יום שלישי, אפריל 26, 2005

9.4.05 חגיגה לזכר ראול סנקריטניה


סוף סוף יומיים רצופים של שמש מהבוקר ועד הערב. אחרי כמה ימים אפורים או חצי אפורים, גשמים, ברד, וסערת רעמים וברקים. אנחנו הסתגלנו למצב ובילינו הרבה במלון.
שבת התחילה כיום בהיר ויפה והלכנו בעיקר לשלוח דואר ולנסות לקבל באינטרנט, ורצינו בדרך לעלות לגבעה שמעלינו, ובזווית העין ראיתי אנשים יושבים על כסאות פלסטיק בשתי שורות על הכביש מול פסל הניצב לצדו. פנינו לשם וראינו שכולם לבושים במין אפודות צבעוניות מבריקות בסגנון סיני וחובשים כובעים צבעוניים רקומים (דומים לכובעים הבוכרים אבל גדולים יותר) ומקשיבים לנואם שניצב ליד הפסל, שהיה מקושט בצעיפי משי לבנים. כשהתקרבנו ושאלנו אמרו לנו שזה יום ההולדת של ראול, הפילוסוף והחוקר שמעוצב בפסל הזה.
המראה היה מוזר מאוד מפני שאנשים המשיכו ללכת על הכביש ומכוניות נסעו ליד היושבים אך זה לא ערער כלל את השלווה והחגיגיות של האירוע. חקירה נוספת העלתה שזוהי האגודה הבודהיסטית של דרג'ילינג, והנואם הוא יושב ראש האגודה. לראול יש בית בעיר לא רחוק מן המקום שבו נמצא הפסל ואשתו חיה עדיין, בדלהי. כולם טאמנגים, קבוצה בודהיסטית מקומית והבגדים והדגלים הצבעוניים שהוצבו ליד הפסל הם בודהיסטים מקומיים.
אישה אחת שניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו מבינים מה אומרים הנואמים סיפרה שראול נסע לטיבט בראשית המאה העשרים וחזר עם כשבעים חמורים עמוסים בכתבי קודש טיבטיים. הוא תרם רבות לקידום הבודהיזם בדרג'ילינג ובהודו בכלל. למעשה לטקס הוזמנו כל הבודהיסטים של העיר אבל רק הקבוצה האינטימית של הטאמנגים הגיעה.
הטקס נמשך והנואמים עלו בזה אחר זה לבימה המאולתרת, כולל אדם אפור שיער הנראה כאמן או מי שעוסק בתחום רוחני כלשהו. נזכרנו שכבר ראינו אותו בפוג'ה הגדולה לשיווה על גבעת התצפית, בשהות הקודמת שלנו בדרג'ילינג, ואז חשבנו שהוא נציג העיריה לענייני דתות ותרבות. עכשיו התברר שהוא פרופסור הינדי לספרות בקולג' המקומי, ומיודד עם אנשי הקהילה ולכן הוזמן לנאום. הוא כיוון חלק מהנאום אלינו וחזר על כמה משפטים באנגלית ובנפאלית לכבודינו – בהם דיבר על הדימיון בין הבודהיזם וההינדואיזם והשלום וההרמוניה שצריכים להיות ביניהם.
במהלך הנאומים חילקו כוסות תה מתוק וממתקים לכולם וגם לנו. כשהכל נגמר הוזמנו לשבת בשורה הראשונה ולהצטלם עם המכובדים ליד הפרופסור הנכבש שנתן לנו את כתובתו והבטיח לשלוח אלינו את התמונה שצילם הצלם המקצועי שהסתובב שם כל הזמן.
הרצינות ומסירות של החבורה הקטנה והאינטימית לעניין הבודהיזם בדרג'ילינג הזכירו לי תנועות נוער בשנות החמישים, אך בלי הלהט שאיפיין אותן אז.
חזרנו לתוכנית המקורית ועלינו על הגבעה, בכביש שהלך והתפתל בין בתים וחניות קטנות עד שהגענו לגבעת התצפית. ברחוב ראינו מנפץ צמר מאוור את צמר הגפן של שמיכה עם מתקן שנראה כמו כינור פרימיטיבי, שבעזרתו הוא מנער את הצמר לאט לאט בעבודת נמלים. הוא שמח שצילמנו אותו ונראה גאה מאוד בעבודתו. ליד הפיסגה פגשנו במשפחת קופים חמודה: הורים וצאצאיהם הקטנים, ונהנינו לראות אותם קופצים ורצים ומשתעשעים זה עם זה.
על הפיסגה היו הרבה אנשים במקדש הגדול ובמקדשים הקטנים שלידו. ליד כל אחד המהמקדשים ישב כוהן דת וחילק 'טיקה': סימן אדום על המצח וברכה תמורת תרומה כמובן. כולם קראו לנו לבוא אבל אנחנו הרי כבר תיירים מנוסים וסירבנו בנימוס אך בתקיפות. אך שאר המבקרים במקום הושיטו את מצחם והתפללו ברצינות ובריכוז ליד הפסלים ובמקדש.
כשירדנו לכיכר היה כבר מאוחר וישבנו לאכול במסעדה, ואז השמים הפכו להיות קודרים יותר ויותר עד שהחל לרדת גשם שהתחזק מרגע לרגע. קיווינו שהוא ייפסק עד סוף הארוחה אבל כשיצאנו התחיל לרדת ברד בגודל של אפונים. חיכינו עוד ואז יצאנו כשהטיפות הפכו קטנות יותר עם ורצנו למלון במעילי הגשם הדקים שלנו. גם בערב כשיצאנו לאכול בעיר חזרנו בגשם שוטף וסופת רעמים שגרמה כמובן להפסקת חשמל מייד כשהגענו למלון.

אין תגובות: