכלה לספק כלה תחליפית – אחות, או מישהי אחרת הכי קרובה אל הכלה.
הרבה מהלפצ'ה הם שתיינים כבדים מאוד, ויש להם מיתוס שפעם היחידה שידעה להכין אלכוהול כתרופה הייתה הסבתא הגדולה. והיא הייתה נותנת לכל אחד אלכוהול רק בכמות שנוצרת בגומה בכף היד. אבל הגברים רצו לדעת את הסוד והם שלחו את הג'וק, לבדוק איך הסבתא הגדולה עושה אלכוהול. הוא חזר וסיפר להם והסבתא הטילה עליהם קללה: על הגוק - שכל מי שרואה אותו הורג אותו, ועל הגברים שהתרופה תיהפך למזיקה.
המיתולוגיה של הלפצ'ה: הטבע יצר אדם, וכשהוא ראה שהוא בודד הוציא לו צלע ועשה ממנה אישה. ברכס הקצ'נג'ונגה יש 52 פסגות, ובכל אחת מהן היה אדם. ומתחת לרכס יש 52 אגמים, ובכל אחד מהם הייתה עלמה. והם היו אמורים להיות חברים – לכל גבר הייתה עלמה. אבל הם התפתו והולידו ילדים, והילדים היו מקוללים ואז המציאו את מוסד הנישואין כדי להוריד את הקללה מהילדים.
אגדה נוספת: במקום מסויים החליטו לבנות מגדל מכלי חרס שאפשר יהיה לעלות בו לאלוהים. אלוהים עשה כך שהבנאים הפסיקו להבין אחד את השני, והמגדל נהרס. ועד היום אפשר לראות את שברי החרס במקום.
ללפצ'ה יש כתב ושפה שלהם, אבל יש להם גם שפה עתיקה, שרק הקוסמים מדברים אותה, וגם זה בעיקר כשהם באקסטזה. היו להם ספרים, לא ספרי קודש אלא ספרי עזר על כל הצמחים והחיות ומתי טוב לעשות כל מיני פעולות ואיך להכין תרופות והם היו כתובים בכתב העתיק על קליפות עצים. כשהבודהיזם נכנס לאזור כוהנים גדולים של הבודהיסטים חפרו בור גדול, ושיכנעו את הלפצ'ה להכניס את הספרים שלהם לתוך הבור, ובנו על זה מקדש. וכך אבדו הספרים לעד. יש עדיין משפחות שיש להן ספרים אבל הן שומרות אותם לעצמן.
הדת: אין יום מנוחה, אין מקדשים, אין אלים, את הפולחנים מקיימים ביער, ויש גם פולחן אבות. יש שני חגים גדולים בשנה, ראש השנה וחג האסיף. למעשה לא היו להם יישובים ולא הייתה להם קרקע. הם נהגו לבנות בתים ארעיים מבמבוק, מגדלים קצת תירס וירקות ואחרי שנה-שנתיים עוזבים. לכן גם כשהנפאלים הגיעו וגם כשהבריטים הגיעו הם לא הבינו שלוקחים להם את האדמה, כי לא היה להם בכלל מושג של בעלות בתרבותם. יש הרבה מאוד נישואי תערובת לצערו של שרינג. הם אחוז קטן מאוד מהאוכלוסיה כאן – כמאה או מאתיים. אין שום בית ספר ללפצ'ה במערב בנגל, ועכשיו מתחילים קצת בתי ספר בסיקים שבה יש יותר לפצ'ה.
סונגמיט סיפרה על האוכל הנפאלי והירקות השונים שראינו בשוק ומה עושים אתם, ושאלה את איילה איך היא מסתדרת בנסיעה כאישה הנוסעת לבדה. איילה סיפרה על הטרדות ואף נגיעות גם בנוכחות החבר שלה, שאף היכה פעם את אחד המטרידים וסונגמיט סיפרה שגם היא סובלת בפעמים הנדירות שבהן נסעו לסיליגורי לחופשה. היא נוהגת להשיב למתקיפים בשאלה: האם אין לך אחות או אמא? האם הייתה רוצה שיעשו לה מה שאתה עושה לי? זוהי דוגמה נהדרת לאופי ההרמוני והפייסני שלה. היא סיפרה שהיא מעוררת שאלות בנסיעות שלה בגלל המראה המזרחי (עיניים צרות ועור בהיר) והלבוש ההינדי שהיא נוהגת ללבוש בנסיעות. רוצים לדעת אם היא הודית והיא לא מרגישה נוח לדבר על הזהות שלה כלפצ'ה. היא גם התלוננה על התיירים הבנגלים המסרבים לדבר הינדו או אנגלית אף על פי שהן דוברים אותן היטב, ומדברים רק בנגלית, שהיא דיאלקט של הינדו. היא סיפרה על אחיינה שנסע לכינוס בהודו וניתן לא שם רק אוכל מערבי – דגנים וחלב, המבורגרים וצ'יפס ועוד חטיפים. כשחזר הבייתה העריך מחדש את האוכל הביתי האמיתי של הבית... היא התעניינה במנהגי האכילה בארץ ובמנהגי החברה לפני החתונה, והתפעלה מן העצמאות והחופש של הנשים הצעירות לפני נישואיהן. הערב התארך ועובדי המסעדה כבר הרימו את כל הכיסאות מסביבנו ואז הרגשנו עייפים ונפרדנו שוב בהתרגשות ובחיבוקים ויצאנו ללוות את תקווה ואיילה למלון פשפשים קטן שבו מתארחים ישראלים שהן פגשו ואתן ייצאו לסיקים מחר בג'יפ משותף.

Choir Singing

The Classroom

Teacher and Choir

Mahatma Ghandi High School

Breathing Air

Carpenters on the roof

Hindu rock shrine

Morning Glory

13.3.05 בית הספר התיכון על שם מהטמה גאנדי

יום קר למדי שהתחיל עם שמש ושמים כחולים ויצאנו למנזר שבו עוד לא היינו, מתחת לגבעת הצפיה שמעל לכיכר. הדרך הובילה אותנו לעוד בית ספר טיבטי, קטן ועלוב מאוד, (אחר כך התברר שזהו בית ספר של פליטים טיבטים) שרבים מתלמידיו ישבו על הגג בשמש ולמדו מספרי הלימוד שלהם מפני שהיום יום ראשון ולא לומדים ולא עובדים פה. שתי תלמידות שפגשנו קודם בקפה אינטנט הדריכו אותנו לרדת לתוך בית הספר ואיחלו לנו יום נעים באנגלית ונראה שהן שמחות לתרגל אותה. בחצר בית הספר שיחקו ילדים קריקט וראינו את ההבדל במעמדם החברתי בהשוואה לילדים שראינו אתמול בסנט ג'וזף. המגרש קטן ולילדים אין תלבושות ספורט ומדריך. אך ההתלהבות וההתרגשות היו שווים...
הדרך התפתלה לה בתוך שכונה די ענייה, אבל לא כמו זו שראינו בדרך למטע העמק המאושר. כאן למרבית הבתים יש מים זורמים. עכשיו הבנו את פשר עשרות הצינורות והחוטים שאנחנו רואים בכל מקום, גם ברחובות העיר. הבית נבנה בלי מים ובלי חשמל. כאשר לבעליו יש מספיק כסף הוא עושה לעצמו חיבור על חשבונו, וכל החוטים והצינורות נמצאים גלוייים בחוץ וגם בתוך הבית הם לא מכוסים. הורגש שזהו יום מנוחה. אנשים בילו בחצרות הבתים עם ילדיהם או ישבו על מעקה הגדר או על המדרגות עם חברים, במיוחד הצעירים. קבוצת בני נוער ישבו והקשיבו לשירתו של נער שליווה את עצמו בגיטרה. הנשים שטפו את הכלים בחוץ והניחו אותם לייבוש, וגם תלו בגדים על הגדרות או הניחו אותם על הגגות. שני לדים ישבו על גג של בית שנראה תלוי מעל התהום, מעל מטעי התה ומול ההרים המיוערים, ופשוט הסתכלו בנוף ודיברו.
עברנו ליד בניין פח קטן בצבע לבן מתקלף שהשלט מעליו הכריז: "בית הספר התיכון על שם גנדי". שמענו קולות שירה של נערות וניסינו להסתכל, אבל כל החלונות היו סגורים. בקצה הבניין הדלת הייתה פתוחה אבל על הכניסה לכיתה היה וילון, כמו שנהוג בהרבה בתים וחנויות פה ולא יכולנו לראות כלום, רק דלת סגורה של הספריה וחלון צדדי שמעליו היה רשום: אדמיניסטרציה ותשלום שכר לימוד. חזרנו לכניסה הקדמית ואפי העז להציץ, וראה כמה ילדות עומדות על במה קטנה לבושות מדי בית ספר ושרות, ואיש מבוגר וממושקף מדריך אותן. הנערות הפסיקו לשיר והוא פנה אלינו בחביבות והזמין אותנו להיכנס והסביר שהיום תיערך בבית הספר אזכרה לאחד מחברי הועד המנהל של בית הספר שנפטר לפני שבוע, והבנות שרות מזמור דתי לכבודו. הוא שאל מאין אנחנו, והפליג בשבחיה של ישראל – אנשים אמיצים ואינטליגנטיים, וכדוגמה הכיא את איינשטיין. הודינו על המחמאה, אבל את איינשטיין לא זקפנו לזכותנו, והסברנו לו את ההבדל בין יהודים סתם וישראלים יהודים. צילמנו את נערות והקשבנו לשני מזמורים שלהן, ונפרדנו בהבטחה לשלוח את התמונות לכתובת האי-מייל של בנו של המנהל.
העלייה מבית הספר לכיכר שלנו הייתה תלולה, והשביל המשובש לעתים היה מעל תהום עמוקה של יער קטוע בבתים, וממול ראינו הרים מיוערים שבתוכם מופיעים פה ושם נצנוצי גגות הפח של בתים הפזורים שם.
סיפור על הדרך שבה עושים עסקים בהודו: לפני שירדנו אל בית הספר הטיבטי ולמנזר ראינו מלון שמצא חן בעינינו מאוד לשהות הבאה שלנו בדרג'לינג, ורצינו להזמין מקום ברגע שנדע מתי אנחנו יוצאים לסיקים. מנהל המלון ניסה לשכנע אותנו לראות עוד מלון, אשר נראה יפה ומודרני כמו זה שהוא מנהל אך נמצא בצד השני של הכיכר ורחוק ממנה – ליד מגדל הטלוויזיה. הסכמנו לראות אותו וקבענו להיפגש בשלוש ליד חנות הספרים אוקספורד בכיכר. יצאנו לכיכר בזמן ועמדנו מוכנים, אך מי לא בא... חיכינו ליד החנות והתחיל להיות קר. אפי אמר שהוא לא יבוא, אך אני התעקשתי והמשכנו לחכות בישיבה על אחד הספסלים עם כל המקומיים, ולבסוף עזבנו בארבע. היום הגענו למלון והתברר שהוא לא יכול היה לצאת ולא היה לו טלפון שלנו ולכן חיכה לטלפון מאתנו כדי להגיד לנו שלא יבוא. הסיפור טיפוסי גם להודים וגם לנו: אנחנו הנחנו מייד שהוא אמר ולא התכוון לבוא, ולא נתנו לו את מספר הטלפון הסלולרי ההודי שלנו, והוא לא חשב לקחת מאתנו מספר כלשהו, וגם לא חשב לצלצל פשוט למלון שלנו להשאיר הודעה.
חוויה אחרת היה הביקור במסעדה עממית הודית בשוק הקטן שמאחורי המלון. המסעדה קטנה וחשוכה, ומלאה לגמרי בסועדים שכולם נראים הודים, וחלקם תיירים שגרים במלון העלוב. לכולם צלחות אורז וכמה קעריות לידן וכולם – בלי יוצא מן הכלל – אוכלים ביד ימין. בין השולחנות הסתובב המלצר עם סיר קטן ומצקת, והוסיף רוטב לאלה שגמרו את הרוטב בקערה. לפעמים הציע תוספת אורז מסיר אחר לאלה שערימת האורז שלהם נראתה לו קטנה. אנחנו קיבלנו אותו דבר ורק שתינו מבקבוק מים מינרלים אבל לנו הגישו גם כף ומזלג. בסוף הארוחה כל הסועדים קמו לרחצו ידיים ופה בכיור קטן וניגבו במפיות נייר שהיו מונחות על דלפק בעל המסעדה, ושילמו את החשבון. אנחנו קיבלנו מפיות נייר למיוחדות לעצמנו על השולחן שהרי לא אכלנו בידיים, ולכן איננו צריכים לרחוץ ידיים. האוכל היה טעים ופשוט אף על פ שלא זיהינו את כל המרכיסים של הירקות בקעריות הקטנות, ואחת מהן הייתה חריפה כלל כך עד שאי אפשר היה לאכול אותה.
בערב שוב הייתה חוויה קולינרית ואנושית. נכנסנו למסעדה טיבטית של מלון שהייתה מלאה בזרים. המסעדה קטנה מאוד והשולחנות ארוכים וכך אוכלים אנשים זרים אחד ליד השני כמו במסעדת פועלים. ישבנו ליד שתי גרמניות שעמדו לצאת לטרק ארוך של שבעה ימים על גבול נפאל, וזא זיהו את השפה שבפינו אבל שמחו לשמוע שאנחנו ישראלים. אחר כך התיישב לידינו זוג צרפתי צעיר שלא דיברו כל כך אבל התברר שהם פשוט לא מדברים טוב אנגלית. הגרמניות גמרו קודם וכולנו קמנו כדי שהן יצאו ונשארנו עם הצרפתים. שני צעירים ישראלים שלא נראו כך ישבו בספסל שמאחורינו, וכשזיהו אותנו היו חביבים ואמרו שבאו מואראנסי והם מרגישים שעלו מן התופת של דנטה לגן העדן, אבל המליצו להתכונן היטב ולקחת אוויר וכן לבוא לשם – כי זוהי הודו המינון חזק מאוד ומרשים מאוד. כשקמנו ללכת פנתה אלינו בחורה צעירה שישבה לבד ושאלה אם היא שמעה נכון שאמרנו לצעירה הצרפתיה שבאנו להודו לשנה. התברר שהיא אנגליה מלונדון המטיילת לבד כבר ארבעה חודשים, ומתעתדת לנסוע לסרי לנקה ואחר כך לאוגנדה לעבוד שם כמורה לחינוך מיוחד באמנות. התרקמה שיחה לבבית על לונדון והמצב הכלכלי בבריטניה בכלל, ועל קשיי הצעירים הרוצים לגור בה. היא סיפרה שמשפחתה עברה לניו-זילנד ורק היא נשארה באנגליה. היא סיפרה שקשה לה לטייל לבד כנערה ושהחבר שלה לא שבע נחת מן המצב אבל זוהי הזדמנות והיא לא רוצה להפסיד אותה.

13.3.05 בית הספר התיכון על שם מהטמה גאנדי

יום קר למדי שהתחיל עם שמש ושמים כחולים ויצאנו למנזר שבו עוד לא היינו, מתחת לגבעת הצפיה שמעל לכיכר. הדרך הובילה אותנו לעוד בית ספר טיבטי, קטן ועלוב מאוד, (אחר כך התברר שזהו בית ספר של פליטים טיבטים) שרבים מתלמידיו ישבו על הגג בשמש ולמדו מספרי הלימוד שלהם מפני שהיום יום ראשון ולא לומדים ולא עובדים פה. שתי תלמידות שפגשנו קודם בקפה אינטנט הדריכו אותנו לרדת לתוך בית הספר ואיחלו לנו יום נעים באנגלית ונראה שהן שמחות לתרגל אותה. בחצר בית הספר שיחקו ילדים קריקט וראינו את ההבדל במעמדם החברתי בהשוואה לילדים שראינו אתמול בסנט ג'וזף. המגרש קטן ולילדים אין תלבושות ספורט ומדריך. אך ההתלהבות וההתרגשות היו שווים...
הדרך התפתלה לה בתוך שכונה די ענייה, אבל לא כמו זו שראינו בדרך למטע העמק המאושר. כאן למרבית הבתים יש מים זורמים. עכשיו הבנו את פשר עשרות הצינורות והחוטים שאנחנו רואים בכל מקום, גם ברחובות העיר. הבית נבנה בלי מים ובלי חשמל. כאשר לבעליו יש מספיק כסף הוא עושה לעצמו חיבור על חשבונו, וכל החוטים והצינורות נמצאים גלוייים בחוץ וגם בתוך הבית הם לא מכוסים. הורגש שזהו יום מנוחה. אנשים בילו בחצרות הבתים עם ילדיהם או ישבו על מעקה הגדר או על המדרגות עם חברים, במיוחד הצעירים. קבוצת בני נוער ישבו והקשיבו לשירתו של נער שליווה את עצמו בגיטרה. הנשים שטפו את הכלים בחוץ והניחו אותם לייבוש, וגם תלו בגדים על הגדרות או הניחו אותם על הגגות. שני לדים ישבו על גג של בית שנראה תלוי מעל התהום, מעל מטעי התה ומול ההרים המיוערים, ופשוט הסתכלו בנוף ודיברו.
עברנו ליד בניין פח קטן בצבע לבן מתקלף שהשלט מעליו הכריז: "בית הספר התיכון על שם גנדי". שמענו קולות שירה של נערות וניסינו להסתכל, אבל כל החלונות היו סגורים. בקצה הבניין הדלת הייתה פתוחה אבל על הכניסה לכיתה היה וילון, כמו שנהוג בהרבה בתים וחנויות פה ולא יכולנו לראות כלום, רק דלת סגורה של הספריה וחלון צדדי שמעליו היה רשום: אדמיניסטרציה ותשלום שכר לימוד. חזרנו לכניסה הקדמית ואפי העז להציץ, וראה כמה ילדות עומדות על במה קטנה לבושות מדי בית ספר ושרות, ואיש מבוגר וממושקף מדריך אותן. הנערות הפסיקו לשיר והוא פנה אלינו בחביבות והזמין אותנו להיכנס והסביר שהיום תיערך בבית הספר אזכרה לאחד מחברי הועד המנהל של בית הספר שנפטר לפני שבוע, והבנות שרות מזמור דתי לכבודו. הוא שאל מאין אנחנו, והפליג בשבחיה של ישראל – אנשים אמיצים ואינטליגנטיים, וכדוגמה הכיא את איינשטיין. הודינו על המחמאה, אבל את איינשטיין לא זקפנו לזכותנו, והסברנו לו את ההבדל בין יהודים סתם וישראלים יהודים. צילמנו את נערות והקשבנו לשני מזמורים שלהן, ונפרדנו בהבטחה לשלוח את התמונות לכתובת האי-מייל של בנו של המנהל.
העלייה מבית הספר לכיכר שלנו הייתה תלולה, והשביל המשובש לעתים היה מעל תהום עמוקה של יער קטוע בבתים, וממול ראינו הרים מיוערים שבתוכם מופיעים פה ושם נצנוצי גגות הפח של בתים הפזורים שם.
סיפור על הדרך שבה עושים עסקים בהודו: לפני שירדנו אל בית הספר הטיבטי ולמנזר ראינו מלון שמצא חן בעינינו מאוד לשהות הבאה שלנו בדרג'לינג, ורצינו להזמין מקום ברגע שנדע מתי אנחנו יוצאים לסיקים. מנהל המלון ניסה לשכנע אותנו לראות עוד מלון, אשר נראה יפה ומודרני כמו זה שהוא מנהל אך נמצא בצד השני של הכיכר ורחוק ממנה – ליד מגדל הטלוויזיה. הסכמנו לראות אותו וקבענו להיפגש בשלוש ליד חנות הספרים אוקספורד בכיכר. יצאנו לכיכר בזמן ועמדנו מוכנים, אך מי לא בא... חיכינו ליד החנות והתחיל להיות קר. אפי אמר שהוא לא יבוא, אך אני התעקשתי והמשכנו לחכות בישיבה על אחד הספסלים עם כל המקומיים, ולבסוף עזבנו בארבע. היום הגענו למלון והתברר שהוא לא יכול היה לצאת ולא היה לו טלפון שלנו ולכן חיכה לטלפון מאתנו כדי להגיד לנו שלא יבוא. הסיפור טיפוסי גם להודים וגם לנו: אנחנו הנחנו מייד שהוא אמר ולא התכוון לבוא, ולא נתנו לו את מספר הטלפון הסלולרי ההודי שלנו, והוא לא חשב לקחת מאתנו מספר כלשהו, וגם לא חשב לצלצל פשוט למלון שלנו להשאיר הודעה.
חוויה אחרת היה הביקור במסעדה עממית הודית בשוק הקטן שמאחורי המלון. המסעדה קטנה וחשוכה, ומלאה לגמרי בסועדים שכולם נראים הודים, וחלקם תיירים שגרים במלון העלוב. לכולם צלחות אורז וכמה קעריות לידן וכולם – בלי יוצא מן הכלל – אוכלים ביד ימין. בין השולחנות הסתובב המלצר עם סיר קטן ומצקת, והוסיף רוטב לאלה שגמרו את הרוטב בקערה. לפעמים הציע תוספת אורז מסיר אחר לאלה שערימת האורז שלהם נראתה לו קטנה. אנחנו קיבלנו אותו דבר ורק שתינו מבקבוק מים מינרלים אבל לנו הגישו גם כף ומזלג. בסוף הארוחה כל הסועדים קמו לרחצו ידיים ופה בכיור קטן וניגבו במפיות נייר שהיו מונחות על דלפק בעל המסעדה, ושילמו את החשבון. אנחנו קיבלנו מפיות נייר למיוחדות לעצמנו על השולחן שהרי לא אכלנו בידיים, ולכן איננו צריכים לרחוץ ידיים. האוכל היה טעים ופשוט אף על פ שלא זיהינו את כל המרכיסים של הירקות בקעריות הקטנות, ואחת מהן הייתה חריפה כלל כך עד שאי אפשר היה לאכול אותה.
בערב שוב הייתה חוויה קולינרית ואנושית. נכנסנו למסעדה טיבטית של מלון שהייתה מלאה בזרים. המסעדה קטנה מאוד והשולחנות ארוכים וכך אוכלים אנשים זרים אחד ליד השני כמו במסעדת פועלים. ישבנו ליד שתי גרמניות שעמדו לצאת לטרק ארוך של שבעה ימים על גבול נפאל, וזא זיהו את השפה שבפינו אבל שמחו לשמוע שאנחנו ישראלים. אחר כך התיישב לידינו זוג צרפתי צעיר שלא דיברו כל כך אבל התברר שהם פשוט לא מדברים טוב אנגלית. הגרמניות גמרו קודם וכולנו קמנו כדי שהן יצאו ונשארנו עם הצרפתים. שני צעירים ישראלים שלא נראו כך ישבו בספסל שמאחורינו, וכשזיהו אותנו היו חביבים ואמרו שבאו מואראנסי והם מרגישים שעלו מן התופת של דנטה לגן העדן, אבל המליצו להתכונן היטב ולקחת אוויר וכן לבוא לשם – כי זוהי הודו המינון חזק מאוד ומרשים מאוד. כשקמנו ללכת פנתה אלינו בחורה צעירה שישבה לבד ושאלה אם היא שמעה נכון שאמרנו לצעירה הצרפתיה שבאנו להודו לשנה. התברר שהיא אנגליה מלונדון המטיילת לבד כבר ארבעה חודשים, ומתעתדת לנסוע לסרי לנקה ואחר כך לאוגנדה לעבוד שם כמורה לחינוך מיוחד באמנות. התרקמה שיחה לבבית על לונדון והמצב הכלכלי בבריטניה בכלל, ועל קשיי הצעירים הרוצים לגור בה. היא סיפרה שמשפחתה עברה לניו-זילנד ורק היא נשארה באנגליה. היא סיפרה שקשה לה לטייל לבד כנערה ושהחבר שלה לא שבע נחת מן המצב אבל זוהי הזדמנות והיא לא רוצה להפסיד אותה.

Nurses

Zig Zag Haze

Future Cricket Stars

Lepcha Porter

Rennovating the roof

Meditating (or: Homo Sapience)

Lice Peeling

Should I go down

Should I go down