יום שלישי, אפריל 26, 2005

20.4.05 סארנת', מקום הדרשה הראשונה של בודהה, ארמון המהרג'ה, ליל הסדר ואנשים מעניינים


בימים האחרונים נכנסנו למעין שיגרה: מטיילים מוקדם בבוקר, נחים בחדר המאוורר מהצהרים, וקמים בערב לארוחת ערב ולאינטרנט.
היינו בעיירה קטנה וסמוכה: סארנת', שבה נתן בודהה את הדרשה הראשונה שלו והיא מלאה במקדשים בודהיסטים מסוגים שונים ויש בה גם מקדש ג'איני. העיירה שקטה ונעימה עם עצים ודשאים והמקדשים מוקפים שיחים פרחים ועצים מטופחים, ואפילו גן צבאים יש שם. היינו גם במוזיאון ארכיאולוגי עם פסלים וכלים עתיקים ומרשימים והיום היינו במקדש עתיק מאוד "Old Durga", שכולו תבליטי אבן יפיפיים ברמות דיוק מדהימות והוא מתרומם לגובה עצום. אחר כך היינו בארמון מהארג'ה עתיק ומוזנח מאוד וראינו אפיריונים וכלי נשק ותכשיטים ותלבושות במוזיאון מיושן ועלוב שנמצא בארמון החרב. לקינוח הובלנו למקדש השיש החדש יחסית (כחמישים שנה) שבו יש תצוגת דיורמות צבעונית של סיפורים מחיי שיווה ואשתו סיטה והמאהבות הרבות שלו, והרפתקאותיו ומאבקיו בכוחות האופל בעזרת ידידיו הקופים ובראשם הקוף האל הנומן. הבובות עשויות בצורה גסה ופרימיטיבית ומאוד לא מרשימה בשבילנו, אך המקומיים עמדו נלהבים והתמוגגו ושמו ידם על פיהם ומצחם לאות קדושה.
יצאנו ברגל גם לסיבוב במקדשים הקרובים וראינו את "Durga", מקדש גדול ומפורסם, שרבים באים אליו בבוקר לפוג'ה. ליד המקדש יש ברכה ובה מים מן הגנגס אך היא מכוסה ירוקת ואיש לא נכנס למים או מכבס בהם, ורק הברווזים נהנים לשוט בה. המוני אנשים באים בבוקר, עומדים מרוכזים ליד כל אחד מהמקדשים הקטנים וליד המקדש המרכזי, (כולם בחצר די קטנה) ונותנים פרחים ומנחות לכוהנים הברהאמינים. הכוהנים לוקחים את הפרחים ומחזירים את המנחות אחרי שהם נוגעים בהם לאות שהאל קיבל את המנחה, והסוכריות או האוכל חוזרים לנותן.
אבל המקום, שיכול היה להיות די מרשים ומרגש, מלא בזבובים המרחפים מעל צואת הפרות והעיזים שנמצאת בכל מקום. הקירות אינם צבועים והמדרגות והפתחים משופשפים ושחורים משימוש, ואין בכלל טיפוח של המקום. שרשרות פרחים של המאמינים הזרוקות על הריצפה בכל מקום גם הם אינם מוסיפים אווירה אסטטית. המראה עורר בי הרהורים על עניין הפרות, השורים, התאואים, והעיזים שנמצאים בכל מקום. מה הקשר בין קדושתם של בעלי החיים והעובדה שהם מסתובבים חופשי ומכרסמים כל מה שהם רואים: אשפה, או מזון של אנשים המונח בחוץ. הרי כולם שייכים למישהו, ומישהו משתמש בחלב שלהם לצרכיו או למסחר, ובעצם מנצל את קדושתם לטובתו בכך שאינו צריך להאכיל אותם. זו ממש ציניות ואני כולי מתקוממת על הניצול של רגשות דתיים לצרכים אישיים, והסבל שנגרם לכל האוכלוסיה בגלל זה.
אבל כמו שאפי אומר, כל עניין ההגיינה אינו נתפס בעיניהם באותה דרך שבה אנחנו תופסים אותו והוא מנותק לגמרי מבריאות. אפשר לראות משרד של רופא עם כל התארים ברחוב מזוהם ומסריח והמשרד עצמו נראה לא נקי ולא מסוייד בלבן. בית החולים בדרג'ילינג נמצא באחד המקומות המלוכלכים ביותר בעיר והאחיות הלבושות לבן צח נראו לא מתאימות למקום כשהן מבוססות בבוץ ובזוהמה בדרך לעבודתן.
הנהג שלנו הוא מישרה, צעיר בן 32 שהוריו בני חמישים ושבע, ולכן אימץ אותנו להורים ובאמת הוא נחמד ומדבר אנגלית די פשוטה, אבל מצליח לספר ולהסביר על המקומות שלאיהם נסענו, והתפעל מן הידע שאפי הפגין במיתולוגיה ההודית. הוא סיפר שמוצאו מכפר קטן במדינה שבה אנחנו נמצאים אוטר פארדש, והוריו עברו לוראנסי כשהיה בן 8 מפני שלא יכלו לקיים עצמם כשהמשפחה גדלה מהאדמה שהייתה להם שם. אביו היה מורה, הוא האח הבכור ויש לו עוד שלושה אחים ואחות שנישאה לפני שנה. לדבריו, האוטוריקשה שלו חכורה והוא משלם עליה גם כשאין לו עבודה, וכשהצליח לחסוך לפני שנה 14000 רופיות לקנות אוטוריקשה משומשת היה צריך לתת את הכסף למשפחתו מפני שאחותו נישאה והיה צריך לשלם 40000 רופיות למשפחת הבעל. התשלום הזה תלוי בטיב הבעל, עבורו למשל שילמה משפחת הכלה רק עשרת אלפים רופיות, והבעל של אשתו נחשב לשידוך טוב במיוחד משום שהוא פקיד בדואר ומרוויח קרוב לעשרת אלפים רופיות בחודש. למעשה מעמדו מצדיק סכום הרבה יותר גבוה, אבל בגלל שהוא קרוב משפחה: בן דוד מדרגה שניה, הם קיבלו הנחה...
מישרה התלונן על השיטה הזאת ועל כך שהרבה פעמים מבזבזים את הכסף הזה על טקס החתונה, הבגדים והתכשיטים ולא חוסכים. מישרה עצמו בוגר תואר שני בפסיכולוגיה באוניברסיטה הינדית שבה כל הלימודים מתנהלים בהינדית ושייך לכסטה הברהמינית.
אדם מקסים ומעניין נוסף שמצאנו פה, הוא בעל המלון שלנו, שסיפר כי היה עיתונאי בעיתון הינדי, ומוצאו מכפר קטן בביהר, מדינה שנחשבת לענייה ומפגרת, ורק לאחרונה פוטרה שם כל הממשלה בגלל שחיתות בוטה, אפילו במונחים של הודו. הוא הגיע לוראנסי בגלל שאמו חלתה מאוד, ועברה לוראנסי כשחיפשה בה את הישועה, אך שום דבר לא עזר, והיא נפטרה ונשרפה מעל הגנגס הקדוש. ואז עבר עליו משהו: הוא החליט שכל הדברים שרדף כל הזמן, קאריירה, כסף, מכונית וכו' אינם חשובים באמת. את הבית שירש הפך ל"Gest Home" ויש בו רק ארבעה חדרים קטנים, ובכניסה יש משרד נסיעות קטן שהוא מפעיל לעתים די רחוקות.
הוא דיבר על החינוך והתלונן שהפער בין החינוך הפרטי והציבורי כל כך גדול עד שלבוגרי החינוך הציבורי אין כמעט סיכויים להתמודד מול בוגרי החינוך הפרטי. שכר הלימוד לחודש במוסדות הפרטיים הוא כ5000 רופיות ולעומת זאת בחינוך הציבורי ההורים משלמים 40 רופיות לחודש.
הכל התחיל מכך שאפי שוחח אתו על ויקרם סת שספריו נמצאים בספריה של הגסט-הום, והמליץ על הספר "Golden Gate", עיבוד חופשי של סיפור "יבגני אונייגין" בחרוזים נפלאים על רקע חיי ההומוסקסואלים וחבריהם בסן פרנסיסקו ובארה"ב בכלל. אפי נתן לו את הספר לקריאה אך החזיר אותו מכמה סיבות. ראשית הוא חושב שהאנגלית שלו לא מספיק טובה, ובאמת גם אפי התלונן שבלי מילון הוא מפספס חלק גדול ממשחקי המלים והשכבות העמוקות יותר של השירה. אבל סיבה נוספת לאי יכולתו לקרוא היא העובדה שהחיים האלה לא מעניינים אותו בכלל. לדבריו הדבר דומה לכך שיביאו 10 בחורות למישהו שלא יכול לעשות אתן שום דבר. דיברנו על האמריקאים ועל החיים השטחיים בארה"ב. לדעתו אר"הב הברית נמצאת עכשיו בשיא כוחה, אך בקרוב היא תיפול כי זו מדינה שחושבת רק על עצמה. אנחנו סיפקנו את התובנות שלנו על הילדותיות והמוגבלות של האמריקאים והבענו את שעתנו שכל מה שהודו צריכה זו יעילות וחשיבה לכיוון שלה. ידידנו החדש טען שבהודו כולם מתנהגים רק לפי צו אחד:"Be rich" וזו הבעיה של הודו המודרנית. ניכר שהוא עייף מן החיים העירוניים הסואנים ורוצה להתרכז בנושאים רוחניים ולא להעסיק עצמו בהבלי העולם הזה ככל האפשר. הוא נשוי ויש לו ילד והם חיים באגף נפרד הצמוד לגסט-הום כנהוג בהודו, כך שכל הזמן הוא מחובר לעסק, אך ההיקף שלו מוגבל מאוד, בכוונה ככל הנראה.
אחרי שהשקענו בנסיעות ובחיפוש אחרי כמה תרופות ותוספי מזון שהיינו צריכים ראינו פתאום ברחוב שלנו, ממש מתחת לאף שלנו, שלט המורה לכיוון סימטה חשוכה ומלוכלכת לחנות המוכרת צמחי מרפא ובה מצאנו כמעט כל מה שרצינו והמוכר היה אדיב והבין על מה מדובר ושמח לעזור, לא כמו הרוקחים המנופחים והמתנשאים שפגשנו בבתי המרקחת המומלצים שהפנו אתנו אליהם. ושוב חזרה האמרה שלי: בהודו הכל אחיזת עיניים...
גילינו גן קטן ויפיפה ליד מקדש הדורגה, סביב מבנה שתרם מישהו עשיר לזכר הגורו שלו, והגנן שלו שוחח אתנו בידידות והסביר שיש כוח מיסטי למקום והוא מעורר אהבה בין בני זוג שיושבים מתחתיו בשקט. הוא המליץ לנו על עוד גן יפה ליד הנהר ממש ליד המלון לשנו. הלכנו אליו ביום שישי אחה"צ והתאכזבנו. הגן גדול ולא מחוזק מספיק טוב אבל יחסית לשממה הכללית מבחינת גינון בורנאסי, גם הוא בולט בייחודו, במיוחד כשהוא נמצא בקצה שכונה עלובה במיוחד שנמשכת לאורך הנהר, מעבר לכל הגהאתים.
ליל הסדר היה אכזבה גדולה: הזוג הבראסלבי הנחמד והתגבורת שקיבלו מישיבת חברון לא הצליחו לגעת בלב המטיילים הרבים שישבו על הריצפה על כריות לא נוחות באוהל בד על גג הבית ששכרו ל"הבית היהודי". במקום לתת למטיילים ליהנות מהשירים והמהאוכל ומהרגשת הבית היחסית ניסה הבחור מישיבת חברות להסביר עד מוות כל דבר בהגדה ולהראות איך כל זה קשור לרוחניות, ולהכניס דרך אגב כל מיני הגיגים בראסלביים ומנהגי צעקה שלהם. כולם ישבו קטופים ונבולים בחום וחיכו שזה ייגמר ואנחנו חמקנו אחרי המרק כשראינו שגם את שארית האוכל הם מעכבים בעוד הסברים מייגעים.

כמה מילות סיכום על וראנסי: זו עיר שיש בה יופי עתיק וחרב ואני חשה בה רקבובית של דקאדנס וזילות של הנושא הדתי והרוחני. כמות הסאדוהים, התלמידים באשרמים, הכוהנים, עולי הרגל, הקבצנים וארגוני הצדקה למיניהם בלתי אפשרית. זו היא ירושלים כפי שמארק טוויין כתב עליה כשביקר בה במאה ה-19 והזדעזע מן הלכלכוך וההזנחה. לתיירים היא בלתי נסבלת כמעט: ההצקות וההטרדות לכסף לקבצנים וסאדוהים, ריקשה, אוטוריקשה, סירה, סיור, חנות משי או מפעל משי גובלות בטירוף ומסוגלות להוציא אנשים שלווים וחביבים בדרך. הדרך שבה הם מנסים לסחוט כסף מן התיירים בוטה וחסרת כל עידון מינימלי. בקיצור: זוהי הודו במירעה.
אבל זוהי גם הודו במיטבה: מקדשים עתיקים, הגהאתים היפיפיים והעתיקים והבניניים המרשימים המתנשאים מעליהם, סמטאות העיר העתיקה שיש בהם הרבה קסם, השוק הצבעוני והמדהים בגודלו, אנשים מאמינים הבאים פשוט כדי להתקרב לאלוהים ולחפש שלווה, כל הזמן חוגגים ומציינים כל מיני אירועים מסורתיים ודתיים ברחוב בריקודים ובתופים או בשיחות והרצאות – יש בהחלט משהו יוצא דופן בריכוז ובעוצמה שיש לכל אלה.

אין תגובות: