13.11 – 17.11 מאמאליפוראם

למחרת רבצנו בבוקר עד מאוחר, ואני המשכתי להרגיש רע מאוד, רועדת מקור, ומזיעה מחום לסירוגין, כל בליעת רוק – ייסורים, כאבים בכל מיני מקומות בגוף, וכאבי ראש חזקים. אפי יצא בבוקר ופגש את ירון ואלית החמודים מאוד, שלאחרונה פגשנו בוארקלה במסעדה ליד הים מול השקיעה, והתברר שהם שכנים שלנו במלון, בחדר קטן עם מרפסת בסגנון 'זולה': שתי מיטות וערסל מתחת לעץ. פונדיצ'רי נמאסה עליהם מהר מאוד והם פשוט קמו באופן ספונטאני בבוקר והגיעו לכאן.
שקענו מייד בשיחה ארוכה, שנמשכה ונמשכה בהפסקות במשך חמשת הימים הבאים, בארוחות בוקר וערב משותפות, בטיולים באתרים המעניינים במאמאליפוראם, בהליכה לשפת הים ואפילו בנסיעה לצ'נאיי ובילוי בקניון ספנסר המופלא שלה. נוצר בינינו קשר אמיתי למרות הבדלי הגיל והרקע, והרגשנו פשוט טוב לבלות אתם ולחוות את המקום.
יצאנו לטיול במקדשים העתיקים של העיירה וירדנו לחוף הים. החלק הקרוב למלון שלנו היה מלא בסירות דייגים חדשות מפלאסטיק בצבעים עליזים, וסביבן המון אשפה ולכלכוך. פנינו לכיוון המקדש הקרוב לחוף וקנינו כרטיס של רשות האתרים הארכיאולוגיים שטוב גם ל'חמשת המקדשים' לאותו יום, והלכנו לראות את המקדש על החוף. אחרי המקדשים המדהימים של קאג'וראו ומאדוראי, ארמונות טירו ומאנדו היה קשה להתרגש ממנו. חזרנו לכיוון העיר כדי למצוא את הסלע שנקרא "ייסורי אנג'ונה" וחמשת המקדשים של ראת'אס, שהמבנה שלהם אמור להיות דומה למרכבות עץ, כשאפי מנווט על פי המפה של הלונלי פלנט.
ראינו סלע שעליו חרוטים דמויות אנשים מרשימות, ונכנסנו לגן שבו היו סלעי ענק וכמה מקדשים קטנים מפוזרים שעמודיהם נחצבו בסלעים ועוטרו בתבליטים יפים ופשוטים. עלינו על סלע ענק להשקיף על הסביבה שהיו בה הרבה אגמים או backwater, ושדות על קצה האופק. ראינו את המגדלור הגבוה ואת הגן היפה שהשתרע מתחתיו והוביל לעוד מקדשים קטנים ולא מרשימים במיוחד – כולם חרוטים בסלע.
בינתיים הרגשתי גרוע יותר ויותר, וכשהגענו במסענו למין חנות קטנה, בבית של צעיר שניסה למכור תכשיטי אבן ופסלים קטנים מאוד לירון ולאלית, שחיפשו צב לאמא של אלית שאוספת אותם, כבר הציעו לי כיסא כי נראיתי כל כך רע.
בדרך חזרה למלון החלטנו לגשת לרופא ולנסות להבין למה אחרי ארבעה ימים של אנטי-ביוטיקה אני מרגישה עדיין כל כך גרוע. הלומלי פלנט המליץ על בית החולים סט. מרי ואחרי התברברויות והליכות מיותרות הגענו לחצר גדולה ושקטה שבתוכה עמד בנין גדול וישן. המקום נראה מנותק מהמהומה והלכלוך ההודים שמסביבו, ונכנסנו למסדרון ארוך שהיו בו כמה חדרים. בחורה צעירה הובילה אותנו לספסל במסדרון ונכנסה לחדר שבו הייתה נזירה ואישה עם ילד. הבחורה אמרה משהו לנזירה והנזירה יצאה אחרי ששלחה את האישה עם הילד ושאלה אותי: כן, מה את רוצה? אמרתי: אני רוצה לראות רופא. והנזירה תוך כדי הליכה לחדר השני: כן, מה את רוצה? ואני שוב בקוצר רוח: אני רוצה לראות רופא! ואז אנחנו נכנסות לחדר השני והיא מתיישבת על הכיסא ליד השולחן ושמה את הסטאטוסקופ סביב צווארה, ורק אז הבנתי: זו היא הרופאה! התברר שהיא מאוד חביבה ושמה סיסטר לוצ'יה, והיא לא הצליחה כמובן לבדוק את הגרון שלי אך נתנה לי אנטיביוטיקה יותר חזקה והמליצה לגרגר מלח ולקחת אקאמול ואם כל זה לא יעזור לנסוע לצ'נאיי, העיר הגדולה הסמוכה ולהיבדק על ידי רופא אף-אוזן-גרון. את התרופות לקחנו בחדר הראשון מאחות-נזירה שהייתה לבושה בסארי רגיל והסבירה לנו שהנזירות בהודו לבושות אחרת מהנזירות הקתוליות בכל העולם. היא הייתה שש שנים באיטליה, ועבדה שם במוסד גריאטרי, ועוסקת גם בהילינג, כך שבנוסף לתרופות קיבלתי גם טיפול כזה, ובעיקר היא המליצה לי לומר לעצמי בשכנוע פנימי עמוק: היום או מחר אבריא! היא הייתה ממש חמודה וסיפרה על בית החולים הקטן שיש בו רק מחש נזירות כולל הרופאה, והיא הנזירה האחראית על כולן, ויש להן גם כומר שבא לעשות מיסות בימי ראשון, ובית ספר שבו לומדים כולם, אל רק נוצרים.
יצאנו משם מעודדים והמשכנו לבלות במאמאליפוראם, לשבת על החוף מול הים הסוער מאוד ברוח החזקה עם אלית וירון, לאכול במסעדת דגים מקסימה על החוף במקום שבו הצונאמי הרס את כל המסעדות והמלונות והמים הגיעו לגובה ארבעה מטרים, ולגלות את חמשת המקדשים והסלע האמיתי של ייסורי אנג'ונה שחמקו מעינינו בטיול הראשון. ראינו גם רובע שלם של סדנאות פסלים מאבן, פסלים בכמויות מדהימות מכל הסוגים והגדלים – כולל פסלי בודהה שהיו כנראה מוזמנים לייצוא. אין ספק שלמאמאליפוראם יש מה להציע לתיירים – והיא נעימה ומפנקת מאוד.
אבל גם האנטיביוטיקה הזאת לא ריפאה אותי, אם כי הרגשתי יותר טוב והפסקתי לרעוד מקור ולהזיע מחום כמו קודם, ולכן החלטנו לנסוע לצ'נאיי ולהיבדק שם בצורה רצינית יותר. נסענו עם אלית וירון שרצו לבלות יום בקניון ספנסר המודרני שעליו נכתב בספר. אנחנו נסענו לבית החולים איזבל, שגם הוא מקום נוצרי למהדרין. ושוב חצר גדולה ושקט וניקיון ואחיות בלבן ואפילו מחשב שמוציא פיתקית עם השם והפרטים שמדביקים על תיק אישי ועל כרטיס אישי של החולה! נכנסנו לד"ר לילי, שבדקה אותי ביסודיות ופסקה שאין לי שום דבר בריאות ובסימפונות אבל יש לי עדיין בעיה בגרון והחליפה את האנטיביוטיקה בחזקה יותר ושוב אקאמול, אנטי-היסטמינים, גרגור נוזל מטהר לטיפול בבאקטריות היושבות עדיין בגרון – אבל גם בדיקת דם בעקבות השאלה הפשוטה שלא נשאלתי עד עכשיו: האם אני סכרתית? התחלתי להרגיש רגשי אשמה על שזלזלתי בשמירה על אכילה נכונה (למרות שהרבה פעמים זה היה ממש בלתי אפשרי בנסיעה!) וחשבתי שאולי הסוכר שלי משתולל בדם ובגלל זה אני כל כך רגישה לכל נסיעה וחולה כך כך הרבה זמן. בכל אופן את הבדיקה אפשר לעשות רק אחרי צום מהערב, ובבוקר מוקדם לפני שמונה, וכדי לעשות זאת אנחנו צריכים לעבור לצ'נאיי, וכך הוחלט לעזוב למחרת את מאמאליפוראם היפה והחברה הנעימה של ירון ואלית.
עוד באותו יום נסענו לקניון ובילינו שם בנעימים עם ירון ואלית. זה באמת מקום מערבי למדי, עם מסעדות כמו פיצה האט וסאבווי וחנויות מותגים מערביות – והכל תחת קורת גג אחת בלי לצאת לרחוב ההומה שממש מפחיד לחצות אותו, כי המכוניות, האופנואים והריקשות נוסעים כמטורפים והתנועה זורמת כמעט בלי העטה או הפסקה.