17.4.05 האוניברסיטה, העיר, גאהת השריפה

למחרת אכן השכמנו ועלינו על הגג לראות את הנהר, והבתים מסביב. על הגגות התעוררו גברים משנתם, התמתחו והתנקו וצחצחו שיניים ברוב טקס, סירקו את שערם הארוך, חלקם היו לבושים רק באיזור חלצים ועטפו את גופם בחצאית לונגי לאחר שהתרחצו. חלקם היו מבוגרים בעלי זקנים וחלקם צעירים יותר ולאט לאט הם ירדו לבתים שמתחתיהם. כל הבתים נראו כמקדשים או מקומות לימוד דתיים וקשה היה להבחין בבתי מגורים. קרוב לחוף הנהר היו מבני חימר רעועים, ומין אוהלי ברזנט מרוטים שקצותיהם מכוסים באבנים, ובהם שכנו משפחות עם ילדים. הילדים התרוצצו ערומים והאמהות רחצו אותם, כרעו לעשות את צרכיהם כשפרות מסתובבות סביבם ואוכלות עשב או אשפה המתגוללת בחוץ.
יצאנו לרחוב ומיד קפצו עלינו נהגי הריקשה והאוטוריקשה ועלינו על אחת מהן לאוניברסיטה. עכשיו שמנו לב שהמושב בעצם מיועד לאיש אחד, והגגון המתקפל לעתים נמוך מדי, לפחות עבורנו, והחלטנו לבדוק כל ריקשה שעלוים עליה לפי הרוחב וגובה הגגון.
שער האוניברסיטה המפואר כתוב כולו בהינדית בלי אף מילה באנגלית, וזה מעיד על אופיה של האוניברסיטה, המתמחית בסנסקריט ובתרבות ההינדית, ואמנויות הביצוע שלה. האוניברסיטה משתרעת על שטח עצום, מרחבים שביניהם כבישים רחבים מאוד שכמעט שלא נוסעות בהם מכוניות, דשאים, עצים ושיחים ופרחים, הכל מטופח ושמור. הבניינים יפים ומעוצבים בסגנון מקומי אך בטוב טעם, ומדי פעם יש מעונות מפוארים שעליהם כתוב רק שם בהינדית וולא שם של מחלקה או פקולטה.
הכביש הגיע למין צומת גדולה שלידה נמצא מקדש גדול מאוד של שיווה, מודרני יחסית, עם הרבה אגפים ומסדרונות רחבים בצדדים שבהם ישבו נזירים ועשו פוג'ה וזימרו להם פסוקים. מחוץ למקדש היו דשאים ומבני אבן עם גג נתמך בעמודים שבהם אנשים עשו יוגה להנאתם.
בדיוק אז אפי גילה שנגמרה לו הבטריה של המצלמה והוא כנראה שכח את תיק המצלמה עם הבטריות הרזרביות על המרפסת של החדר במלון. לשבחו ייאמר שלקח את העניין בקלות ואף שכנע את עצמו שזה תרגיל טוב בשבילו, להתאפק ולהשתחרר מן התלות במצלמה והפינוק של צילום בלתי פוסק בכמויות אינסופיות.
החלטנו לחזור ברגל ולספוג את האווירה הירוקה והשקטה והבניינים היפים כל זמן שהחום אינו מגיע לשיא. כל הדרך הארוכה קראו לנו ריקשות לעלות ואנחנו המשכנו ללכת עד שהגענו ליציאה ואז כבר היה חם מאוד והיינו קצת עייפים. בלי לחשוב עלינו על ריקשה קטנה שהגגון שלה היה כל כך נמוך שאי אפשר היה להרים אותו בכלל, וכך נסענו לנו בשמש כמו תיירים ירוקים שרק הגיעו...
נסענו ברחובות ההומים וצפופים מאוד לגהאת דאסאשוואמד, הגהאת הגדול ביותר. נהג הריקשה היה זקן ורזה ובעלייה היחידה בדרך משך אותנו ברגל והרגשנו ממש כמו קולוניאליסטים אכזריים שמנצלים זקן רעב ומסכן. הרחובות היו מלאים אנשים, דוכני פירות וירקות, מזון רחוב חריף ומתוק (תמיד בדוכנים נפרדים, כמנהג הודו למידור מוחלט) ספרים וגלבים, מקדשים קטנים וגדולים בכל מקום (משהו כמו בתי הכנסת במאה שערים או בני ברק, אבל בתוספת עוד מקדשונים קטנטנים) והמון אנשים שנראים קדושים וסגפנים: סהאדו בלבוש כתום עם מין דגל כתום שהם נושאים אתם, סתם אנשים בבגדים לבנים וזקנים ושיער ארוך, לבנים הלבושים בבגדים מקומיים ומגדלים שיער וזקן ועיניהם מצועפות בדוק רוחני – וכמובן הצבעוניות המדהימה של הסארים והפונג'אבי של הנשים ההולכות ברגל או נסעות בריקשות.
הרחוב המוביל לגהאת צפוף כמו רחוב אבן גבירול בתל אביב אחרי מצעד הגאווה, או רחוב הרברט סמואל בזמן מצעד האהבה, אבל נוסעים בו ריקשות אופנועים וקטנועים ואפילו מכוניות מעטות ולצדו המון דוכנים וחנויות בגדים, צעצועים, מכשירי חשמל, כלי בית – בקיצור הכל. המוני האנשים עומדים או זזים והמהומה גדולה. הנהג ניסה להוביל אותנו ברגל עד שנואש, והוריד אותנו ברחוב ומשם המשכנו ברגל.
הגהאת הגדול נראה סתמי מאוד בשעה הזאת לפחות, והחלטנו להמשיך צפונה לשאר הגהאתים.
התחלנו לעבור מגהאת לגהאת, והצטרף אלינו בחור צנום ונמוך, בעל שיער שחור מסודר שנראה כאילו עבדו עליו במספרה, ואוזן רצועה בחור ענק לעגיל קטן. הוא אמר שהוא יכול להביא אותנו למקום שמדברים את השפה שלכם, והוציא כרטיס בעברית של "באבא קטן", חנות למשי. לא הגבנו בתחילה, מפני שכבר ראינו קודם על קיר פרסומת ל"דוד המשי הכי טוב בוראנסי", ו"השיינקין של המשי", ולא רצינו להיות מובלים לאיזה מלכודת תיירים. אך הבחור המשיך ללוות אותנו בעקשנות והסביר לנו באנגלית מצויינת על המקדשים והגהאתים.
****
הוא הדגיש שאינו עושה זאת תמורת כסף, אלא מתוך אמונה שזה חשוב לדעת הכל על הדת והתרבות וזה יביא לו קארמה טובה. הבנו שהוא מקבל אחוזים מבעל החנות והחלטנו ליהנות מן ההסברים המחכימים ואפילו להגיע לבסוף לחנות המשי – אך לא לקנות.
הגענו לגהאת מאני קארניקה, שבה שורפים את הגופות. הייתה שם גופה אחת בתהליך שריפה ורגל אחת בצבצה מן האש. כשהתקרבנו הופיע בחור צנום שהסביר שהוא עוד שם אך לא בשביל כסף, אלא עושה זאת כשליחות. הוא שייך לכת ה"untouchable" שהיא היחידה היכולה לעסוק בכל מה שקשור למוות.
מעל הגהאת יש שלושה הוספיסים שבהם שוכנים אנשים זקנים מאוד וחולים מאוד, מצורעים וחולי מחלות קטלניות אחרות, והם מחכים למותם ולשריפת גופם ליד הגנגס.
כאן התחיל הסבר טכני מפורט: כל גופה צריכה שלושים קילו של עצים, והשריפה נמשכת כשלוש שעות. הלב וכל החזה אינם נשרפים (מגינים עליהו בסמרטוט רטוב כנראה) ונזרק לנהר. ילדים קטנים, חולי צרעת, ומי שהכיש אותו קוברה, מושלכים לנהר קשורים באבנים. אנשים עשירים משתמשים בעץ סנדל יקר והפחות עשירים בעץ זול יותר, והעניים מאוד נשרפים עם זרדים וכל תרומה לעזרתם תתקבל בברכה. גופת אישה עטופה בסארי בצבע זהב, וגופת גבר בתכריך לבן וכמובן שגם זה עולה כסף. לפני השריפה מגלחים את השערות וטובלים את הגופה בנהר. אחר כך מוציאים תעודת פטירה רשמית ואז מתחיל תהליך השריפה. למעלה יש חנויות שבהן מוכרים שקיות נסורת של עצים מסוגים שונים, שאותה זורקים לאש כתוספת. את האפר זורקים לנהר אחרי שבודקים עם יש בו תכשיטים שאותם נותנים לטובת ההוספיסים. יש אנשים שבאים מכל רחבי הודו עם האפר של יקיריהם כדילבצע מה שהמדריך שלנו קרא לו: חצי טקס, החלק האחרון בלבד.
עובד המשרפה לקח אותנו למעלה לאישה זקנה שישבה על הריצפה בכניסה לאחד ההוספיסים ונראתה לנו כקבצנית. הוא אמר שאנחנו יכולים, בלי לחץ כמובן, לתת כסך לכמה קילוגרמים של עצים לטובת העניים, אבל הזכיר שזה כמובן מביא קארמה טובה... החלטנו על סכום מסויים והוא לא נראה מאושר, אבל המדריך (מטעם עצמו) שליווה אותנו אמר לו שמי שלוחץ על אחרים לבצע מעשה טוב למען הקארמה, מקבל בעצמו קארמה רעה, ועצר אותו. העובד אמר לנו להתכופף ליד הזקנה ולומר את שמותינו ושמות הורינו והיא העבירה את ידה על ראשינו. שלא במפתיע העובד רצה גם הוא כסף ולא היה מרוצה מן הסכום שקיבל, והמדריך שלנו נזף בו..
המשכנו ללכת לאורך הנהר מגאהת לגאהת, שומעים הסברים על כל אחת מהן מן המדריך הנלהב שסיפר לנו גם על עצמו. הוא לא למד לכתוב ולקרוא ולימד את עצמו אנגלית משמיעה. יש לו גורו שמדי שנה מגיע לחודש לוראנסי, והוא עצמו נוסע אליו מדי פעם. ליד אחת הגהאתים פגשנו את באבא קטן בעצמו, שדיבר אתנו בעברית שוטפת ועדכנית. אני בתמימותי הייתי בטוחה שהוא ישראלי ממוצא הודי שחי בוראנסי, ושאלתי אותו כמה זמן הוא פה. הוא השיב שהוא עובד כאן כבר 14 שנה. קטן סיפר לנו על הבית היהודי שנמצא ליד החנות שלו, שיש בו ישראלים ויהיה בו סדר פסח. ביקשנו אותו שיגיד למדריך שיביא אותנו לבית.
מכיוון שהיה כבר די חם נכנסנו לתוך העיר העתיקה שהסימטאות שלה כל כך צרות, עד שאפילו ריקשה לא עוברת בהן והן קרירות יחסית לרחובות בשעה הזאת. המדריך הוביל אותנו לחנות בגדים שמן הגג שלה רואים את מקדש הזהב הסגור לזרים ונשמר בקפדנות על ידי המשטרה, מפני שלידו יש מסגד גדול והוא נחשב איזור מריבה רגיש בין המוסלמים וההינדים. הגג הגבוה להט מחום ואנחנו היינו יחפים מכיוון שהתבקשנו להוריד את הסנדלים לפני העלייה במדרגות. (לא ברור לי מדוע, הרי זה לא מקום קדוש) ניתרנו איכשהו על הביטון הלוהט וברחנו משם מהר, בלי להשאיר טיפ לאנשי החנות האנטיפטיים.
באחת הפניות מהסימטה ראינו שלט בד גדול: "הבית היהדי" והלכנו לכיוון. אופנוע ענק ועליו תרמילים וחפצים הגיח רועם מן הסימטא הקטנה וישראלי צעיר עליו.
בכניסה לבית ראינו את רונית, לבושה חצי פונג'אבי ומטפחת ראש עדינה, צנומה וקטנה כמו ההודית, שבירכה אותנו והזמינה אותנו לעלות ולשבת ולשתות. לבית יש מרפסת מוצלת גדולה עם שולחנות וכיסאות שממש מזמינה את המטיילים העייפים מהטיפוס לשבת ולנוח. פגשנו את הבעל אמנון, וראינו את שני הילדים שנראו לנו כמו ילדות, במיוחד הגדול שאיחר את טקס החאלקה המסורתי במירון ומחכה לשיבה לישראל אחרי הפסח.
הם הגיעו מגואה לפני כשבוע לקראת הפסח ותוגברו בשני צעירים מהארץ שהגיעו אתמול בטיסה מדלהי. לפני כן היו במקומות אחרים בהודו והם נודדים ממקום םלמקום בהתאם לצרכים – ריבוי ישראלים, או לקראת החגים. היה ברור שהם חוזרים בתשובה ומבינים את סגנון הדיבור והחיים של התרמילאים, בעוד שהישראלים שנשלחו לתגבור היו חרדים ברסלבים מלידה, שהחוויה ההודית הממה וטלטלה אותם. פגשנו שם שוב את קטן, שעוזר להם בתיווך עם בעלי הבית שהם שוכרים לתיקון כל הקלקולים והפגמים ומקשר אותם לבעלי מקצוע ולקניות בהתנדבות. כששאלתי אותו על המשפחה שלו התברר לי להתדהמתי שהוא בכלל לא ישראלי או יהודי, אלא הינדי מקומי שאימץ את הישראלים והתחיל את מסורת הסדר והבית היהודי עוד לפני שהברסלבים הגיעו. הוא למד את השפה על בוריה בסגנון התרמילאים ונהנה מהלקוחות הישראלים שמעדיפים אותו על פני הודים אחרים. .
לקחנו מהם עלונים לפרסום הבית, והפעילויות שלו בלילות שישי ומוצאי החג השני של פסח, וחזרנו אל המדריך שחיכה כל הזמן ברחוב. הוא הוביל אותנו לחנות של קטן ושם הושיבו אותנו על המזרונים הפרושים בכל חנות רצינית על פני הריצפה, וחיכינו לקטן שיגיע ליציע לנו ממרכולתו. כשהגיע הסברנו לו שאנחנו מתכננים להישאר שנה בהודו ולא שולחים חבילות לארץ בזמן הקרוב לכן זה צריך להיות משהו קטן שלא תופס מקום. הוא היה רגוע מאוד, ואמר שהוא מבין, ורק הראה לנו כמה שאלים גדולים, ולאחר שמצאתי אחד בצבע נעים הוריד צעיפים קטנים יותר שיכולים לשמש גם בישראל בחורף ואפילו פה בצפון בקיץ. בחרנו צעיף ושאלנו אותו איפה יש בית מרקחת טוב ומודרני. הוא הבטיח שיגיד למדריך להוביל אותנו, וסיפר על משפחתו שהגיעה מכלכותה כשסבו ואביו פתחו פה חנות, ונשארו ואף הביאו את שאר המשפחה. הוא ביקר בישראל ושהה בה שלושה שבועות ונהנה מאוד, במיוחד מן האירוח של הישראלים שהתיידד אתם בוראנסי, ומן האמהות שלהם שהלעיטו אותו באוכל ישראלי טוב, ובכלל מתל אביב והחיים התוססים בה.על וראנסי אמר שאמנם היא מלוכלכלת ומלאה קבצנים וילדי רחוב ופרות, אבל זה גם מה שהופך אותה לעיר מיוחדת עם הקדושה הנמצאת בתוך כל זה.
כשיצאנו הסביר לנו המדריך איפה נמצא בתי מרקחת טובים, וקבענו אתו להיפגש למחרת בגהאת שלנו כדי לצאת לעוד סיור בעיר בהדרכתו ולכן עוד לא שילמנו לו. היציאה מהסמטאות הצרות והקרירות יחסית, למהומה המאובקת והחמה של הרחוב הראשי הייתה די טראומטית והתקשינו לעבור בין המוני האנשים וכלי הרכב והנודניקים למיניהם, וגם לא מצאנו בית מרקחת מפותח ומודרני עם הדברים שאנחנו מחפשים. לבסוף רוקח אחד הדריך אותנו למקום שנקרא: "Varanasy General Store" שבו צריכם להיות יותר דברים מערביים, אבל הוא סגור ביום ראשון ונצטרך לבוא מחר. החום כבר היה בלתי נסבל ולכן חזרנו בריקשה (רחבה וגבוהה יותר!) למלון.

מיד כשהגענו, מזיעים ומותשים ורצינו להתלונן על הברז הדולף והמקלחת הבלתי אפשרית, ניגש אלינו בעל המלון ואומר שאנחנו צריכים לעזוב את החדר ב-19 לחודש, כלומר בעוד יומיים. אפי שאל מדוע והוא השיב שהחדר מוזמן לתאריך הזה. שאלנו מדוע לא אמר לנו כשנכנסנו, והוא השיב ששאל לכמה זמן נישאר ואנחנו אמרנו שאנחנו עוד לא יודעים. זה היה ממש מרגיז, ואפי אמר שללא ספק מצא מישהו שמוכן לשלם את מלוא המחיר גם לא בעונה, אך הוא טען שהמקום היה מוזמן מראש, שנה מראש! וכשאפי שאל אותו מדוע לא אמר זאת כשנכנסנו, גמגם שחשב שבאנו רק לשלושה ימים ולא ידע והוא מצטער. היה באיש הזה משהו נכלולי וקר מן ההתחלה, והחדר היה רחוק מלהיות ראוי למחיר שלו, בגודל, באיכות המיטות והמצעים ובעיקר במקלחת העלובה. הדבר היחיד שהיה בו היה מיזוג האוויר שאנחנו בטיפשותנו חשבנו לחשוב ביותר ונתנו לו להבין זאת.
החלטנו לצאת כמה שיותר מהר, הכי מאוחר למחרת, כדי שהוא יפסיד את הלילה או הלילות האלה. בדקנו בלונלי פלנט ומצאנו מלונות עם מיזוג אוויר רק באיזורים מרוחקים יותר של העיר, ליד הרכבת או אפילו צפונית יותר. זה אמר שאנחנו צריכים לקחת ריקשה לאיזור הזה, ולעבור בין בתי המלון ולמצוא אחד ואחר כך לחזור ולקח אוטורטקשה ולהעביר את הדברים. זה היה די מרתיע, במיוחד בחום הצהרים שהתקרב.
החלטנו להתקלח ולאכול ולצאת לחיפוש אחרי הצהרים, כשהשמש תרד. הלכנו למסעדה קרובה, וישבנו על המרפסת המוצלת שלהטה בחום, אך מאוורר ענק מאחורי הגב צינן אותנו. אחרי ששבענו ושתינו הרבה, נרגענו ויצאנו לרחוב הריק ובדרך למלון נכנסנו לעוד מלונות, שבהם או שלא היה מיזוג אוויר או שהיה אבל במחירים יקרים ולא מייד. ואז, ממש ליד המלון שלנו, ראינו מדרגות המובילות ל"Guest Home" שהוא גם סוכנות נסיעות. עלינו והתקבלנו בלבביות שהזכירה לנו את אנשי ההרים בדרג'ילינג ובסיקים, והבעלים התנצל שאין לו מיזוג אבל יש לו מאווררים וחדרים קרירים. ובאמת, נכנסנו והרגשנו קרירות מפני ששלושת החדרים היו עם חלונות המופנים אל המסדרון הרחב והמאוורר ולא לצד מזרח או מערב שסופגים שמש וחום בבוקר או אחרי הצהרים. אחרי התלבטות קטנה, החלטנו שעדיף לרדת ברמת החיים מעט, וליהנות מן הסביבה הנעימה והקרבה לנהר ולא להיטלטל לסביבה הומה וחסרת אופי ולשמור על מיזוג האויר. הודענו לו שאנחנו באים עוד מעט, אלא עם כן תהיה בעיה עם בעל הבית (השעה הייתה כבר שתים וחצי והוא יכול היה להכריח אותנו להישאר עוד לילה)
חזרנו למלון והודענו לבעל הבית שאנחנו עוברים מייד לאחר שנארוז את הדברים. הוא קיבל את הדברים בכניעות, וניכר שהבין שהגדיש את הסאה בתאוות הבצע שלו. ניצלנו את החדר הממוזג למנוחה קצרה לפני המעבר, ארזנו במהירות הסילון (אנחנו משתפרים מפעם לפעם בכך!) ועברנו.