10.4.05 סרט הודי

אתמול הבוקר היה יפה, אך אנחנו היינו כבר חשדניים והחלטנו על תוכנית קטנה וצנועה של טיפוס על הגבעה מכיוון אחר, טיול קצר בעיר ואחריו סרט הינדי בקולנוע המקומי. הגבעה איכזבה והתגלתה רק כניסה למועדון ספורט מקומי ולעוד מלון, ואילו הטיול בעיר היה הרבה יותר מעניין.
אחרי שבחרנו בסרט (לפי הכרזות התלויות בחוץ) גילינו ברחוב שליד הקולנוע בית דפוס קטן, בתוך מין צריף עלוב וחשוך. כרגיל – המראה מתעתע, משום שהאיש שישב בחוץ לבוש כפועל והתחמם בשמש היה בעל המקום, מר רוקה, איש רציני ופיקח שדיבר אנגלית טובה, ושמח להראות לנו את המקום הזעיר. בפנים היו קופסאות עץ מחולקות לתאים ובהן אותיות עופרת אנגליות ונפאליות, גיליוטינה לחיתוך נייר, מכונת דפוס "חדישה", (מתחילת המאה ה-20 מפינסבורי באנגליה) שכללה גלילים שמורחים את עצמם בצבע עם כל הפעלה של המכונה, ולוח שעליו מסודרות האותיות המקבל צבע מן הגלילים שעולים למעלה, ואליו מוצמד הנייר ואז המלים מודפסות.
ליד עמדה מכונה עתיקה יותר מ-1840 ובה הוא כבר לא משתמש. הכל מופעל ידנית כך שהוא אינו תלוי באספקת החשמל הבלתי יציבה של דרג'ילינג, והוא עובד ומתפרנס מבית הדפוס למרות ההדפסות במחשב.
ברחוב מצאנו גם פאב נחמד, כמעט כמו באנגליה, אבל בלי לוח קליעה של חיצים... עם מוזיקה על טוהרת שנות השישים שבהן נעצרה ההתפתחות המערבית של הבעלים כנראה...
ישבנו שם, אכלנו ביצים וצ'יפס, ושתינו בירה שנדי וקוקה קולה וניהננו מן האווירה המערבית, אף על פי שבדרך כלל זה לא הבילוי או האוכל המועדף עלינו. כנראה שזה מה שקורה כאשר מתנתקים לזמן מממושך מן הסביבה הטבעית.
לבסוף הגיע הזמן לסרט, ואחרי שהבהרנו לקופאית שאנחנו יודעים שהסרט בהינדית ובכל זאת מוכנים להשקיע 200 רופיות, נכנסנו לבניין חדש וגדול מאוד, עם מדרגות רחבות ולובי גדול שבו מכרו פופ קורן ושתיה, אבל גם סמוסה. (מאכל מקומי של בצק מטוגן ממולא בתפוחי אדמה ודי חריף) למרות ההוד ההדר היה ריח חזק של שתן באוויר מיד בכניסה ליד המדרגות...
האולם היה גדול מאוד וישבנו במקומות הטובים למעלה, וטוב שכך – מפני שהסרט הוקרן על מסך רחב עם רמקולים אדירים. את עלילת הסרט אפשר לתאר במשפט אחד: יורש של חברה גדולה יוצא לנקום את מות אביו בידי ראש סינדיקט רשע, ביחד עם קצין משטרה לשעבר, פושע שמוברח מן הכלא לצורך העניין, אהובתו הרקדנית של הפושע ושדרנית טלוויזיה צעירה. אבל הסרט נמשך שלוש שעות והעלילה מסתבכת בלי שהעובדות או ההגיון יפריע לה. מדי פעם, (לא יותר מדי למזלו של אפי שאינו חובב מיוזיקלס) הגיבורים פוצחים בשירים וריקודים, שמחים או רציניים בהתאם לקונטקס. המחוות הדרמטיות, המבטים המצועפים של האוהבים, הפרצופים המרושעים של הרעים, המוזיקה שהסבירה למי שלא הבין מה עומד לקרוא לפני, בזמן ואחרי, הקרבות מהסוגים השונים: אקדחים, נשק אוטומטי, רובים ענקיים ואפילו בזוקה, מכוניות ואופנועים עולים באש, מרדפי מכוניות וסירות, השלג והגשם, (חלק מן הסרט מתרחש בונציה ובגרמניה) כל אלה נמשכו בקצב ובלי להשאיר את הצופה משועמם לרגע! מדי פעם הגיבורים השתמשו במילים ואף במשפטים שלמים באנגלית וזה עזר להבין, אך גם בלי זה היה אפשר להסתדר. אין ספק שהגרנדיוזית של סרטי בוליבוד והיכולת להגיע לקהלים גדולים ושונים וביניהם אוכלוסיה אנלפבטית גדולה מרשימה ומעוררת השתאות.