היום השלישי שלנו במאנדליי התחיל בשיט על הנהר למקום שנקרא מינגון, ובו יש שרידים של פאיה ענקית שנקראת הפאיה הלא גמורה, מפני שמעולם לא גמרו לבנות אותה. לנסיעה הזאת אאונג מינג לא הצטרף, ואנחנו נעזרנו בספר המקוצר שלנו. (לונלי פלנט על כל דרום מזרח אסיה שבו למינאמר יש כשלושים עמודים...) אפי לא היה כל כך מרוצה מההיעדרות של אואנג מינג, ואולי בצדק, כי היו שם דברים שלא ראינו כי לא ידענו היכן לחפש אותם.
אבל הנסיעה בסירה הגדולה והאיטית הייתה נעימה מאוד. אפי שוחח עם תייר צרפתי בשנות הארבעים שלו, שישב אתו על גג הסירה לצלם. הצרפתי נוסע הרבה בעולם והיה בכל הודו, ונתן לנו כמה המלצות בדרום הודו. הוא מטייל בכל שנה שלושה חודשים: חודש אחד עם הבן שלו מהנישואים הראשונים, חודש עם אשתו הנוכחית, וחודש לבדו. את הטיולים הוא מממן בכל מיני עסקאות שהוא עושה: קונה ג'ינסים של ליוואיס בתאילנד בזול ומוכר אותם ביוקר בצרפת, או קונה תכשיטי כסף בתאילנד ומוכר בצרפת וכיוצא בזה. הוא גם עוזר לארגון "רופאים ללא גבולות" ומביא להם תרופות מצרפת. אשתו מתנדבת באיזשהו ארגון צדקה בינלאומי בקמבודיה, וכך שניהם נהנים משהות במזרח שאותו הם אוהבים מאוד.
שוטטנו לנו ליד הפאיה הענקית וההרוסה למחצה, ששני פסלים של בעלי חיים ענקיים בגודל שכמוהו לא ראינו, ושהתברר לנו אחר כך שהם פילים, עומדים לפניה, כנראה מגינים עליה. ראינו גם את הפעמון הגדול בעולם ואפילו צלצלנו בו, וראינו עוד פגודה שכולה לבנה כמעט בלי צבע זהב במקובל במינאמר. אחר כך יצאנו לכיוון הכפר כדי למצוא את שאר האטרקציות שעליהן הכריז שלט גדול, אבל לא מצאנו שום דבר, ורק טעמנו כמה מאכלי רחוב מטוגנים מעניינים מסויה אצל רוכלים שלא ידעו אנגלית, ומישהו מהיושבים לידם, (תמיד בכל חנות קטנה יושבים כמה בטלנים או בני משפחה ולא עושים שום דבר) תרגם לנו שאין בהם בשר והם לא חריפים. הלכנו כל הזמן לאורך הנהר וראינו סירות דייגים עם מפרשים עשויים מטלאים צבעוניים, וענפי במבוק ענקיים שקשרו אותם לרפסודות.
כאן המקום לספר על 'פטנט' של המינאמרים להבריח עץ טיק: הם קושרים בולי עץ כרפסודה ומכסים אותם בבמבוק וכך מובילים אותם על הנהר לספינה כעצי במבוק.
הגענו מוקדם לסירה, וישבנו על הגג לחכות לשאר הנוסעים. ליד הסירה, על המדרגות המובילות לפאיה ולכביש, היו כמה נשים שכיבסו והתרחצו. אחד מהן הייתה עם שלושה ילדים, והיה מעניין לראות את התנהגות הילדים. הילד הגדול, כבן עשר, שחה לבדו במים ולא הטריד את האם. היא הייתה עסוקה בהפשטת התינוקת שרק התחילה ללכת, ולא שמה לב לילד האמצעי, כבן שנתיים, שרצה מאוד להיכנס למים והיה כבר ערום ומוכן. פניו הביעו תחנונים, והוא בכה כשראה שהאם לוקחת את התינוקת למים ולא אותו. האם קראה לבן הגדול, והוא לקח אותו למים, אך הילד הקטן רצה שאמו תיקח אותו, ובכה שוב. למעשה הוא היה רגוע מאוד, והבכי היה מעין "מצוות אנשים מלומדה", רק כדי שידעו שהוא רוצה את אמא. כשהגיע למים נרגע מיד, אחרי שתפס בשמלתה, והיא החזירה אותו בשלווה לידי האח. גם הוא לא הקדיש לו זמן רב, והעלה אותו למדרגות בהזדמנות הראשונה. אחרי שכולם התרחצו יצאה האם לשחות קצת בעצמה, התרחצה היטב עם סבון וגם שפשפה את הילדים בכל הכוח. כולם לבשו והולבשו בבגדים יבשים שהיא הביאה אתה – היא כיבסה את הבגדים שהם לבשו קודם, ועלתה עם שלושתם – נקיים ועם בגדים מכובסים – אחרי מקלחת, כביסה ושחייה – הכל בתוך כרבע שעה.
שטנו לאותו מקום שיצאנו ממנו בבוקר, אך הפעם זה לקח רק חצי שעה ולא שעה כמו בבוקר... תעלומה מינאמרית. חיכינו לאאונג מינג שהגיע מתנצל, ולקח אותנו לפאיה הגבוהה ביותר בעיר, שלמזלנו יש מדרגות נעות העולות אליה... (המקומיים התרגשו מאוד מהעלייה במדרגות הנעות, וכנראה שהן היחידות במינאמר)
המקום אינו שונה מעשרות או מאות פאיות אחרות שראינו אבל אפשר לראות ממנה את כל העיר והסביבה. אאונג מינג הראה לנו גם את בית הסוהר הגדול, שבו כלואים אסירים פוליטיים שהמשטר אף פעם לא הודה בקיומם. רק 'מקורות יודעי דבר' בין האזרחים, מעבירים את הידיעות מפה לאוזן על אלה שיושבים בכלא בלי משפט שנים.
ירדנו מהגבעה ועברנו ליד המבצר הגדול והעתיק של מאנדליי, שכולו מוקף חומה ארוכה מאוד מלבנים אדומות, ומגדלים בצורת פגודה מציינים של פינה שלה. מסביב לחומה תעלת מים כמו בימי הביניים. אאונג מינג שוב חסך לנו 10 דולר לאיש, (שהיו אמורים להגיע לידי הממשלה השנואה) כשהסביר שבפנים אין שום דבר חשוב במיוחד, והיופי של המבצר הוא החומה והתעלה.
משם נסענו לפאיה מיוחדת עם מאות מקדשונים קטנים, שבכל אחד מהם מוצב לפחות לוח שיש אחד, (בגדולים יותר יש שלושה לוחות) ועליו חרוטים פסוקים מהקנון הבודהיסטי. יש אלפי לוחות כאלה בשני מתחמים, שלאחד מהם לא נכנסנו מפני שדווקא בו הממשלה החליטה לגבות, איך לא, 10 דולר לאיש... המחזה כולו מרשים מאוד, אף על פי שרוב המינאמרים לא יכולים לקרוא את העמודים מפני שהם כתובים בפאלי, השפה ההודית העתיקה.
ראינו גם מנזר שכולו עשוי מעץ טיק, ויש בו תבליטים נפלאים ומלאים בפרטי פרטים שהתפעלנו מהם מאוד. ברחוב ראינו אנשים הולכים ברחוב לבושים חולצות לבנות, בידיהם שמשיות בד לבן מקושטות, והם נושאים על מוט קערות זהובות ענקיות, ומוזיקה נשמעת מרמקולים בעגלה שמאחוריהם. אאונג מינג הסביר שלמחרת מתקיים מה שנקרא: "Supper Day", יום שבו הנזירים לא יוצאים בבוקר לאסוף אוכל, אלא יושבים עם הקהילה, מתפללים ומדריכים אותם ללכת בדרך הנכונה של התורה הבודהיסטית. התהלוכה הקטנה הזאת נועדה להזכיר לאנשים לבוא למחרת למרכזים הקהילתיים, ולהביא אתם אוכל שיתחלק בין כל הקהילה, וייתרם למנזרים. זוהי למעשה הפונקציה המרכזית של המרכזים הקהילתיים: אירועים דתיים שאינם מתרחשים במנזרים. כל פעילות אזרחית אחרת אסורה על ידי השלטון, וזוהי ההזדמנות היחידה שהם יכולים להיפגש כקהילה. אחר כך ראינו עוד המון קבוצות כאלה ברחובות, ולפעמים הם עמדו ליד המרכזים הקהילתיים בעצמם. למחרת כשיצאנו מהעיר עברנו ליד הרבה מרכזים קהילתיים, שמהם בקעו קולות הנזירים המתפללים או מלמדים, וראינו את האנשים יושבים על הריצפה ומקשיבים.
קינחנו את היום בביקור בסדנה של פסל שמפסל בברונזה, וראינו את כל השלבים של הפיסול וההכנה. היה מעניין במיוחד לראות הזמנה למקדש של מאמיני סיגואל רימפוצ'ה במארסיי. (מי שכתב את "ספר המתים והחיים הטיבטי" ופגשנו אותו בגנגטוק בסיקים במקרה, כמו שזוכרים הקוראים הותיקים שלנו.) הוא שלח לפסל תמונה של פסל ברונזה מבוגדאיה בהודו, ועל פיה הוא עובד. הוא והעובד שלו מאוד גאים בעבודתם, וניכר שהוא משקיע בה את נשמתו ולא רואה בפסלים תוצרת כמו שראינו בביקור בסדנאות פסלי השיש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה