11-12.9.05 באגאן

באגאן היא תופעה מיוחדת במינה. בין המאה ה-11 וה-13 בנו שם המלכים כמויות אדירות של מקדשים גדולים וקטנים על שטח גדול מאוד, אבל בצפיפות כזאת שלפעמים נדמה שזהו יער של מקדשים. כיום המקדשים עומדים חרבים למחצה, חלקם משופצים, (ברשלנות, לדברי אאונג מינג שהתלונן על שימוש בלבנים חדשות ולא מתאימות על ידי הממשלה שלא מתעניינת בעתיקות ורק רוצה לגרוף כסף) וחלקם חרבים. לחלק מהפאיה הוסיפו ציפוי מוזהב, אבל הרושם הכללי הוא של המון אדום, מפני שזה צבען של הלבנים שמהן בנויים המקדשים ובזה ייחודם.
לא אלאה אתכם בפרטים על הפגודות השונות, תתבוננו בתמונות ותתרשמו. אני התרגשתי מהתיירים המקומיים שמגיעים לכאן במסע עלייה לרגל, בדרך כלל ביחד עם ביקור במאנלדיי. הם מביאים מנחות, מכסים בעלי זהב את הפסלים החשובים להם, ויושבים בריכוז זמן ארוך לפני הפסל שכפות ידיהן צמודות זו לזו.
תופעה מאוד לא נעימה בבאגאן, היא הרוכלים ליד המקדשים. הם ממש מטרד, ונדבקים לתיירים המעטים שמגיעים לשם, במיוחד עכשיו בעונה הגשומה. אבל אאונג מינג אומר שהם תמיד "כמו יתושים", וצוחק בטוב לב. הוא לא הגן עלינו מפניהם, וכנראה חש מחוייבות להיות קולגיאלי עם אחים לצרה שמתפרנסים מהתיירות המעטה שמגיעה למינאמר.
בערך במרכז המתחם הענקי של המקדשים מתרומם לו מגדל מודרני גדול מביטון אדום, צורם מאוד במראה המודרני, ובקצהו מרפסת תצפית עם חלונות גדולים. זהו חלק ממלון של משפחה מקורבת לשלטון, והוא נבנה אף על פי שארגון יונסקו מתנגד לכל בנייה במקום. לפני כן היה אסור לבנות שם, וגם עכשיו אין עוד מלונות מסביבו. המשטר גם סגר את נקודות התצפית הרבות שהיו על המקדשים בסביבה, ועכשיו נשארו רק שני מקדשים שמותר לעלות עליהם לצפות. בעלי המלון ומגדל התצפית גובים 10 דולר מכל אחד שרוצה לעלות למגדל. אבל כל מדריכי התיירים העצמאיים ממליצים ללקוחות שלהם לא לעלות, וכך נוקמים בממשלה השנואה. רק קבוצות של תיירים שמגיעות עם מדריכים ממשלתיים מתארחות במלון ועולות למגדל, מבלי לדעת על המחלוקת שהוא מעורר.
בסוף היום השני בבאגאן הביא אותנו אאונג מינג לשוק המקומי. מצאנו שם חולצה בשבילי ובשביל אפי ופגשנו מוכרת שהייתה לבושה במדי בית ספר, (חצאית לונגי ירוקה וחולצה לבנה) ויחד אתה עבדה שם גם נערה צעירה במדים האלה. (במינאמר כל מי שבא לבית ספר – תלמידים ומורים כאחד – לבושים במדים הלבנים/ירוקים האלה) שאלנו אותה מדוע היא עובדת בחנות, והיא הסבירה שהיא מרוויחה תשעה וחצי דולרים לחודש, על הוראה בבית ספר יסודי, חמישה ימים בשבוע כל יום מ-8 עד שלוש וחצי עם הפסקת צהרים ארוכה. (במינאמר רוב הילדים הולכים הבייתה בהפסקה ובסביבות 12 הכבישים מלאים אופניים וילדים ההולכים לאכול)
המורה סיפרה שהנערה הצעירה שעזרה שם היא אחייניתה והיא עצמה בת 35, רווקה שחיה עם עוד שלוש אחיות בבית ההורים שנפטרו. אחת האחיות היא בעלת הדוכן בשוק שמהן הן מתפרנסות. המורה אינה נשואה ולא רוצה להתחתן. האנגלית שבפיה בסיסית אבל ברורה, מלבד המנהג המינאמרי המגונה לא להשמיע את ההברה האחרונה במילה. כך הם נוהגים בשפתם, ולכן אאונג מינג נשמע כך: אאו מי. הרוכלות במקדשים מזמינות את התיירים לראות את ה"sho" (shop) שלהן, ואפילו אאונג מינג שלנו נוהג לוותר על ההברה האחרונה מדי פעם. אפי כבר התרגל לכך, אבל אני עוד זקוקה לתרגום שלו מדי פעם... אאונג מינג ספר שמורים בבית ספר תיכון מקבלים קצת יותר, אבל גם הם זקוקים לעבודת הוראה פרטית אחרי בית הספר לתלמידים כמו בתו, שרוצים להתקדם ולהגיע לאוניברסיטה.
היומיים בבאגאן היו קלים יחסית, עם יותר זמן חופשי למנוחה, וכתיבה וכך השלמתי את הפיגורים שהצטברו אצלי בכתיבת הבלוג. בכלל, לי היה די קשה עם האינטנסיביות של הטיול בבורמה, אחרי הקצב האיטי והנינוח של הטיול שלנו בהודו בדרך כלל. הצורך לעכל המון מראות וחוויות חדשות בכל יום, יום אחרי יום בלי הפוגה, העיק עליי, וכנראה שאני לא בנוייה לכך, או אולי יותר נכון לומר: כ ב ר לא בנוייה לכך, מפני שפעם הייתי מטיילת כך תמיד...