11.4.05 קטיף תה במטעי דרג'ילינג

הבוקר השכמנו ויצאנו למטעי התה לראות את הקוטפות. מרחוק ראינו את הסלים הגדולים התלויים על מצחן, ומתחתיהם דמויות קטנות. הלכנו בשביל בין השדות לכיוון הקוטפות, וכשהתקרבנו ראינו איש שעמד על השביל ובידו החזיק רשימה על קרטון שקרא לנו להתקרב. הוא הציע לנו לצלם את אחת הקוטפות, ואחר כך לשים את החבל על מצחנו ולהצטלם כקוטפי כותנה בעצמנו. הוא דיבר אנגלית פשוטה מאוד אבל רצה מאוד להסביר והזמין אותנו לעבור בין השיחים ולראות את הקוטפות מקרוב. הוא עובד כמשגיח במטע וכך היו גם אביו וסבו, והאישה שצילמנו היא אשתו. הקוטפות משתכרות 45 רופיות ליום וצריכות לקטוף לפחות 8 קילו עלי תה. אם הן קוטפות יותר, הן מקבלות ארבע רופיות על כל קילו נוסף. העונה מתחילה בראשון לאפריל ונמשכת עד אמצע דצמבר. בתחילה קוטפים את העלים בראש השיח וזה ה"First Flash" עם האיכות הטובה ביותר שמבינים בתה מבקשים בחנויות התה, ואחר כך חוזרים וקוטפים את שאר השיח, שצומח בינתיים ושוב רק הצמרת. החלוקה בין העלים היא לארבעה סוגים, על פי האיכות והמחיר נקבע בהתאם.
לפני כן ראינו בדרך כמה קברים בודדים, והופתענו מפני שעד כה ראינו רק קברים נוצרים. ליד המקום שעמדנו בו היה עוד קבר מטופח ומגודר, והמשגיח סיפר שזה הקבר של סבתא שלו, קרא את הכתובת בנפאלית, וניסה לתרגם אותה באנגלית רצוצה. הוא הזדהה לפנינו כגורקה, ואמר שכל הכפר מועסק במטעי התה וכך היה תמיד.
אחרי שמיצינו אל כל אפשרויות השיחה והצילום עמדנו להיפרד, ואז הוא ביקש כסף ואפי בתמימותו חשב שהוא מתכוון לתת לכל הקוטפות ושאל: כמה לתת? והגורקה החביב היסס קצת ואז אמר: מאה רופיות, והכניס את הכסף לכיסו.
המשכנו בשביל המתפתל ועולה לכיוון בית החרושת ועצרנו לנוח ולאכול לחם וירקות שהבאנו בתרמילים. עוד מישהו שהתברר לנו שגם הוא משגיח התקרב אלינו והתחיל לדבר אתנו בשאלה הרגילה, (מאין אתם, שאחריה יש מין "אוה" שלא ברור מה משמעותו,או שאין שום תגובה) אחריו הגיעו לשדה שמעלינו קבוצת הקוטפות שהוא משגיח עליה, וצחקקו אלינו והתקרבו והסתכלו באוכל שלנו בעינים לטושות. הצענו למשגיח ירקות והוא שאל את הבנות אם הן רוצות, אבל הן המשיכו לצחקק ולהסתכל בנו. המשכנו לאכול והמשגיח ניסה לתת לנו את ההרצאה על קטיף עלי התה שקיבלנו קודם, אבל לא עודדנו אותו במיוחד, והוא השתתק. כשגמרנו ועמדנו ללכת ביקש כסף, בקשיש, כדבריו.
בקשות הכסף האלה הן הראשונות שנתקלנו בהן בהודו עד עתה ואני מניחה שיהיו עוד רבות כאלה כשנרד לשפלה ולדרום, ל'הודו האמיתית', וזה קצת קלקל לנו את הרושם הראשוני על התמימות והיושרה והכבוד העצמי של האנשים פה.
כשהגענו לכביש הראשי שממנו אפשר להגיעל לתחנה המרכזית ומשם לעיר החלטנו לעלות בשביל התלול ולהימנע מהליכה לאורך הכביש הראשי המלא בגי'יפים ובמכוניות שצופרים, מדביקים את הולכי הרגל לקיר ומזהמים את האוויר. מכאן אפשר ללמוד על השינוי עברנו בקשר לטיפוס על מדרונות תלולים בשהות שלנו בצפון מזרח הודו. למדנו לעלות לאט לאט, לנשום רק דרך האף ולעצור מדי פעם לראות את הנוף (לאפי יש תירוץ נפלא: הוא תמיד מצלם...) ולא לנסות להתגבר על העלייה הקשה בשאיטה חסרת מחשבה עד שהנשימה נעתקת.
הגענו לעיר והחלטנו שאפי ילך להחליף כסף ב בבנק ואני אלך מספרה שפה נקראת "Beauty Parlor".
הביקור במספרה היה חוויה בפני עצמה. המקום קטן: שני חדרים קטנים. אך בהשוואה למספרות הגברים שהן לפעמים כוך צר עם מקום לשני כסאות וראי, או ל"מכוני יופי" פשוטים יותר שראיתי ברחוב הוא גדול ומשוכלל. אבל שוב אחיזת העיניים: ה'מכון' נמצא מעל חנות בגדים "Nu Ladee" (אני מניחה שהכוונה היא ל"New Lady"...) ונושא אותו שם, ועולים אליו במדרגות עלובות ומסריחות שפונות למין מרפסת צרה וקטנה שיוצאות אליה שלוש דלתות והקיצונית שבהן, ה"wooden door" כמו שהראתה לי המוכרת בחנות הבגדים היא הכניסה למספרה.
בחדר יש שני כסאות וראי וספסל מרופד לנשים המצפות. המקום היה ריק והספרית הלבושה במין ג'קט ירוק של ספרים אמרה שהם גם מספרים וגם מסירים שיער בשעווה, ופירטה את המחירים: 80 רופיות לחפיפה ותספורת ומאתיים חמישים לשעווה. (32 שקלים בסך הכל) תוך כדי התספורת הופיעו עוד לקוחות, שרובן היו צרכניות של מערכות כלי איפור. היו שם גם שתי מתלמדות לטיפול בשעווה, שנעשה בחדר הפנימי, והוא הגייני ומפנק ולא כואב ככל שיכול להיות טיפול שכזה. המקצועיות והמסירות של הבנות לעבודתן, כמו שראינו במקרים אחרים פה מרשימה מאוד.
ברחוב פגשנו את סונמיט שסיפרה לנו בהתרגשות שעכשיו קיבלה את הרישיון לפתיחת באר במלון השני שלהם ועכשיו יוכלו לפתוח שם גם מסעדה וזה ימשוך לקוחות למלון. היא מיהרה למסעדה שלהם ואמרה לנו שאם נלך למלון עכשיו תצלצל לעובדים שם שיקבלו אותנו ויכבדו אותנו בכוס תה. כשהגענו פגשנו את צ'רינג יוצא עם פקיד הקבלה והוא חזר לכבודנו והושיב אותנו במסעדה הריקה הגדולה ופקד על הועבדים להכין לנו תה.
המקום גדול מאוד, אבל לא מעוצב בצורה מעודנת. רצפת שיש במסעדה ובמסדרונות וגרמי המדרגות, הרהיטים כבדים ואיכותיים אך מגושמים במקצת, כל החדרים פונים אל הנוף (אבל הכיוון אינו לרכס הקנצ'נג'ונגה הנכסף אלא להרי סיקים) ומעוצבים בסגנון סיני די פשוט וגס. חסרים שטיחים ותמונות ועציצים כדי להפוך את המקום לביתי ונעים. בקומה התחתונה הם בונים לעצמם דירה גדולה שמתחתיה עוד מחסן גדול, אבל צ'רינג אמר שהוא לא יודע כמה הוא ייהנה מן הדירה הזאת מפני שהם קמים כל בוקר ב-6 ועובדים כל היום עד 10 בלילה ואז עייפים והולכים מיד לישון.
כל היוזמה למלון הייתה של אחיו שנפטר בינתיים וההשקעה הגדולה ברהיטים ובריצפה היקרה מכרסמת בתקציב שלו. צ'רינג מקווה שכשיהיה בר, מסעדה ומוזיקה יבואו אנשים מהכיכר לאכול ולשתות וכך יהיו גם אורחים במלון. הוא בונה את הכל על המסעדה – שזו המומחיות האמיתית שלו ומקווה לפתות את האנשים בארוחת בוקר חינם ובאוכל הטוב שיוכלו לאכול במלון.