18.9 – 19.9 יום אחרון בקוצ'ין ונסיעה למונאר

ביום האחרון בקוצ'ין שכבתי רוב היום וקראתי במיטה, במאמץ להבריא סוף סוף מהצינון המתמשך שלי, עד שהרגשתי כמו תפוח אדמה המצמיח עלים, ולכן החלטנו: למחרת נוסעים ויהי מה.
נשאר לנו עוד דבר אחד לעשות בקוצ'ין שהמליץ עליו הצרפתי שפגשנו בבורמה, הליכה למלון מפואר מאוד בהארנקולום, שהיא העיר הגדולה והמודרנית של קוצ'ין, ואכילה בארוחת הבופה (מזנון חופשי) המשובחת שלו שאיננה יקרה במיוחד לדבריו.
הבעיה הייתה שבכל קוצ'ין לא מצאנו מלון בשם ה'מקורי': טאג' מאהל שהצרפתי כתב לנו, והדבר הקרוב ביותר היה מלון טאג', שבאמת היה מפואר לדברי המקומיים. החלטנו לנסות, ויצאנו לקראת הערב במעבורת הארוכה לעיר, וכך נהנינו גם משיט לאורך כל המפרץ המחבר בין האיים השונים של קוצ'ין. ראינו את ווילינגטון, אי מלאכותי שהבריטים הקימו לצורכי מסחר ותעשיה, ויש עליו מתקני זיקוק לנפט ונמל מיכליות גדול. אבל משום מה נבנו עם האי הזה גם כמה מלונות מפוארים, והם קיבלו חלק מהחופים שהיו פנויים, וכך נוצר השילוב המשונה הזה של תעשיה ונופש.
הרנקולום היא עיר גדולה ורועשת, עם בניינים גבוהים וכבישים רחבים, אך גם הרבה מאוד חנויות קטנות ומרכזי בילוי וקניות בנוסח הודי מודרני, כלומר פאסאג'ים כמו שהיו בארץ בשנות השישים והשבעים.
מצאנו את המלון בקלות, אבל התברר שהמזנון החופשי שלו הוא בצהריים ולא בערב, ובכלל ארוחת ערב מגישים שם רק מ- 7.30 ולפני כן יש רק מה שנקרא starters, וגם הם במחירים שערורייתיים. אחרי שהרעבנו את עצמנו במשך היום כדי להגיע עם הרבה תיאבון למזנון, לא היה מוצדק לאכול מעט ויקר כל כך.
יצאנו לחפש מסעדה אחרת, ומכיוון שלא רצינו לאכול אוכל הודי בלב העיר, במסעדות שאנחנו לא מכירים, חיפשנו משהו אחר ומצאנו מסעדה סינית ריקה, שבה השבענו את רעבוננו במחירים שאנחנו רגילים אליהם. (כארבעים שקלים לארוחה משביעה לשניים עם פירות ים!)

קמנו לארוחת הבוקר האחרונה בארט קפה, ונפרדנו מהמקום החביב הזה, שמעוצב בצורה כל כך נעימה ומשלבת בין הסגנון הקוצ'יני והטעם המערבי המודרני, וארוחות הבוקר שלו טעימות ומשביעות וקולעות בדיוק לטעם התיירים המערביים.
סאלי, נהג הריקשה החביב שאימצנו לנו, הביא אותנו לתחנת האוטובוסים בבוקר גשום ואפור למדי. האוטובוס הממשלתי היה עלוב ולא נוח, אך למזלנו היה די ריק בתחילת הנסיעה, כך שיכולנו לשים את התיקים הגדולים בתוכו. מאחורינו ישב זוג ספרדי צעיר מברצלונה, שרק התחיל את הטיול שלו בהודו, ואנחנו שמחנו לתת להם עצות על הצפון שאליו הם מתכוונים להגיע בהמשך.
הערים והעיירות והכפרים שעברנו בהם בדרך היו הרבה יותר נקיים, מודרניים, ומסודרים מאלה שראינו בנסיעות בגואה או בקראנטאקה. זה לצד זה ניצבו מקדשים הינדים, (לא רבים, יחסית למקומות הקדושים של הדתות האחרות) מסגדים, וכנסיות. הנוכחות הנוצרית בקראלה בולטת יותר מאשר בגואה, ויש בה גם הרבה מוסדות לימוד נוצריים לכל הגילים והצרכים. גם בכפרים הקטנים הבתים בנויים מאבן ומכוסים בגגות רעפים אדומים, ובחצרות המגודרות יש גינות יפות.
לאט אט הסביבה הפכה להיות כפרית יותר, עם מטעי גומי שסביב גזעי העצים שלהם היו שקיות ניילון לאיסוף הגומי, מטעי בננות ובמבוק, ומטעי אננס קטנים יותר בין העצים והבננות. התחלנו לעלות וההרים הלכו וגבהו, והיו מכוסים לגמרי בצמחיה ירוקה שהזכירה ג'ונגל טרופי.
חבל שהשמים היו קודרים ולבסוף התחיל לרדת גשם טורדני שנמשך כמעט כל הדרך. אבל הוא לא הפריע לראות את היופי של היער הסבוך על ההרים הירוקים שהכביש פילס לו דרך בתוכם. המדרונות הפכו תלולים והכביש צר יותר ויותר והתחיל להיות קר, עד שהוצאתי מעיל קל שהיה לי בתרמיל, כדי שלא אצטנן עוד יותר בנסיעה הזאת.
לבסוף הגענו למונאר, שנראתה מאוד הודית ומאוד קטנה. ריקשה הביאה אותנו למלון שעליו המליצה לנו לוצ'ייה, האיטלקיה הצעירה שפגשנו בדרג'ילינג בשבוע הראשון שלנו בהודו. באופן לא מפתיע המלון שינה שם ובעלות, (פגשנו את לוצ'ייה במרץ...) אבל שמר על הרמה ומצאנו חדר נחמד, אמנם בלי מרפסת וחלון לא נוח, אבל הבחור שעובד שם הבטיח שלמחרת יהיה חדר יותר טוב עם מרפסת.
התמקמנו, נחנו ויצאנו בערב לאכול. אבל מונאר איננה דארג'ילינג, היא קטנה ואין בה נוכחות טיבטית או נפאלית, וכל המסעדות הודיות למהדרין. בכל זאת יש שתיים שנחשבות לטובות ובטוחות, ויש להן אפילו כמה פריטים מערביים בתפריט.
הלכנו למסעדה שהלונלי פלנט המליץ עליה, ועברתי שוב את התהליך של 'חזרה להודו': ריצפה מלוכלכת, ציפייה ארוכה למאכלים פשוטים ודי מהירים, ילד נכה עם גוף קצת מעוות העובד במקום ונועץ עיניים ב'לבנים', עובד צולע יוצא מהמטבח שהקירות משני צדי הכניסה אליו מהוהים ומשחירים, והשיא: עכבר שחור, או שמא הייתה זו חולדה שחורה, אני לא בקיאה בזואולגיה שלהם עד כדי כך, חלף ליד הקיר בדרך למטבח...
אפי טען שכל זה נעשה בכוונה כדי להוריד את התיאבון שלנו, וכך לא נתעצבן על הזמן הארוך שעובר עד שהאוכל מגיע, ובכלל עוד מעט יתחיל מופע ריקודים של ג'וקים שבסופו אולי נוותר בכלל על הארוחה....
לזכותי ייאמר שלא צעקתי, ולא איימתי לצאת, וישבתי וחיכיתי בסבלנות לאוכל שלנו, אחרי שהחלטנו שכולו עובר טיגון עמוק או טיגון כלשהו, וכך החיידקים שיכולים להיות עליו כתוצאה מהעכבר או החולדה, אמורים להישמד בתהליך ההכנה. וזה במסעדה, שאמורה להיות מוכנה יותר לתיירים מערביים מפני שיש בה צ'יפס, ושקשוקה וחביתה מקסיקנית...
מה אפשר לעשות, שבועיים בגואה , ושבוע בפורט קוצ'ין במלונות ומסעדות מערביים ואנשים המתייחסים לתיירים מערביים כאל בני אדם ומנסים להבין אותם ולקלוע לרצונם קלקל אותי, והייתי צריכה לעבוד על עצמי ולקבל את ההודיות של מונאר בהבנה ופתיחות.