18.11 – 22.11 צ'נאיי: מרכז קישנמורטי, החברה התיאוסופית וביקור באולפני הקולנוע בצ'נאיי

ביום שישי בבוקר יצאנו לדרך, אחרי ארוחת בוקר מפנקת אחרונה עם אלית וירון במאמאליפוראם, ונפרדנו מהם בעצב רב. לקחנו מונית עד למרכז קרישנמורטי בצ'נאיי, שנחבא באיזור מרוחק למדי של העיר, והנהג התקשה למצוא אותו.
המקום באמת קסום: זוהי אחוזה גדולה בלב העיר, שטח גדול עם המון עצים ודשאים ושקט שרק ציפורים מפריעות לו. הבניינים הקטנים ובנויים בסגנון מערבי שאפי קורא לו "קולוניאלי-סגפני" והבניין המרכזי יותר קולוניאלי ומכובד, אם כי מאופק מאוד. קיבלו אותנו בעגלה, (כמו באשרם בפונדיצ'רי) שלקחה את התרמילים שלנו וקיבלנו חדר קטן ונחמד, עם מרפסת גדול ומקורה הצופה אל החצר היפה. כמו באשרם גם פה היו זמנים מדוייקים של הארוחות ופעמון המצלצל ומודיע עליהם, וחדר האוכל גם כן מסודר ונעים אך סגפני במקצת, במיוחד באוכל ההודי הפשוט שלו. כל סועד רוחץ את הכלים שלו אחרי הארוחה בכיורים גדולים שנמצאים מחוץ לחדר האוכל. ישבנו עם ג'איאנט סאטיה, האחראי על המקום ואשתו, ושוחחנו. הם עבדו בבית הספר של קרישנמורטי בוראנסי, וגם ארבע שנים בבית הספר שלו בדרום אנגליה. כנראה שאין להם ילדים והם מקדישים את כל חייהם לתורת קרישנמורטי בחינוך והוראה ובעבודה אדמיניסטרטיבית כמו שהוא עושה במרכז. ראינו את הספריה הגדולה שבה מרוכזים כל ספריו של קרישנמורטי והספרים שנכתבו עליו, והמון קלטות אודיו ווידיאו שלו בשיחות האינסופיות שנתן ברחבי העולם. כאן המקום לספר את סיפורו המיוחד מפיו של אפי.
אביו היה ברהאמין וחבר באגודה התיאוסופית בצ'נאיי שנקראה אז מאדרס בפי האנגלים. הוא היה במצב כלכלי דחוק ושמח כשהחברה התיאוסופית הציעה לו לעבוד ולגור במרכז שלה שם. החברה התיאוסופית נוסדה בסוף המאה התשע עשרה על ידי מאדאם באלאבצקי, שהייתה רוסיה לבנה שעסקה בתורת הסוד, וטענה שהיא מתקשרת עם חכמים מטיבט וכתבה ספר בשם: הדוקטרינה הסודית, שהיא עירוב של תורות איזוטריות שונות ומשונות. הצטרף אליה קולונל אנגלי בשם אולקוט, והחברה הלכה ושגשגה באירופה ובארצות הברית. ירשו אותם אנגליה עשירה בשם אני באסאנט (דמות חשובה במאבק של הודו לעצמאות וידידה טובה של גאנדי) וליד ביטר שהיה אמריקאי מזוקן (חובב ילדים כנראה) שהעבירו את מרכז החברה לאחוזה במאדרס, בציפיה בינן היתר לגילויו של מאייטריה, שהיה אמור להיות המשיח או המורה העולמי שיושיע את העולם. יום קיץ אחד, כשהלך לחוף הים בקצה האחוזה, ראה ליד ביטר ילד יחף רזה וחצי ערום כבן עשר, ולפי ההילה שהקיפה אותו החליט שזה עומד להיות המורה הגדול שמצפים לו. הם לקחו אותו ואת אחיו, רחצו אותם להלבישו אותם, שיכנו אותם בבית המרכזי, והתחילו לחנך אותו ולהכין אותו לתפקיד.
אני באסאנט הקימה ארגון שנקרא מסדר כוכב המזרח, שהוקדש כל כולו לטיפוחו של ג'ידו קרישנמורטי, ולהכשרת העולם לקבלתו כמורה הגדול. זה היה מסדר פנימי שהיו בו כעשרים אלף חברים בתוך החברה התיאוסופית, שהקיפה כמאתיים אלף חברים.
האם והאם, הרגישו שהבנים מתנתקים מהם, דרשו לקבל אותם בחזרה, ואז אני באסאנט הבריחה את הילדים לאנגליה, ובמשפט שהתנהל בעקבות תביעת ההורים, הוחלט כי טובת הילדים מצדיקה את הישארותו באגליה, והם אומצו רשמית על ידי אני באסאנט.
לאחר שלמד בפנימיות מעולות באנגליה, ונכשל בבחינות הכניסה לאוניברסיטה, נסעו קרישנמורטי ואחיו לאוהיי בקליפורניה, וגרו בחווה שהייתה שייכת לאגודה התיאוסופית. כשאחיו נפטר לפתע משחפת, קרישנמורטי עבר משבר קשה מאוד, אך המשיך לנסוע מדי שנה למחנה באומן, בהולנד, ולשאת דברים לפני רבים מחברי המסדר שלו. אבל בשנת 1929 בביקורו השנתי באומן בישר לחברי המסדר שהוא מפרק את המסדר, ואמר כי האמת היא ארץ ללא שבילים וכל ארגון, הירארכיה, תקנון, תורה או תיאוריה מנוגדים לאמת שהיא חיה, ספונטאנית ובלתי ניתנת להבעה במלים.
בעקבות זאת התקבצה סביבו חבורת אנשים, והוא המשיך לשאת דברים בפגישות שהלכו שקהלן הלך וגדל עם השנים. הוא הקים ארבעה בתי ספר: שניים בהודו אחד בקליפורניה ואחד האנגליה, והיה נוהג מדי שנה לשאת דברים ולנהל דיאלוגים בהודו, אנגליה, שוויץ וארצות הברית, עד שנפטר בגיל 91 אחרי שנתן את סדרת ההרצאות האחרונה שלו בהודו במאדרס.
הסיפור הדרמטי הזה, שמלהיב את הדמיון עוטף את קרישנמורטי וכל מה שקשור אליו, אם כי הוא עצמו היה אדם מאוד שכלתני ולא עממי או בעל תכונות תקשורתיות מיוחדות במינן. גם הקרן שמטפחת את זכרו מאופקת מאוד בסגנון הפעולה שלה וזה ניכר בכל דבר במרכז שבו היינו. אפי נהנה מאוד מן השקט והאפשרות להיות בספריה, מוקף בספרים ובקלטות של האיש שהוא כל כך מעריץ, ולשוטט באחוזה הגדולה ויפה שרוחו שורה עליה. אני התקשיתי להתלהב בגלל שעדיין הרגשתי חולה ומטושטשת מהכדורים האנטי-איסטמינים שלקחתי, אבל מבעד למסך הרגשתי שהמקום הזה באמת מיוחד. פגשנו שם כל מיני מערביים מעריצי קרישנמורטי, צעירה אמריקאית מהמרכז בקליפורניה שמטיילת בהודו ואישה אירית שבאה לשלושה חודשים של לימודים ועבודה במרכז, ועוד שני זוגות ספרדים מבוגרים.
בשבת עשינו את בדיקת הדם, והייתי די מזועזעת מכך שהאחות שלקחה ממני את הדם לבשה ג'קט לבן מזוהם למדי, ולא חבשה כפפות בזמן הבדיקה. אבל היא הוציאה את המזרק מעטיפה סגורה הרמטית והייתי בטוחה שהוא לפחות לא יפגע בי. חזרנו שוב לקניון המופלא וקנינו קצת בגדים ואפי המשיך לחפש מצלמה ומשקפים במקום אלה שנפלו למים בשיט מאלאפוזה לקולאם.
ביקרנו גם באולפני הקולנוע של צ'נאיי, והתמזל מזלנו לראות הסרטה של סרט בהינדית עם שחקנים ובמאי מבוליוווד בבומביי עצמה! כלומר כוכבים לאומיים ולא סתם טאמיליים מקומיים! הכוכבים ישבו רוב הזמן על כיסאות בצל העצים, ליד מאהל ענקי, שבתוכו היו שולחנות שעליהם 'מתנות חתונה' ארוזות בניירות מבריקים והמון פרחים מלאכותיים וומנורות יפיפיות ובדים לבנים כקירות למסיבת חתונה שצולמה בסרט שנקרא: "בית בוג'ארטי", הם השתדלו לא לזוז כמעט כדי לא לקלקל את האיפור הקפדני שלהם שתוקן מדי פעם על ידי המאפרים המקצועיים שסובבו אותם, והמטפלים האישיים שלהחשובים שלבהם החזיקו להם את חלקי הבגדים שלא לבשו בזמן המנוחה בין סצינה לסצינה, והביאו להם אוכל ושתיה, או את הטלפון הסלולרי, או שהגישו להם פתקאות לחתימה ממעריצים שעמדו והסתכלו כמונו במה שקורה שם. (כל אחד יכול להיכנס ולהלסתכל, כנראה שהמעריצים אינם מטרידים כל כך או מסוכנים כמו במערב) הבמאי ישב ליד המוניטור ונתן הוראות באנגלית וכך דיברו גם כל השחקנים והצלמים ואניש השמע ביניהם, למרות שהסרט מתנהל בהינדית. אבל לא שמענו את השחקנים מדברים בסרט, מפני שהם מקליטים הכל אחר כך באולפן שמע ומחברים לתמונות. השחקנית הראשית הייתה צריכה לבכות ועשתה לעצמה עיניים אדומות בעזרת איזשהו טריק (אולי גרגר שמכניסים לעיין כמו בריקוד הקאטאקלי) והיא הייתה צריכה לחזור על הסצינה כמה פעמים עד שהבמאי והיא עצמה היו מרוצים מהתוצאה שראו במוניטור. אבל מה שהיה הכי מעניין וכאן זו הודו: הכוכבים והבמאי המפורסמים מאוד לא התנהגו בשחצנות ולא היו שום גילויים של התנהגות של 'פרימדונות' או משהו כזה. כולם היו עממיים וחביבים זה אל זה והבמאי הסביר בסבלנות והשחקנים היו ממושמעים ושקטים מאוד ולא הפריעו או התווכחו אתו או אחד עם השני. האווירה השקטה והקלילה שונה ממה שאנחנו ודעים על הסרטה במערב, למרות הכוח האגדי שיש לתעשיית הקולנוע בהודו וההערצה המוחלטת שהשחקנים והבמאים זוכים לה, עד כדי כך שחלק מהם נכנסו לפוליטיקה והפכו לכוכבים גם שם!
ביום ראשון אחרי הצהרים יצאנו לבקר באחוזה הענקית של החברה התיאוסופית, שמגמדת את מרכז קרישנמורטי, ונמצאת לא רחוק ממנו בצד השני של הנהר. היה יום מעונן למדי, וכל הזמן נראה שגשם זלעפות עומד לרדת, וזה הוסיף לאווירה הגוטית של המקום. זהו שטח עצום, שחלקו ממש יער, ויש בו שני עצי באנייאן (באובב) עתיקים, אחד בן אלפיים שנים שהגזע המרכזי שלו כבר התרוקן ונפל, והיער שהענפים היורדים ומשתרשים באדמה שהוא יצר נחשב לגדול בעולם.
העצים האלה כנראה הציתו את דמיונם של אני באסאנט וקולונל אולקוט וסביבם הם בנו בתים גדולים ומרשימים מאוד, ועוד בתים קטנים ואינטימיים יותר למגורי החברים והעובדים. בין הבתים יש שבילים שחלקם סלולים, ועליהם צעדו במרץ אנשים שנראו יאפים למדי וכנראה גרים שם, כחברים או כדיירים, לא היה ברור.
חנות הספרים הייתה כבר סגורה והרבה מאוד מהבתים נראו סגורים ומוזנחים כמו בסיפור היפיפיה הנרדמת, מחכים לנסיך על הסוס הלבן שיגאל אותם... גם אנחנו צעדנו במרץ והגענו עד לחוף הים, ובדרך ראינו שתי מערביות צועדות גם הן בהליכה מהירה כמו ההודים האחרים, וכנראה שגם הן חיות שם. זו הייתה חוויה קסומה ומעוררת סקרנות, ונראה שהחברה התיאוסופית עדיין חיה ונושמת, ואנשים התרגשו לשמוע שבאתנו ממרכז קרישנמורטי הסמוך. כאן צריך להוסיף שאחרי שקרישנמורטי פירק את המסדר שהוקם לכבודו נותקו היחסים שלו ושל חסידיו עם החברה התיאוסופית ורק בסוף ימיו הוא ביקר שם ושני הצדדים התפייסו.