למחרת יצאנו שוב מוקדם כדי להגיע לת'וק-ת'אק, כפר במרחק של שעה וחצי שבו עמד להיערך פסטיבל של ריקודי נזירים עם מסכות. הגענו כבר בשבע וחצי לתחנה, וראינו את האוטובוס הראשון יוצא כשהוא מלא לחלוטין. חיפשנו את מקום החניה של האוטובוס הבא, ובקושי מצאנו בו מקום ישיבה, כמעט חצי שעה לפני היציאה.
הפעם האוטובוס היה מלא בתיירים ומקומיים כבר מן הרגע הראשון, וכל הזמן ישבו נוסעים על הגג ונתלו על הדלת הפתוחה ועל החלונות. גם העומדים גלשו לעבר היושבים על הספסלים, נשענו וישבו עלינו ועל התיקים שלנו. (שהיו בהם בננות ואגסים שלקחנו לדרך...)
למרות התחנות הרבות שבהן עצר האוטובוס שבכל אחת מהן ירדו ועלו אנשים, הצפיפות לא פחתה לרגע לאורך כל הדרך. כשהתקרבנו לאזור הפסטיבל ראינו המון ג'יפים חונים לצד דרך העפר המתרוממת על הגבעה שעליה נמצא המנזר. האוטובוס נעצר, בגלל שלא היה מקום גם לג'יפים ולמיניבוסים היורדים על הדרך הצרה. אנשים החלו לרדת מהאוטובוס, וגם אנחנו הצטרפנו אליהם והלכנו ברגל לכיוון הרחבה שעליה היו אמורים להיות ריקודי המסכות.
ככל שהתקרבנו ראינו יותר דוכני מזכרות, חטיפים ומשקאות קלים, מסעדות מאולתרות, דוכני שאלים ובגדים מסורתיים, ואפילו דוכני בגדים רגילים לקונים מקומיים. המקום נראה יותר כמו שוק מאשר חגיגה דתית עממית מסורתית. עברנו שער בד מקושט ואחריו ראינו שוב דוכנים שונים ומאחוריהם המנזר והמקדש, שלידם הרחבה המכוסה באוהל גדול מבד צבעוני מקושט. משני צדי האוהל ניצבו שורות כיסאות פלסטיק מגודרות בחבלים, על הקיר שגדר את הרחבה נשענו שתי חצוצרות ענקיות על מעמד מקושט, ובאמצע האוהל היה מין מזבח קטן מקושט בפרחים ובסרטים צבעוניים. ממול הקיר היו מדרגות שהובילו למקדש ועליהן ישבו הרבה אנשים, בעיקר הצלמים הרציניים, שגם אפי הצטרף אליהם תוך זמן קצר.
נשארה כמעט עוד שעה לתחילת הטקס, ועלינו למעלה להביט ברחבה מתוך מין משטח חולי המגיע עד לקיר התוחם את הרחבה המרכזית. ישבו שם כבר הרבה תיירים, ביניהם קבוצת צרפתים די מגונדרים, שוכבים אפרקדן על אפודי הצלמים המהודרים שלהם, ומביטים לרחבה כשהמצלמות בידיהם. היה די קשה לעמוד או לשבת מאחוריהם, כיוון שהם תפסו מקום של שלושה אנשים היושבים זה אחרי זה. אבל הם התעלמו מהאנשים סביבם, ולא נענו לבקשות לשבת כמו כולם, כדי שגם אחרים יוכלו לראות את הטקס, והעמידו פנים שהם אינם מבינים אנגלית בכלל. אפי התייאש ועבר למקום אחר, נוח יותר, ואני נשארתי שם. לא האמנתי שהם יישארו שוכבים כל הזמן, זה פשוט לא נוח במיוחד עם רוצים לצלם...
ואכן, כאשר התחיל הטקס הם התקפלו קצת ואני מצאתי לי מקום בין רגליהם, וזכיתי למבטים זועמים בכל פעם שנגעתי בהם בטעות.
מהמדרגות ירדה תזמורת נזירים במצנפות אדומות, תופים, חצוצרות ופעמונים, הם סובבו בעיגול את הרחבה בצעדי ריקוד איטיים, ועצרו כשנזיר שפניו מכוסות במטפחת לבנה הושיט קערה גדולה, שלידה נערך טקס כלשהו שלא הצלחנו להבינו. התזמורת נערכה שוב ליציאה, ועלתה לאיטה במדרגות.
ואז ראינו נזיר בתלבושת צבעונית מיוחדת, ומסיכה של מפלצת כמו אלה שמצוירות על קירות המקדשים הטיבטיים, רוקד לבדו בצעדים מדודים ואיטיים, אך עם קפיצות והרמת רגל מדי פעם. הריקוד נמשך וחזר על עצמו, ואז הצטרפו אליו עוד נזירים לבושים בתלבושות ומסיכות דומות, ורקדו אתו בהתאמה – ושוב כשהם חוזרים פעמים רבות על אותם צעדים וסיבובים מסוגננים, כמין בלט איטי אך קופצני.
בינתיים הגיעה למקום אישה לאדאקית פשוטה, לבושה בשמלה המסורתית הגסה וביקשה ממני לזוז כדי שתראה יותר טוב. אבל לא יכולתי לזוז כי הרגלים של הצרפתים השתרעו על כל השטח מכל הצדדים, ואני הסברתי לה בתנועות ידיים את הבעיה. ואז הרגשתי כמה מגוחכת התמונה הזאת: האישה המקומית שזה בעצם החג שלה, ואנחנו רק האורחים בו, אינה יכולה לחוות את הטקס בגלל התיירים המפונקים וההישגיים, והאובססיה שלהם להשיג תמונה טובה של הריקוד, כשאפשר למצוא גלויות וספרים וחוברות עם תמונות מצויינות של הריקודים האלה.
זה היה רגע של הארה, ומייד הצעתי לה בתנועות לשבת במקום שבו עמדתי והתכופפתי מדי פעם כדי לראות את כל הרחבה. היא שמחה מאוד וישבה בכריעה צמודה לרגלי הצרפתיה הארוגנטית, שעשתה פרצופים חמוצים במיוחד בכל פעם שנגעתי בה. הצרפתיה הסתובבה לאחור בפנים זועמות, ונדהמה לראות את האישה הלאדאקית הפשוטה והמחייכת, יושבת כמעט על הרגלים שלה. אפשר היה ממש לראות בפניה של הצרפתיה את ההכרה במצב המגוחך, ובקולוניאליות של התיירים שתפסו את מקום המקומיים בכספם (מקומות הישיבה על הכיסאות היו בתשלום וכמובן שלא היו באפשרותם של רוב המקומיים) או בחוצפתם. אני חייכתי והכל נראה אחרת – לפתע הבנתי שזה כבר איננו טקס עממי אותנטי אלא הצגה שנועשה בעיקר לתיירים, שבאים וקונים ומפרנסים את המקומיים, ולכן כמה שאצליח לראות יהיה טוב. האווירה הייתה שונה מאוד מהפסטיבל הקטן שהיינו בו בטוקצ'ה, שבו לא היו כמעט תיירים.
עברתי לשבת במקום שאפי ישב בו, והתברר שהוא לא רק יותר נוח, אלא רואים בו הרבה יותר טוב אף על פי שהוא נמצא בקצה הרחבה החולית הצופה לרחבת הריקודים מתחתיה.
אחרי מסכות המפלצות הייתה הפסקה קצרה, ואז הופיעו נערים עם מצנפות עם דגלים צבעוניים שאחזו בתופים גדולים ומקלות תיפוף מחוברים, וצעדו תוך כדי תיפוף בקצב איטי ונידנוד מימין לשמאל וקדימה ואחורה. אחריהם הגיעו נזירים יחפים, לבושים בגדים בצבעי עור הנמר ומסכות של חיות, ורקדו ריקוד סוער ויצרי יותר, כשהתזמורת מלווה אותם בחצוצרות, מצילתיים ותופים.
ואז הכריזו ברמקול בלאדאקית, אנגלית וצרפית על הפסקה לארוחת צהרים. גם המוזיקה הושמעה ברמקולים וזה פגם מאוד באותנטיות של האירוע. ירדנו לחפש מסעדה ושירותים טבעיים, ולפתע ראינו את ידידנו דון-טוק, הטיבטי שרצה בעזרתנו לפרסום חומר עדויות שאסף על פגיעות הסינים בטיבטים במקלאוד. לאחר שלא הגיע לפגישה שסידרנו לו עם רן, מידידי טיבט בישראל, ותירץ זאת בתירוצים שונים ומשתנים, אנחנו איבדנו את האמון בו. הוא מכר מומואים לקהל, וניצל את האנגלית הטובה שבפיו, ולא גילה רצון לדבר אתנו, מפני שלמעשה היה אמור על פי דברו אז לחזור מזמן לטיבט...
אכלנו משהו במסעדה מאולתרת וחזרנו למקום הטקס, ושוב אפי תפס את מקומו בין הצלמים ואני למעלה, עם העם הפשוט, ושוב הופיעו הופיעו שתי מפלצות: אחת אדומה ואחת כחולה, ואחריהם מעגל גדול של מפלצות, וכולם רקדו בחינניות ובקלילות ובתיאום מופלא. המראה כולו היה מאוד אסטטי ואקזוטי, ונשא אופי של הצגה עתיקה ומסוגננת.
אחרי שהמפלצות יצאו, הייתה הפסקה קצרה ואז ירדו במדרגות שורה ארוכה של נזירים לבושים בתלבושות צבעוניות ומסכות ענקיות די פשוטות, רובן אנושיות, בגבהים שונים. הגבוהה מכולם הייתה דמותו של בודהה, שאחריו צעד נזיר עטוי במסכת סוס שהחזיק בידו שמשיה ענקית. כולם התיישבו על הכיסאות המרופדים הצבעוניים בשורה הראשונה של הכיסאות, שעד כה נותרו ריקים. הנזיר עוטה מסכת הסוס עמד מאחורי הנזיר שגילם את בודהה, והחזיק בשמשיה. ילד קטן עם מסיכה אפורה שעליה קווים גליים לבנים, הדומים לשפם לבן, החזיק בידו פרחים מלאכותיים ונפנף בהם ליד פניהם של היושבים, וסימל את הרוח שנשבה לידם.
ואז התחיל טקס די מייגע, שבו בכל פעם קם נזיר בעל מסיכה אחרת, וביצע כמה סיבובים של ריקוד לפני היושבים וחזר למקומו. ושוב נזיר בעל מסיכה אחרת, חזר על אותו הדבר. ובאמצע היו הפסקות ענקיות שבהן לא קרה דבר והנזירים רק ישבו בשקט וחיכו. היה די חם, ונדברנו שניסע בשלוש וחצי מפני שאמרו שהאוטובוס האחרון יוצא ב-4, וצריך לעלות עליו קודם. נפנפתי לאפי שישב עם הצלמים והחלטנו לחזור באוטובוס הבא.
גם הפעם האוטובוס היה מלא, וחלק מהתיירים עלו לגג, אך אנחנו ישבנו יחד ולא נמעכנו כל כך כמו בדרך לשם. החוויה כולה עוררה בי רגשות מעורבים: מצד אחד הנאה מן הטקס המסורתי המסוגנן והצבעוני מאוד, ומצד שני הסתייגות מן ההשתלטות המערבית של התיירים על האווירה כולה. שכחתי לציין שבמהלך הריקודים יצאו שני נזירים עם חלוקים צבעוניים פשוטים וגסים, ומסיכות גדולות אך פשוטות וגסות בעיצובן, ואספו כסף בקהל כשעטפו בצעיף משי לבן את צווארי התיירים, וביקשו מהם כסף. גם זה פגם מאוד בתמונה, אף על פי שאולי זה מנהג מקומי עתיק, ורק המעמד של תיירים עשירים ומקומיים עניים גרם להסתייגות שלי.
התנצלות לקוראים:
אני מניחה שדי נמאס לכם לקרוא את תיאורי ה"מדרכה צרה שלידה נחל המתפתלת בין חומות אבן ושדות" שלי, ואני מבקשת את סליחתכם על כך. פשוט, אנחנו לא שבעים מהמראות האלה ומתמוגגים מהם בכל פעם מחדש. מפני שלראות את המראה ולחוש את הקרירות שנושבת מן המים בצהרים החמים כשההרים החומים והיבשים למעלה – שונה מאוד מלכתוב או לקרוא על כך. אפי ניסה לצלם את אחת המדרכות/תעלות/חומות האלה ואני מקווה שיצליח להעביר את התחושה.
