18.5.05 משט הסירות לכבוד ראמה

החדר הנעים והקטן במלון החדש מוחזק הרבה יותר טוב מזה שבמלון היקר. הריצפה מקושטת בתבליטים צבעוניים מסורתיים וצבועה די מקרוב. המקלחת קטנה ונוחה עם זרם חזק ואפילו (כבר לא האמנו שנזכה לראות בהודו!) מגב אמיתי!!! שאפשר ליבש אתו את המקלחת, והיא תמיד נעימה ויבשה. אפילו מגבות בעובי סביר ועמודים על קולבים לתלייה. יש בחדר וגם שולחן גדול ושלושה שקעים להטענת מכשירי החשמל הרבים שלנו: בטריות, טלפון סלולרי והמחשב כמובן. מלבד מאוורר התקרה יש מאוורר עומד שאם שמים אותו מופנה לחלון הפונה למסדרון, הרחב נוצרת תנועת אוויר בחדר ולא צריכים לפתוח את הדלת המכוסה בוילון אם רוצים לשמור על פרטיות. חידוש נוסף: זהו החדר הראשון שלנו בהודו שבו יש מספיק אור ואפשר לקרוא בערב, והשירותים גם הם מוארים היטב!!! נחנו והתמוגגנו ממהירות ההחלטה והגמישות שגילינו, לוותר על מיזוג האוויר שחשבנו לא נוכל הסתדר בלעדיו בוראנסי בעונה החמה. לקראת הערב הסתערתי על המחשב כדי להשלים את הכתיבה על כל מה שקרה מאז שעזבנו את דרג'ילינג ואפי יצא לשוטט ולצלם. הוא מצא שתי משפחות של ישראלים, הורים ואמא שהצטרפו לבניהם לשלושה שבועות לטיול, ונתן להם טיפים על המקום והם בחרו לבסוף מלון יפה ויקר שאנחנו בדקנו מוקדם יותר, מפני שהיו זקוקים לחדר לשלושה.
אנשים התחילו לרדת לגהאת לקראת הפוג'ה של הערב ואפי עלה לקרוא לי להצטרף. הפעם הילדים זיהו אותנו מן הערב הקודם, ומיתנו קצת את ההתקפות עלינו מתוך הבנה שאת מה שפאשר להוציא מאתנו כבר הוציאו. אלה שניסו בכל זאת נהדפו בתקיפות ואף באיום. הטקס כולו מן ההחלה היה מרשים ואסטטי מאוד ויכולנו להתרשם ממנו כמעט בלי הפרעה. בסוף הטקס פנו אלינו שתי נשים, אם ובת שחשבנו שהן תיירות דרום אמריקאיות בגלל המראה הכהה שלהן, התלבושת המודרנית ושפת הגוף המערבית. אבל הסתבר שהן הודיות מרג'אסטן שבאו לקנות משי להדפסות שהבת עושה עליו לפרנסתה. הן סיפרו יש להן בני משפחה בתל אביב שעוסקים ביהלומים, והמליצו מאוד על ביקורים במקומות ברג'אסטן ועל אגרה.

הלילה הראשון במלון החדש היה נפלא. בין כה וכה לא ישנו בלילה עם מזגן במלון הקודם, כך שההבדל היה רק לטובת המלון הזה שבו החלון כל הזמן פתוח ואין חשש מיתושים. אפי השכים ויצא לצלם את המתרחצים בנהר ואני נשארתי להשלים את הכתיבה של הבלוג שהצטבר בו כבר פיגור.
כשחזר סיפר שראה את המתרחצים ופגש גם אדם מעניין, בחור שאמו אמריקאית ואביו הודי ובגיל ארבע עברו לארה"ב ושם גדל עד גיל 17 כשנסע להודו ועזב את הבית והחיים האמריקאים. לאחר כמה שנים בהודו חזר לארה"ב, והצטרף לכת דתית נוצרית קיצונית, וחזר להודו בתור מטיף שלה. הפעילות הייתה אסורה עליו כאזרח הודי, וכשנתפס הוכנס למוסד לחולי נפש. שם גילה את האל ההודי, שמופיע לפניו לעתים מזומנות, כמו הבוקר כשהתגלה בצורת הקוף הנומן, (אחד מאלי המיתולוגיה ההודית) שעליו אמר:"he creates the world with gentle brush strokes, והעולם נראה אז כמו ציור סיני כשהמאסטר, שהוא אלוהים, מוסיף את הנקודה שהופכת סתם ציור ליצירת מופת."
רג'יב, זה שם הבחור, סיפר שהאנשים בגהאת מתחלקים לקבוצות. הקבצנים, הסהאדואים, נהגי הריקשה, שייטי הסירות, הנזירים, מוכרי הפרחים, והפנדיטים. (תלמידי חכמים) אפי שאל לאיזה קבוצה הוא משייך את עצמו ורג'יב אמר שהוא שייך לכולם ולאף אחד. אבל זה העם שלו, וזה המקום שלו מתחת לעץ. לדבריו לפני חודש, צילמו כאן סרט וכולם עלו על סירות ונסעו לארמון בצד השני של הנהר, ובמשך שבוע כולם היו חברים, ואי אפשר היה לדעת מאיזה קבוצה כל אחד בא.
כשדיבר על הכת שהשתייך אליה בעבר, אמר שהבעיה היא שאנשים מנצלים את הדת להשגת כוח ועושים מניפולציות בשמה, ולכן עכשיו הדת שלו היא אישית לגמרי. רג'יב אמר שהמערביים שמעו על יוגה ומדיטציה אבל לא יודעים דבר על היוגה החשובה ביותר – היוגה של השירות. ואז אפי שאל אותו אם הוא מתכוון לבקטי יוגה, והוא הופתע שאפי מכיר את המונח, ואפי שאל כמובן, מי הוא הגורו שלו. ורג'יב אמר: הו, את שמו אי אפשר לגלות! זה כל הזמן משתנה. ואז סיפר לאפי שלמחרת הוא נוסע לארה"ב עם אשתו והילדים להתיישב בקליפורניה. כשאפי שאל מדוע, השיב שהוא רוצה לבחון את עצמו בתנאי החיים במערב, מפני בהודו יותר טבעי וקל לו לחיות ולעסוק בדברים רוחניים.
קמנו מאוחר ויצאנו לעיר לחנות המופלאה שבה אנחנו אמורים למצוא את הפינוקים המערביים שלנו: כמוסות חילבה או משהו דומה, משחת שיניים פרודטקס או משהו דומה, ואנטי אוקסידנט Q10 שעד כה לא מצאנו ועוד לא אבדה תקוותנו. הרחוב עדיין לא המה כמו ביום הקודם, ורוב החנויות עדיין לא היו פתוחות, כולל החנות שלנו. ברחוב ראינו מוכר מיץ מנגו והתפתינו לנסות. אבל במקום לסחוט את הפרי ולתת לנו החל הרוכל להוסיף לנוזל תבלין אחר תבלין וממש לרקוח שם מרק סמיך בצבע ירוק חשוד, התעלם לגמרי מהבעת פנינו וקריאות ה"No, No" שלנו והושיט לנו כוס אחת. לאחר לגימה קטנה ונועזת שלי והעווית פנים של גועל שאי אפשר לטעות בה, ואחריה תגובה דומה של אפי והחזרת הכוס הכמעט מלאה לדוכן, המשיך הרוכל להכין עוד מן הנוזל המבעית הזה והושיט אותו באדישות מוחלטת לצעקותינו ומחאותינו. החזרנו גם את הכוס השניה מלאה לדוכן ורצינו ללכת אך הרוכל קרא לנו וסחט ליים (למון קטנטן מתוק מעט מלימון) לכוס והגיש לנו, זה היה סביר יותר אך כלל הרבה מים וסוכר, לאחר כוס השניה רצה המוכר עוד כסף על מיץ הלימון וזה הרגיז אותנו מאוד.
קשה לי לקבל התנהגויות כאלה כהשלמה עם האחר והשונה. הרי הגינות בסיסית ויושר והתחשבות בזולת צריכות להיות אוניברסליות ככל שאני מבינה, ועובדה שיש פה גם אנשים נחמדים ומתחשבים כמו בעל המלון החדש שלנו, ואנשים נוספים שפגשנו בהמשך. יש משהו מטריד בדרך שבה חלק מההודים תופסים את התיירים הלבנים. אנחנו לא מהווים עבורם בכלל יישות אנושית בעלת רצונות וצרכים, אלא מכשיר שממנו אפשר להוציא כסף, ותפקידם הוא להוציא כמה שיותר, גם אם חוסר ההתייחסות לתגובותינו ולרצונותינו עלול בסופו של דבר להביא להפסד כסף או לפחות רווח. קשה לי להחליט אם זה טמטום, אטימות, חשיבה ילדותית לטווח קצר או הכל ביחד. בכל אופן זה מחזק את התחושה שלי שהודו היא מהות עצמאית הבועטת בערכי המערב, ומאמצת רק את מה שהיא מוצאת לנכון וגם זה נעשה בדרכה שלה, בלי להתחשב במערב ובשאר העולם.
כעבור זמן קצר החנות נפתחה וניסינו את מזלנו אך לא בהצלחה גדולה. המוכרים היו אנטיפטיים להפליא, והזכירו לי את פקידי הרכבת הידועים לשימצה שפגשנו בדרג'ילינג ובגנגטוק. יצאנו לחפש מקום נחמד לשבת ולשתות ולאכול לפני החזרה למלון. ברחוב המסחרי הגדול וההומה מאדם לא הייתה אף מסעדה ממשית, רק דוכנים קטנים שמכרו כל מיני מטוגנים חריפים ומתוקים ויוגורט שעמד בחוץ כשהזבובים נוחתים עליו מדי פעם. החלטנו לנסות להיכנס לתחומי העיר העתיקה ואולי למצוא שם משהו נחמד. היה די חם והסימטאות הצרות היו קרירות, אך די עזובות ושקטות ולא ראינו שום דבר סביר. לפתע ראינו מסעדה גדולה, מודרנית (יחסית, בסגנון שנות השישים...) והתיישבנו.המסעדה הייתה ריקה והפעילו לכבודינו את המאווררים – הרי לא מבזבזים אנרגיה יקרה על המנהל והעובדים. מכל התפריט ההודי הגדול היה להם בשעה הזאת רק משהו שדומה למה שאוכלים בדוכנים ברחוב. לחם דק מאוד מטוגן, עם ירקות ברוטב די חריף ועוד שני רטבים מתוק וחריף יותר לתיבול, ואנחנו הזמנו גם יוגורט פשוט. זה היה מאוד טעים כי הלחם לא היה משומן, כמו ברחוב והחריף לא היה כל כך חריף, ואפשר היה למתן את החריפות גם בעזרת היוגורט. הכנסנו גם את המאכל הזה לתפריט העתידי שאנחנו צוברים לעצמנו במהלך הטיול ויצאנו לשוטט עוד קצת.
שוב מצאנו את עצמנו ברחוב הגדול המוביל לגהאת עם החנויות בשני צדדיו. נזכרנו שאפי צריך עוד חולצה קצרה. התחיל משא ומתן בחנות אחת שלא היה לה מה שהוא רצה, אבל בעל הבית שנראה זועף גם בפעמים הנדירות שבהן חייך, לא התייאש וניסה לשכנע את אפי שהחולצות שלו טובות ויפות. הוא רדה ללא רחם בנער שעבד אצלו, שיוציא עוד ועוד חולצות לא מתאימות ולא נחוצות. נחלצנו משם בכוחות משותפים ואפי, שתמיד לא אוהב קניות כמעט נשבר, אך גיחה לחנות נוספת הייתה מוצלחת יותר וגם שם היה קשה להוריד את המחיר, אף על פי שהמוכרים לפחות ניסו להבין מה הוא רוצה ולקלוע לטעמו. התגעגעתי לחנויות בצפון, שבהן אנשי ההרים הישרים והתמימים נהנו להתמקח עם אפי, שתמיד עושה זאת בחיוך ובנון שלאנטיות, והגיעו אתו למחיר המוסכם על שני הצדדים בקלות ובידידות. סוחרי וראנסי נראים לי הרבה יותר חמדנים ונוקשים, ולא נהנים מתהליך ההתמקחות וההתפשרות בסופה.
חזרנו למלון ונחנו עד השעה 5 שבה קבענו עם המדריך הצעיר בעל האוזן הרצועה מאתמול. עמדנו מעל המדרגות בגהאת שלנו לפי חמש וחיכינו, ואז ראינו שבגהאת הקרובה מתאספים הרבה אנשים, וספינות רבות מתקרבות ועוצרות, ואנשים עולים ויורדים מהן. רצינו לראות מה יש שם אך לא רצינו לאבד את המדריך שהיה אמור לבוא בכל רגע, אך סקרנותי משכה אותי והתקרבתי לראות מה קורה שם.
על הסירות ישבו אנשים וילדים לבושים בתלבושות ססגוניות ומסכות צבעוניות של נסיכים ונסיכות עם כתרי זהב, לבושים כציידים או כאלים וכדמויות מיתולוגיות צבעוניות מוזרות. חלק מהאנשים עמדו בתלבושות על החוף ליד תפאורה ססגונית על בדים מתוחים מאחוריהם. על המדרגות נאספו אנשים, וצעירים שסרט סגול ועליו כתובת בהינדית הלכו במרץ מצד לצד.
חזרתי לאפי ואחרי כרבע שעה החלטנו שאין טעם להפסיד את ההתרחשות בגהאת השני, ואם המדריך יגיע הוא ימצא אותנו מפני שאפשר היה לראות אותנו מרחוק.
שאלנו אנשים שנראו דוברי אנגלית, מה קורה והם הסבירו שזו חגיגת יום ההולדת של האל ראמה, ועל הסירות מוצגות סצינות מסיפור חייו.
למעלה הופיעו שתי תזמורות והחלו לנגן. תזמורת ילדים שכללה בעיקר תופים ומצילתים, ותזמורת מבוגרים עם כלי נשיפה ותופים שהנעימה מנגינות הודיות קצביות עליזות. כולם היו לבושים בתלבושות די אירופיות: כובעי מצחיה עם פומפונים לילדים, ומעילים אדומים על כותפות ו'פרנזים' מוזהבים למבוגרים. אנשים שנראו נכבדים, לבושים בפיגאמות קורטה לבנות ירדו לסירות ושמו שרשרות פרחים לילדים המחופשים לנסיכים שהיו אחת האטרקציות המרכזיות. מלמעלה, מקצה המדרגות התלולות ירד לאיטו, נתמך בידי שני מכובדים, גבר לבן שיער שפניו מביעות תבונה וטוהר, ואחריו הזדנבו עוד מכובדים שמנים יותר ופחות וכולם לבושים בבגדים הלבנים החגיגיים.
כל המכובדים התכנסו על מין דוכן קטן המשקיף על המים, וקיבלו איש איש בתורו זרי פרחים שענדו זה לזה. התזמורת המשיכה לנגן, וכלי הפוג'ה המחזיק עשרות לשונות אש בשקערוריות מלאות שמן שראינו אתמול הוגש לקשיש המכובד. הוא סובב אותו בתנועות ריטואליות הדומות למה שראינו אתמול ואחר כך עבר הכלי עם האש לנכבדים האחרים, כשאיש בתורו חזר על אותן התנועות. קבוצה של אנשים לבושים בגדים פשוטים ומלוכלכים התכנסה ליד הדוכן, וכל אחד מהם קיבל צעיף כתום וענד אותו לראשו כמין תרבוש. כול םעמדו והרימו ידיהם וצעקו משהו ואז יצאו יחד לכיוון הסירות. אלה היו הספנים שעמדו להוליך את הסירות והם הוכשרו לתפקידם בברכה ובצעיפים שקיבלו. לאחר מכן היה טקס של הענקת צעיפים כתומים שעליהן כתוב שמו של שיווה בהינדית לכל המוכבדים, ואז הגיעו כתבים של שלוש רשתות טלוויזיה ואחד המכובדים סימן לתזמורת ולמישהו שדיבר ברמקול להפסיק, והקשיש הנכבד לבן השיער התראיין בארשת רצינית אך חביבה אצל הכתבים.
אפי שאל את אחד העסקנים שהסתובבו ליד הנכבדים מה התוכנית, וקיבל הסבר והזמנה. העסקן החביב סיפר שהסירות עומדות לצאת לשיט לאורך הנהר ולעבור ליד כל הגהאתים עד לאחרון הנמצא ליד הגשר. שם תהיה תוכנית תרבותית ויינתנו פרסים לסירות המצטיינות. אנחנו הוזמנו לשוט באחת מסירות המכובדים ולחזות בתוכנית כשנגיע.
שוב התרחש משהו מדהים ומביך בשבילי, כמו שקרה לנו קודם בטיול בפוג'ה של הנזירות והנזירים ברומטק, ובטקס לכבוד הפילוסוף והמלומד ראול בדרג'ילינג. קצת התעניינות ושיחה עם אנשים הופכים אותנו לאורחי הכבוד, בלי קשר למראה הדי מוזנח והלא עשיר שלנו. כלומר, עצם ההתעניינות שלנו בתרבות והשאלות שלנו הפכו אותנו לסלבריטאים, כשברור שלא נוכל לתרום כסף או להשפיע בצורה אחרת. קשה לי להסביר זאת: האם זאת הכרת תודה על ההתעניינות? אולי פרוביציאליות והתבטלות בפני אנשי המערב בני העולם הגדול? ואולי, כפי שאני מעדיפה לחשוב, הכרה בנו כבני אדם הפתוחים לקבל את מסורתם ותרבותם ולהעריך אותה כפי שהיא, והקרבה האנושית הנוצרת כתוצאה מן השאלות וההתעניינות שלנו.
עלינו על הסירה וכל הזמן פחדתי שנוקע כמתחזים ונסולק בבושת פנים, ואפי לעומתי חגג בביטחון מוחלט כאילו תמיד ישבנו בקרב נכבדים נשואי פנים לבושים לבן בוהק והובלנו במסע על הנהר. לפתע ירדו שני כתבי טלוויזיה והגישו לי מקרופונים, ושאלו אותי מה שמי ומהיכן אני ומה אני מרגישה כלפי החגיגה הזאת. גמגמתי משהו על האותנתיות וההשתתפות של הקהילה כולה בטקס העתיק, וההרגשה שזה משהו אמיתי וחי, וניסיתי לשוות לעצמי מראה שלוו של סלבריטאית, ולא מתחזה עלובה שנקלעה למקום בטעות כמו דני קיי בגרסה שלו לרביזור.
הכתבים ירדו מן הסירה, הקהל על החוף קרא קריאות עידוד וכולם הניפו את ידיהם למעלה כמו שעשו כמה פעמים קודם כלפי הסירות. ויצאנו לשיט על הנהר. לידינו ישבו שתי נערות צעירות וחמודות שהשחילו את עצמן לסירה בטבעיות בלי הזמנה, אך נראו נינוחות לגמרי. אחת מהן החלה לדבר אתי והייתה מלאת חיים ופתיחות למרות שהאנגלית שלה הייתה די דלה. היא סטודנטית לתואר שני בסנסקריט ותרבות הודית באוניברסיטת נהרו בדלהי, ונמצאת בוראנסי למטרת השתלמות באוניברסיטה. היא בת 21 ומתכוונת לנסות להתקבל למנהל הציבורי בממשלה, כאשר תגמור את התואר. בחינות הקבלה לעבודה ממשלתית קשות מאוד ונמשכות הרבה זמן וכדי לגשת אליהן צריך תואר שני. אך זוהי משאת נפשה והיא תשיג זאת. היא אינה רוצה להתחתן וללדת ילדים לפחות בחמש השנים הבאות, ולמרות שיש לה חבר הלומד גם הוא לתואר השני באותה מחלקה, הם כמעט לא נפגשים מפני שהם יודעים שהוריה לא היו רוצים בכך. מוצאה מהעיר לקנאו באוטר פארדש, אביה קצין במשטרה ואמה עקרת בית ולימודיה ממומנים על ידי סבא שלה. היא התלוננה על החברה השמרנית בהודו ועל המעונות של האוניברסיטה בוראנסי שננעלים ב-7 בערב, בעוד שבקמפוס בדלהי הכל פתוח כל הלילה, כולל חדר המחשב והקפטריה. לדלהי היא נוסעת ברכבת במחלקה הכללית אבל במיטה עליונה, כך שהיא מרגישה בטוחה יחסית אבל בוראנסי אינה יוצאת בערב לבדה, ולכן לקחה אתה חברה. קאלפנה (דמיון בהינדית) הזמינה אותנו לבוא אליה כשנהיה בדלהי והבטיחה סיור במקומות היפים ובמערות שליד העיר. היא השאירה כמובן גם כתובת ודואר אלקטרוני וקיבלה את הכרטיס של אפי עם כתובת הבלוג.
ליד אפי ישב בחור צעיר שגם הוא עלה לסירה בטבעיות, למרות שאיש לא הזמין אותו וסיפר שהוא בוגר תואר שני בספרות אנגלית, הוא מכפר קטן באוטר פארדש (UP) שבה נמצאת וראנסי, ומלמד ספרות אנגלית בקולג' בעיר קטנה וקרובה. הוא בא לוראנסי כדי לגשת לבחינות לקבלת משרה ממשלתית, מפני שכמורה בקולג' פרטי הוא מרוויח 2000 רופיות (מאתיים שקלים) ואילו כעובד ממשלה הוא ירוויח בין 10000 ל- 15000 רופיות לחודש. הבחינות הן לקראת עבודה במודיעין ההודי, אך הוא יעדיף ללמד באוניברסיטה, מאחר שהוא בן כת הברהימינים ומאמין שייעודו הוא ללמד. האנגלית שלו הייתה מצויינת אך המבטא לא תמיד ברור והוא הרבה לצטט את גדולי הספרות האנגלית והאמריקאית ומצא הרבה נושאים משותפים אתנו בהגות של אנשים כמו ת'ורו ואמרסון. דיברנו על הכל: על המצב הפוליטי במזרח התיכון, על הפוליטקאים ומחרחרי המלחמה שניזונים מהפחד שהם יוצרים, ועל ההשקעות המוגזמות של הממשלות בביטחון, והבענו תקווה שאצלם המצב ישתפר לאור פתיחת המעבר מהודו לפקיסטן בקשמיר וביקור ראש הממשלה הסיני.
לאורך כל הדרך ליווינו את שיירת הסירות הצבעונית, שכל הזמן בקעה ממנה מוזיקה עליזה מהרמקולים ומן התזמורת שנסעה בסירה מיוחדת, ונראו זיקוקי דינור שהודלקו על אחת הסירות. החושך ירד וחלק מהגהאתים היו ריקים ובחלק חיכו אנשים והריעו לסירות. מדי פעם הספן עצר את המנוע עד שהשיירה תתקדם ואז החום גבר וכאשר המשכנו לשוט הרוח ציננה אותנו במקצת. לבסוף, לאחר יותר משעה הגענו לגהאת האחרון וירדנו מן הסירה.
הרבה אנשים התאספו במקום ולמעלה הייתה במה מקושטת שעליה ישבה להקת נגנים עם תוף, כינורות ומן אקורדיון וזמרת. ברמקולים הושמעה המוזיקה ההודית ואנחנו הופנינו עם מלווינו הצעירים לשבת על מזרונים המכוסים בסדינים וכריות ארוכות למשענות, עם המכובדים שחלקם הגיעו בסירות וחלק הופיעו יותר מאוחר מן היבשה. הזמרת שרה תפילה לאלוהים שדיליפ מישרה (הבחור הצעיר שישב ליד אפי) תרגם לי בקפדנות, ואפי הלך לצלם את הנסיכים המחופשים והקוף במסכה שישבו על מושב מרופד קטיפה במעין אפיריון מפואר. כולם התיישבו החל טקס של ענידת צעיפים כתומים לכל המוכבדים שעדיין לא קיבלו אותם ואחר כך הוזמנו לבמה משורר הודי חשוב, (צ'נדרה שקר מישרה) וראש המכון לתרבות ההינדית בוראנסי לקבל תעודות הוקרה ממוסגרות גדולות, והם הודו בנימוס וירדו מן הבמה. ואז הוזמנה לבמה אישה מוסלמית עשירה שתרמה כסף למקדש לשיווה, וגם היא קיבלה תעודת הוקרה והקהל מחא לה כפיים בהתלהבות. היא אמרה שעשתה את זה שלא על מנת לקבל פרס ובכלל לא היא עשתה זאת אלא שיווה הוא שעשה את המעשה דרכה.
על הבמה הופיע רקדן מחופש לשיווה עם הקלשון בידיו ורקד ריקוד חינני ומלא חיים שתיאר איך שיווה כועס על העולם והורס אותו. אני דווקא התרשמתי ששיווה נהנה מן החיים ומאושר, אבל זה היה הסיפור שמאחורי הריקוד. ואז הסתיים החלק העיקרי של התוכנית והשייט שלח את הנערים להזמין אותנו לחזור לסירה ולשוט לגהאת שלנו. ירדנו עם ידינו הצעירים ונסענו הפעם כמעט בלי הפסקות. (רק במקום אחד הצטרפה אלינו סירה אחרת מהשיירה שהמנוע שלה התקלקל) הנהר היה שקט והאויר חמים, והבניינים על הגדה עתיקים ורומנטיים כמו באגדות שחרזדה, בלי הלכלכוך וההזנחה וסבך החוטים והצינורות שרואים ביום.
הגענו לחוף ונפרדנו מידידינו החדשים בהבטחה לכתוב להם ולהזכיר אותם בבלוג ולדיליפ במיוחד שדאג שנשכח אותו שנזכיר אותו גם בתקציר לדוברי האנגלית שאפי מעדכן מדי זמן מה.