16.4.05 יום ראשון בורנסי – פוג'ה באסי גהאת

כשהגענו למוגול סראי ירדנו, גוררים את התרמילים לרציף ומיד צץ לידינו קולי ולקח אותם. בעוד אנחנו הולכים בתחנה הגדולה, נלווה אלינו נהג אוטוריקשה זריז שצד אותנו מרחוק במבטו והקדים בשניה נהג אחר שניסה למשוך אותנו לרכב שלו שטען שהוא טוב יותר. לאחר שהסכמנו על המחיר הלכנו בעקבותיו עד לגרוטאה שלו שחנתה בצד, אחרי שיצאנו דרך פתח קטן בשער גדול, לא ביציאה הראשית.
הנסיעה הייתה נעימה כי הייתה עדיין קרירות של בוקר והריקשה הממונעת פתוחה ולגמרי. הכביש היה שקט אך היו עליו כבר אופניים, ריקשות אופניים ואוטוריקשות קטנים וגדולים, על הדרך ובצידה היו פרות שהעלו גירה או סתם עמדו מהורהרות באמצע הכביש, חזירים חיטטו בערימות האשפה בכל מקום, שוורים משכו עגלות ועליהן משאות כבדים, ואנשים ציחצחו שיניים והתרחצו ליד הברזים. ילדים התרוצצו ערומים ואמותיהם רחצו אותם, ואנשים התגלחו והסתפרו ברחוב. כל הדרך ממוגול סראי הייתה מיושבת בצפיפות, חנויות קטנות ודוכני אוכל החלו לפעול והפיק ריחות חריפים ונראה כי האנשים נהנים מהשעות הקרירות ומנצלים אותן היטב.
הגענו לגשר ענק מעל הגנגס בדיוק כשהחלה הזריחה והנהג עצר ונתן לאפי לצלם, והראה על העיר הנשקפת מעבר לנהר בגאווה. נשים כיבסו בגדים בנהר וסירות החלו לשוט בו. עברנו את הגשר ונכנסנו לעיר ולנסענו לכיוון אסי-גהאט, המקום שבו נמצא המלון שבו רצינו לגור.
העיר המתה מאנשים, אופנים ואופניריקשה, כשלפעמים על המושב המיועד למעשה לנוסע אחד יושבים שלושה הודים די שמנמנים בדרך מופלאה שלא התחוורה לי עד כה, אופנועים וקטנועים (גם נשים לבושות סרי ופונג'אבי נסעו על קטנועים כשידיהן עטויות כפפות ופיהן מכוסה במטפחת נגד זיהום האוויר) ומעט מאוד מכוניות פרטיות ואוטובוסים. ראינו ילדים לבושים במדי בית ספר, אך הם לא נראו כמו המדים של התלמידים בצפון: הבגדים היו לבנים מלבד העניבה ולא כללו ג'קט, והבנות לבשו פונג'אבי עם סרטים כחולים.
ראינו הרבה ריקשות שבמקום מושב לשניים היה להם קרון קטן עם ספסלים משני הצדדים, ועליהם ישבו כעשרה ילדים קטנים ולפעמים גם גדולים יותר – והנהג מושך את כולם באורך רוח ובסבלנות, גם בעליות המעטות שיש בעיר שרובה שטוחה.
פנינו לכיוון Assi Ghat שבו נמצא המלון שלנו ונסענו ברחובות שקטים ונקיים יותר. לבסוף פנה הנהג פניה חדה לתוך סימטה צרה, עם פרות וערימות אשפה ואמר שפה המלון. הופתעתי כיוון שהספר מתאר את המקום כנעים וליד הנהר. הנהג לקח את אפי לראות את המלון, ואני נשארתי לשמור על החפצים. הם נכנסו לסימטה עוד יותר צרה שכולה הררי זבל וצואה ונעלמו בה.
בינתיים התקרבו אלי כמה ילדים רחוצים ונקיים ולבושים במדי בית ספר, והתחילו לדבר: איך קוראים לך ומאיפה את ואני להם: איך קוראים לך ולך ובאיזה כיתה את או אתה. הילדים ציחקקו ביניהם ונראו כזוממים משהו, והתחילו לעלות על מושב הנהג ולהתעסק בידיות עד שגערתי בהם. ואז הם ביקשו כסף. אמרתי להם שאין לי – זה היה נכון, אבל די הזדעזעתי. אלה לא היו קבצנים או נערי רחוב. הם גרו בבתים הסמוכים ומן החלון הנמוך ראיתי את אמא שלהם מכינה להם ארוחת בוקר בכריעה. ובכל זאת, הופעת תייר לבן ברחובם הביאה אותם לבקש כסף.
בסופו של דבר אפי והנהג חזרו, וראיתי שפניו של אפי קודרות. הוא סיפר שנהג האוטוריקשה לא רצה שניכנס למלון הזה, בדיוק כמו באזהרות שבספר ומפי המטיילים, ורצה שנלך למלון אחר שבו וודאי יקבל כסף. לכן עצר היכן שעצר, ובכוונה הוביל את אפי דרך ערימות הזבל וכל הזמן אמר שהמלון יקר ולא כדאי לנו להיכנס אליו. בעל המלון התכחש למחירים שרשומים בלונלי פלאנט, ולעובדה שמחוץ לעונה (כמו עכשיו) גובים חצי מחיר. לבסוף התפשר על 600 רופיות לחדר עם מיזוג אוויר.
היינו עייפים ומאוכזבים מהתנהגות הנהג ובעל המלון והחלטנו להיכנס לשם עכשיו, ולהחליט לאחר יום או יומיים אם להישאר או לעבור. אבל כאן לא נגמרו תלאותינו: הנהג נזכר פתאום שלמקום הזה עולה יותר ושהוא לא ידע ודרש עוד כסף. אפי התרתח והזכיר לו ששאל אותו אם הוא יודע איפה המלון לפני שהסכים לקחת אותו במחיר שנקבע, והוא אמר שהוא יודע.
הבחורים של המלון שבאו לקחת את התרמילים לא הלכו דרך הסימטה המלוכלכת אלא מסביב וכשהגענו התברר שאפשר להגיע למלון בכלל מן הדרך הראשית, הירידה לגהאת עצמו. המקום נראה די אפלולי וחם, והחדר קטן ומוזנח בשביל המחיר הזה, אך מיזוג האוויר והמאוורר לא השאירו כל ספק: זה מה שאנחנו זקוקים לו כרגע.
התקלחנו במקלחת עלובה מאוד ונכנסנו למיטות לישון. כעבור כשעה וחצי התעוררנו עם השקט שהשתרר כשהמזגן כבה, והתברר שזו הפסקת חשמל. החלטנו לנצל את ההזדמנות ולנסוע לתחנת הרכבת ולהחליף את הכרטיס שלנו לדלהי, בכרטיס לרכבת ישירה להרדיבאר, שאותה גילינו בזמן שחיכינו לרכבת בNJP ואפי קרא בשקיקה את כל לוחות הזמנים הרלוונטיים עבורנו. אמנם הגנרטור החל לעבוד כשהתלבשנו אך החלטנו שחבל לדחות את הדבר כי מחר יום ראשון.
יצאנו לרחוב ומיד התנפלו עלינו כמה נהגי ריקשה ואוטוריקשה והציעו את עצמם. בעל המלון אמר שהמחיר צריך להיות 60 רופיות. אחד הנהגים אמר שהוא ייקח אותנו בחמישים רופיות והלכנו אחריו ואז אחר הציע ארבעים לכל אחד ומייד עזבנו והלכנו אחריו. הנסיעה על הכבישים המשובשים ובין מאות האופנים ואופני הריקשה וכלי הרכב הממונעים בחום שהלך והתחזק ובאבק שהיתמר באוויר לא הייתה נעימה אך אנחנו יצאנו למשימה נחושים: לשנות את הכרטיס שמכרו לנו בדרג'ילינג בתואנה שאין רכבת מוראנסי להרדיבאר.
הגענו לרכבת ונהג האוטוריקשה הציע לחכות לנו עד שנגמור ואז להחזיר אותנו למלון, ואנחנו הסכמנו אך הזהרנו אותו שזה יכול לקחת הרבה זמן. בכל צעד שעשינו מן האוטוריקשה לרכבת הציעו לנו ריקשה, אוטוריקשה, הדרכה, סיור, קולי – פשוט הלכנו אמרנו כל הזמן: לא, לא, לא תודה. זה היה ממש כמו שעדר דבורים התנפך עלינו וחלק המשיכו לנדנד עוד ועוד עד שצעקנו עליהם להפסיק.
באולם הענקי ברכבת ישבו המוני אנשים על הריצפה, על שמיכות פרושות, ואכלו, דיברו, קראו ושיחקו או ישנו. ליד האשנבים הצטופפו אנשים בתורים ארוכים, אך אנחנו הופנינו לחדר קטן בצד, שבו ישבו רק תיירים, וחיכו לפקיד המיוחד של מידע לתיירים.
התור לא היה ארוך, כי רוב התיירים (תרמילאים בגילים שונים) היו חבורות, והגיע תורנו. סיפרנו לפקיד על הכרטיס השגוי, וביקשנו להחליף והוא מייד רשם מספרים ושמות של שתי רכבות מתאימות (וזכר בעל פי הכל) ושעות היציאה וההגעה שלהן, ואמר לנו לפנות לחדר הקרוב לעשות את ההחלפה. הוא גם המליץ על מקומות לראות ובמיוחד על דברים שאפשר לעשות ברגל מן המלון שלנו. לדבריו מחיר הנסיעה לרכבת צריך היה להיות 30 לאיש ולא ארבעים.
עברנו לחדר השני ונהנינו מן הקרירות היחסית בו והכיסאות הנוחים. שם כבר ישב פקיד עם מחשב וזה היה מעודד. ואכן מייד הגיע תורנו, ובקשתנו התמלאה בלי שאלות וטענות, כשכל מה שהיינו צריכים לשעות זה להוסיף 30 רופיות ולדחות את הנסיעה ביום – והנה, יש לנו שתי מיטות עליונות שאנחנו כבר יודעים שהן הטובות ביותר.
חדורי תחושת ניצחון, יצאנו לחום הצהרים מחוץ לתחנה ועברנו בקושי בין הצקות אנשי הריקשות והאוטוריקשות עד לאיש שלנו שחיכה בסבלנות כשעה.
יצאנו לדרך והוא כל פעם הציע לנסוע למקום זה או אחר או לחנות משי שלו ואנחנו בשלנו: למלון. זה היה די מאוס ומעצבן, כשאנחנו יודעים שהוא גבה מאתנו מחיר מופקע על הנסיעה. לבסוף הגענו לרחוב שליד המלון וראינו שם שלט: "מסעדת חיפה" שכבר ראינו בבוקר, ונזכרנו שהופיעה במדריך. עצרנו אותו ושילמנו לו והוא הציע להיות הנהג הקבוע שלנו. ואז אפי אמר לו: אתה לקחת מאתנו יותר מדי כסף ועכשיו אנחנו לא רוצים אותך יותר. הוא הזדעזע קצת וניסה לקרוא לאפי ולתת לו 10 רופיות בחזרה אבל אנחנו כבר היינו חסרי סבלנות ונכונות לסלוח ולהבין. מהרגע שעצרנו במוגול סראי הרגשנו שכל הזמן מרמים אותנו ומציקים לנו בגלל מראינו. בעיני, ההרגשה שאנחנו הופכים למין מסחטת כסף שכולם מנסים להוציא ממנה מה שיותר בצורה בוטה וצינית, קשה יותר מאשר הלכלכוך והסירחון, שציפיתי שיהיו הרבה יותר גרועים. החוויה האנושית התמימה והפשוטה שפגשנו בהרים, הייתה אחד הדברים היפים ביותר בטיול עד כה והאגרסיביות והסחטנות של האנשים והילדים, הייתה אכזבה מרה.
ישבנו במסעדה, מתחת למאוורר אך עדיין היה חם, גם כשהמקום היה מוצל ומוגן מהשמש במחצלות עבות. הזמנו טאלי (פלטה צמחונית שיש בכל מסעדה הודית, לעתים על צלחת גדולה ומחולקת בחלוקה פנימית של אורז, עדשים, ותפוחי אדמה ושאר ירקות ברוטב די חריף ועוד רוטב נוזלי) נוסח חיפה: פיתה, חומוס, סלט ירקות, וצ'יפס, או פלאפל, לבנה וסלט חצילים. חיכינו הרבה זמן וכשהגיע האוכל התאכזבנו קצת. הפיתה הייתה רזה ושרופה כמו הלחם שהם עושים לעצמם, החומוס היה נוזלי ובצבע מוזר ובלי טעם ברור, הפלאפל היה עיסתי ולא חריף כלל ודמה יותר לקציצת הירקות שלהם, ורק סלט הירקות, החצילים והצ'יפס דמו למה שאנחנו מכירים. לא ראינו אף אחד שמתאים למוצא חיפאי, יהודי או ערבי, והצוות לא היה נחמד כדי שנשאל אותו על כך. חזרנו לחדר עייפים ולוהטים, אך שבעים ושקטים לאחר שהנסיעה שלנו מוראנסי סודרה ויש לנו עוד יום להיות בה.
בערב הזמנו ארוחה קלה למרפסת הקטנה שמשקיפה על הנהר, אך התברר לנו לאכזבתנו שהמרפסת למעשה שימושית רק בשעות הבוקר המוקדמות. בצהרים היא מלכודת חום מפני שאם פותחים את החלונות כל החום נכנס ואם סוגרים הזכוכית מגבירה את החום, ובערב אי אפשר לפתוח בכלל כי נכנסים יתושים מן הנהר.
יצאנו לשוטט ברחוב הקרוב וראינו חנות ספרים רצינית, שמוקדשת רובה לנושאים רוחניים ודתות ופילוסופיות מזרחיות ותרבות הודו. אפי מצא ספר ואז החלטנו לרדת לגהאת. ראינו המון אנשים יושבים על המדרגות ומסתכלים, ושמענו מוזיקה ותופים ופעמונים.
אסי גהאת הוא אחד הגהאתים החשובים ביותר ולכן יש בו בכל ערב פוג'ה המיוחדת רק לו. כשירדנו במדרגות ראינו שלושה נזירים צעירים לבושים בתלבושת מיוחדת לבנה עם סרטים אדומים, על שלושה דוכנים נמוכים הדומים למיטות, שעליהם עמדו כלי קודש ואש דלוקה. הנזירים ביצעו שורה של תנועות מסוגננות בידיהם ובגופם הדומות לריקוד במקום. הם החזיקו כדים שהפיצו עשן סמיך, מקלות קטורת, כדים שיצאה מהם להבת אש, מתקן מסובך שממנו יוצאת אש ומעליה גוחן נחש קוברה ממתכת, מקלות שבראשיהם רעמת שערות לבנות, קונוס שכולו להבות אש היוצאות מהמוני חורים קטנים המכסים אותו לגמרי, ואת כל הכלים האלה הרימו והורידו בקצב אחיד בתנועות סיבוב עדינות וכל פעם חזרו על הכל לכל ארבע הכיוונים. זה היה יפה ומרשים והיינו נהנים אילו הניחו לנו הילדים שמכרו קעריות קטנות עשויות מעלים שבתוכן כמה פרחים ונר כדי להדליק ולשים על הנהר. הילדים הקיפו אותנו ולא נתנו לנו מנוח. לבסוף נכנעתי ורצינו לקנות מהם שתי קעריות ובלבד שיניחו לנו סוף סוף. לאפי לא היה כסף קטן והילדה הגדולה יותר הלכה להביא עודף, ובינתיים השאר נדחפו אלינו ופשוט הטרידו בבקשות לקנות ודחפו את הקעריות לידיים עד שנאלצנו לצעוק עליהם ולסלק אותם. הילדה חזרה עם העודף אך העלתה פתאום את המחיר, וזה כבר שבר אותנו לגמרי. נשברנו וצעקנו עליהם שילכו ודי.
הטקס נמשך והסתיים בתקיעת קונכיות מול הנהר. האנשים קמו וירדו לנהר והשליכו פרחים שנתן להם מישהו שעבר בקהל. ואז חזרו הנזירים הצעירים ועמדו ליד המיקרופונים, והצטרפו לשירה עליזה שבקעה מן הרמקולים במחיאות הכפיים וכל הקהל אתם והייתה אוירה שמחה ועליזה.
הלכנו לישון מוקדם בהחלטה שמחר קמים מוקדם לראות את הזריחה על הנהר ולטייל בסביבה הקרובה.