13-14.9.05 באגאן לפא-יא ומשם חזרה ליאנגון

הנסיעה ליאנגון נמשכה יומיים ולא היו בה אירועים מסעירים. שוב ירד גשם והיה מעונן, ושוב הדרך היתה מלאה בורות, מים, בוץ ולעתים קרובות לא היה מקום לשתי מכוניות לעבור בה. אחד הגשרים בדרך נהרס בגלל הגשמים לפני כשלוש שנים. הממשלה לא תיקנה אותו אלא בנתה גשר ביילי קטן יותר שעליו לא יכולות לעבור משאיות. לכן עכשיו כל משאית שעוברת שם עוצרת לפני הגשר, וכל הסחורה שלה מועמסת על מכוניות קטנות יותר, ואחרי הגשר הסחורה מועלית שוב למשאית גדולה... כמובן שזה מעלה את מחירי ההובלה לסחורות העוברות דרך הגשר הזה, אבל לממשלה זה לא כל כך מפריע...

ביציאה מפא-יא עצרנו בביקתת קש קטנה ליד הדרך וראינו את תהליך ייצור סוכר הדקלים שאותו מגישים לפעמים במסעדות ובבתי התה כממתק. תולים על הדקלים הגבוהים קעריות והן מתמלאות בעסיס היוצא מענפים שנחתכו קודם לכן. בכל בוקר מורידים את הקעריות ותולים במקומן אחרות. את הנוזל מבשלים בדרגות חום שונות עד רובו מתאדה, ואז מעבירים אותו לקערה ובוחשים היטב עד שנהית עיסה די מוצקה ואותה הופכים לכדורים קטנים ומשומנים. אפשר להפיק גם אלכוהול מהנוזל ושמן מהפירות. את הענפים של העץ מנצלים לכיסוי גגות, ולמחצלות ומחיצות לבתים, ולעשיית סלים וקופסאות. כך נעשה שימוש מושלם בכל חלקי הדקל.

בלילה ישנו בפא-יא, עיר קטנה שבה ביקרנו בשני מקדשים: אחד המשקיף על העיר, ובשני לפסל הבודהה יש משקפיים ענקיות על העינים, ועוד זוג ענקי מונח בתוך ריבוע זכוכית גדול בכניסה למקדש. הסיפור מאחורי הפסל הוא שמלך אחד בנה את המקדש הזה, ואז איבד את הסגולה המיוחדת של ראייה על-חושית שהייתה לו. כדי להציל את הכישרון הזה הביא המלך לפסל הבודהה משקפיים. ואז מישהו גנב את המשקפיים מהפסל, ומאז מונח עוד זוג גדול בארגז הזכוכית בכניסה...

לקראת אחרי הצהרים הגענו ליאנגון ההומה אך המסודרת יחסית למאנדליי, והלכנו לראות את פסל הבודהה השוכב הגדול בעולם, שלא ראינו בביקור הקודם. אחרי כמה סידורים נסענו לביתו של אאונג מינג, שם התקבלנו כמלכים: קודם פגשנו את אמו, אחיו ושתי אחיותיו, בחנות קטנה מאוד של צרכי אוכל ושתיה, משהו בין קיוסק למכולת שכונתית, שכולם מתפרנסים ממנה כנראה. באותו חדר, מאחורי מחיצה דקה נמצא משרד: "Everfine" שאליו מופנים כל האי-מיילים של אאונג מינג. בעל המשרד הוא מהנדס אלקטרוניקה, שעובד ב"באגאן" חברת שירות האי-מיילים הפרטית היחידה במדינה, (השניה היא חברה ממשלתית שאין לה כמעט מנויים) ואחרי העבודה מנהל מרחוק את המשרד הקטנטן הזה שנותן שירותי צילום מסמכים, שימוש במחשבים, שירותי אי-מייל לכל דורש, והדרכה במחשבים. במשרד עובדים אחיותיו התאומות בנות ה-22 ואחיו בן ה-23 של בעל המשרד. השותפות בין המכולת ומשרד היא על בסיס חלוקה בין המחשבים של המשרד, וקו הטלפון של המכולת.
אפי ישב לכתוב מכתב להדס בתנו כדי שתענה לכתובת האי-מייל של המשרד, (אין אפשרות לגלוש באינטרנט במינאמר ולכן אי אפשר להגיע לכתובת הGMAIL שלנו) ובינתיים עזר לאאונג מינג לשלוח דואר לכל מיני לקוחות פוטנציאליים.
אחיותיו התאומות המקסימות של בעל המקום מנהלות את המקום בחן רב, ואחד מהן סיפרה שלמדה מחשבים באוניברסיטה של יאנגון, אבל רק באופן תיאורטי, והמחשבים היחידים שראתה היו במשרד של אחיה. לדבריה רק לחלק מהמורים באוניברסיטה יש מחשבים וכמובן שלסטודנטים אין בכלל. שאלתי אותה איך מגישים עבודות למורים והיא השיבה: בעט. ואפי עוד רוצה לעשות עסקים של היי טק עם אנשים פה... ..
אחרי הפגישה עם המשפחה המורחבת, נסענו לביתו של אאונג מינג ופגשנו את אשתו ובתו, שאותה לא ראינו כמעט, מפני שהיא למדה כל הזמן עם מורה פרטית, כמו בכל יום אחרי הלימודים בבית הספר. זה הדבר החשוב ביותר לאאונג מינג: שבתו תלמד ותהיה משהו! לשם הוא עובד ונוסע לשבועים בכל פעם עם תיירים נודניקים אחרים...
הבית לא גדול כולו עם ריצפת עץ, עם מוסך מקורה למכונית, שעליה שומר אאונג מינג בשבע עיניים מפני שהיא יקרה מאוד ומקור מחייתו היחיד. חדר אורחים גדול ומרווח, עם כורסאות וכיסאות מעץ בלי ריפוד וכמה ארונות עץ, שאחד מהם הוא מקדש קטן עם צילום של פסל בודהה מדרום מינאמר, ופסל של נזיר שהגיע להארה, וכמובן פרחים וקטורת. במסדרון רחב ליד המטבח ניצב שולחן אוכל גדול, ושני חדרים קטנים מוסתרים מאחורי וילון: חדרה של הבת וחדר השינה של ההורים.
אאונג מינג ואשתו הזמינו אותנו להתקלח וזה היה ממש במקום, מפני שהיינו די דביקים מהלחות הכבדה של יאנגון. בבית אין מיזוג ורק מאוורר קטן מאוד בחדר האורחים שלא הקל עלינו במיוחד. אשתו של אאונג מינג הכינה ארוחה ענקית ונפלאה, עם כל הדברים שאנחנו אוהבים. אאונג מינג שם לב לכך בארוחות שאכל אתנו, וצלצל לאשתו והדריך אותה בהתאם.
ישבנו עם החבר/שותף למכולת/משרד המחשבים ואכלנו, כשאאונג מינג ואשתו מגישים לנו, ורק לאחר הפצרותינו אאונג מינג הצטרף אלינו. הוא קנה לנו כד מצופה לקה בסדנת לקה שביקרנו בה בפיאה, וחרט עליו הקדשה אישית. כד נוסף שלח אתנו לאחותי רחל ובעלה משה, שטיילו אתו לפני שנה והיו הקשר שלנו אליו. היו חילופי מתנות כמו שהמינאמרים אוהבים: אנחנו נתנו לו את הטלפון הסלולרי הישן של אפי, שהוצאנו מנו את הסים הישראלי, כי הטלפון שלו עשה לו צרות והוא רצה להחליף אותו באחר, והעלנו את התמונות שאפי צילם בטיול במינאמר על דיסקט בחנות של קודאק.
התרגשנו מאוד מהפשטות והחום האנושי של המשפחה הזאת, הכנסת האורחים שלהם והפתיחות שלהם ובמיוחד של אאונג מינג אלינו ולישראלים בכלל.
לכל מי שמתכוון לנסוע למזרח ומתלבט וחושש, אנחנו יכולים להמליץ על מינמאר כארץ 'בתולית', לא מקולקת עדיין ושומרת על המסורת הכפרית שלה בלי התמערבות ובלי מסחור של עדרי תיירים, ומצד שני: יש בה מלונות נוחים ומערביים מאוד במחירים זולים והכי כדאי לנסוע בה עם נהג ומדריך, וכמובן שאנחנו ממליצים על אאונג מינג שלנו. הוא נהג מצויין, מספר הרבה מאוד על החקלאות ועל חיי האנשים במדינה, וגם יודע מספיק על המקדשים והעתיקות.
למי שחושש משיתוף פעולה עם המשטר הדיקטטורי הרקוב, התשובה היא לנסוע על מדריך פרטי, לישון במלונות פרטיים, ולאכול במסעדות פרטיות, ולהימנע כמונו, מלהיכנס למקומות שהממשלה לוקחת בהם מחיר מופקע. כך מעודדים את הכלכלה הפרטית שנאבקת על קיומה מול השלטון הדורסני וחושפים את השלטון הרקוב לעולם כולו, ומשרתים בכך את הכוחות הדמוקרטיים במדינה.