8.9.05 יום מדיטציה

למחרת קמנו מוקדם ואכלנו משהו קל במלון, ונסענו עם אאונג מינג למרכז המדיטציה. המרכז משתרע על שטח גדול מאוד בלב העיר, אבל השקט והשלווה שבו נותנים הרגשה שהוא מנותק ממנה. יש שם הרבה בתים קטנים של העובדים ושל המתרגלים, שחלקם יושבים שם תקופות ארוכות, ביניהם גם מבני עץ קטנים של חדר אחד הבנויים על כלונסאות הנעוצות במים. ליד הבתים עצי קוקוס גדולים פרחים ושיחי בוגאנוויליה.
הזמינו אותנו לשבת בבית של נזירה זקנה ומלאת חיים שקיבלה אותנו בחום, אך דיברה במינאמרית שוטפת והתנצלה שאינה יודעת אנגלית. היא הראתה לנו אלבום תמונות של אנשים שהיו שם, וביניהם כמה מערביים. בינתיים הגיע גבר לבוש בגדים מסורתיים והדורים, וצעיף לבן כרוך על חזהו ויורד על כתפו, והתברר שהוא סגן הנשיא של המקום. הוא דיבר אנגלית טובה ואחרי שיחה קצרה הזמין אותנו להצטרף לאנשים באולם המדיטציה שכבר ישבו והקשיבו לזקן שדיקלם פסוקים למיקרופון.
היו שם כארבעים גברים ונשים, יושבים בשורות ארוכות על ריבועי מחצלות וכריות, בחלק הקידמי שורות של גברים, ובאחורי שורות נשים. כולם היו עם עם הצעיף הלבן שהיה כרוך על גופם באותה צורה. לאולם היו ארבעה פתחים גדולים אבל לא נשבה שום רוח והיה חם ולח. הדיקלום נמשך כרבע שעה ואז כולם הצטרפו לפסוקים האחרונים, הניחו את המצח על הריצפה שלוש פעמים ועברו למצב של ישיבת לוטוס ומדיטציה. שעון שניגן "ביג-בן" עשר דקות לפני כל שעה עגולה, וכמה שעונים שניגנו מנגינות אחרות בכל שעה, בישרו ליושבים במדיטציה על השעה.
ב-9 קמו כולם, וכשיצאנו הופיעו שתי נשים והוליכו אותנו לבית קטן שהיה בו חדר הסבה עם כורסאות קש מול מקדש קטן של בודהה, חדרי שינה, מטבח ושירותים. ישבנו שם לנוח עד שהגונג צילצל לארוחת הצהרים ב-10 בדיוק.
אנשים עם צעיפים לבנים הגיעו לחדר האוכל והתיישבו ליד שולחנות נמוכים קטנים, שעליהם היו ערוכים כלי האוכל וחלק מהמנות. הובילו אותנו לשולחן קטן שעליו היו ערוכות שתי צלחות, אשיאן רבאטה, המורה שעובד במרכז שדיבר אתנו יום קודם, הגיע במיוחד לחדר האוכל עם הקערה שלו ואמר שהוא לא היה בבוקר כי יצא למלא את חובתו, (כוונתו הייתה לאיסוף אוכל ברחובות) וייפגש אתנו אחרי האוכל.
אחרי שכולם התיישבו פצח מישהו בפסוקי ברכה, וכולם החרו אחריו והצמידו ידיים וכך עשינו גם אנחנו. ואז התחילו לאכול, כשהאזרחים העובדים שם מגישים ומורידים צלחות מלוכלכות כמו במסעדה, והסועדים יושבים בשקט ולא מדברים כמעט, ומתרכזים באכילה בלבד.
אחרי האוכל ניגש אלינו אחד בחור צעיר, אחד מהמתרגלים באולם המדיטציה קודם, ובאנגלית מגומגמת הוביל אותנו לבית של הנזירה הזקנה. היא קיבלה אותנו במאור פנים והושיבה אותנו לידה. ניסינו לתקשר אבל גם "דובר האנגלית" לא עמד בקצב ובשטף הדיבור שלה. ואז הגיע אשיאן רבאטה וישב אתנו, ומייד אחריו גם או-גו-סיטה, שאאונג מינג סידר לו הסעה עם נהג חבר שלו, כיוון שהוא עצמו ניצל את היום החופשי ושם את המכונית במוסך. ישבנו ודיברנו על בודהיזם טיבטי וזה של מינאמר, על מדיטציה, שלדברי אשיאן רבאטה היא הדבר היחיד החשוב באמת, ואם מתרגלים אותה כראוי לא צריך ללמוד יותר מדי דארמה.
הם סיפרו לנו על הנזירה הזקנה, שבאה ממשפחה עשירה מאוד, ובגיל 28 קנתה את כל השטח של המרכז, ומימנה את הבתים הראשונים וניהלה את המרכז לבדה. בגיל 42 הפכה לנזירה, אך היא עדיין חיה במרכז. היא סיפרה על אשיאן רבאטה שהגיע למרכז בגיל 21 ולדבריה היה אז די עצלן, ולא התעורר תמיד בזמן למדיטציה המוקדמת. הוא כתב ספר שנקרא: מדיטציה בחמש דקות" וסיפר שהרבה אנשים שקראו את הספר אמרו לו שהוא שינה את חייהם. הוא למד סינית בהתכתבות באוניברסיטה של יונאן בסין, וכשהגיע לטקס הסיום לבוש כנזיר בודהיסטי, הפתיע מאוד את המורים שלו. עכשיו הוא חושב לכתוב מילון פאלי- סיני ואינו יודע אם כבר יש דבר כזה בנמצא. אפי אמר שיבדוק בשבילו באינטרנט, ויכתוב לאאונג מינג מה מצא, והבטיח גם לעשות לינק לספר של אשיאן על המדיטציה. שאלנו אותם כמה שאלות על המדיטציה שלנו ואז הזקנה הכתה בגונג והשעון ניגן את הביג בן, ואנחנו הלכנו לאולם המדיטציה כשגם על חזינו כרוך צעיף לבן שהנזירה דאגה שיביאו לנו וישימו אותו עלינו בצורה הנכונה.
הישיבה הזאת הייתה הרבה יותר קשה בשבילי, והרבה יותר קלה לאפי, שפשוט רגיל להזיע ולא מוטרד מכך כמוני, שכמעט לא מזיעה בדרך כלל. שיניתי תנוחות, עברתי לעמידה, יצאתי לשוטט קצת, אבל פלגי הזיעה היורדים על הפנים הפריעו לי להתרכז והייתי מאוד עסוקה בהתרכזות בהם כדי להתגבר עליהם. בכל זאת זה היה ניסיון טוב להתמודד עם אי נוחות בעצם ההישארות שלי באולם, ובניסיון חוזר ונשנה לעבור למצב של מדיטציה. גם זה משהו שכדאי לעשות לפעמים, רק כדי לראות כמה המחשבה יכולה להשפיע על הגוף.
אחרי המדיטציה שוחחנו קצת עם הנזירה, שהזמינה אותנו לבוא שוב ולשהות שם יותר זמן, ולהמליץ לחברים שלנו לבוא גם כן. את הכסף שתרמנו למקום היא לא לקחה, אלא קראה לאישה שעובדת שם לקחת ולשים במשרד, כי אחד העקרונות של הנזירים הבודהיסטים במינאמר הוא לא לנגוע בכסף.