יום שלישי, אפריל 26, 2016

פוקרה - פגודת השלום

אחרי יום מנוחה יצאנו לעוד הליכה, שייט בסירה לרוחב האגם, וירידה בצד השני שממנו מתחילה העלייה לפגודת השלום היפנית שאנחנו רואים ממרפסת הגג של המלון.





 העלייה הייתה קצת תלולה וחלקה על אבנים די בולטות, אבל אנחנו עצרנו המון פעמים לנוח ולנגב את הזיעה, ויכולנו להתבונן בנוף הנפלא של האגם וההרים סביבו המשובצים בבתים קטנים שגגותיהם מציצים מבין העצים הירוקים. כל הזמן זכרתי את אגם לוגאנו המופלא שאני מאוד אוהבת והמראה מאוד דומה בעיקר מרחוק… 






בדרך עברו אותנו תיירים מערביים צעירים ששלושה מהם היו אחרי טרק, וממש ראו שהרגליים כואבות להם בכל צעד, אך כמובן שהם עברו אותנו בגלל ההפסקות הגדולות שעשינו. היו כאלה שירדו משם וסיפרו שאנחנו כבר לא רחוקים וכל הכבוד לנו שאנחנו עולים כי אפשר לעלות מהצד השני של ההר במכונית.

למעלה היו תיירים הודים ונפאלים שהגיעו במכוניות וצילמו הכל, אבל היה ממש חם, ולי כבר לא היה כוח לעלות לפגודה עצמה, והסתפקתי בישיבה על הספסל מולה עם המטריה שמשמשת לי כצל כשאין משהו אחר, וליהנות מהמראה הנקי והטיהור שמאפיין את פגודות השלום היפניות שראינו עד היום בדארג׳ילינג ובלאדאק.




אחרי מנוחה ושתיית משקה קר באחד מבתי קפה הרבים הצמודים למדרגות היורדות מהפגודה, התחלנו לרדת והפעם העדפתי את המטריה על מקל ההליכה כי באמת זו הייתה ירידה מסודרת ודי מתונה. בניגוד לסיקים בהודו בה לא היו שום שלטים או חצים המראים איך לרדת, בנפאל יש עידוד רב להליכה עצמאית של תיירים ורוב הטרקים נעשים בלי מדריך רק עם סבלים ששוכרים לבד. בכל זאת שאלנו מדי פעם כי לפעמים הייתה התפצלות ולא היה שלט, אך תמיד הופיע מישהו שכמובן ידע והראה בשמחה לאן לפנות.

אבא ממשפחה של תיירים נפאלים מקטמנדו הראה לנו לאן ללכת ושוחח אתנו קצת עד שהתקדם ועובר אותנו, כשהילדים והאישה דוהרים לפניו ואפילו הסבתא לא מפגרת בהרבה אחריהם. ושוב עצרנו מדי פעם במקומות תצפית והתבוננו על הצד האחר של פוקארה, בדרך למפלים של דבי, תיירת שוויצרית שטבעה שם עם בעלה בשנות השבעים. למעשה עברנו בתוך כפרים, אך אלה כפרים יותר קרובים לעיר והם פחות רומנטיים מהכפרים שעברנו דרכם בירידה מסרנגקוט. לאט לאט גברה הצפיפות של הבתים ולבסוף הגענו לכביש גדול מאוד ובצדו חנויות ומסעדות למקומיים או לתיירים הודים או נפאלים.







היה חם וכבר לא היו נופים מלהיבים וכשהגענו למערה הקדושה כבר הייתי די מותשת, אבל ירדנו במדרגות וראינו רק את החושך, ובצד היו עוד מדרגות הרבה יותר עמוקות שהובילו כנראה לחלק המערה שיש בו סטלקטיטים. אבל אני כבר הייתי קצת קלאוסטרופובית, והיו שם ריחות לא טובים, ובכלל בספר היה כתוב שיש מעבר תת-קרקעי למפלים, וממש לא הייתי במצב רוח להמשיך מתחת לאדמה. אפי המסכן וויתר בלית ברירה כי לא רצה לרדת ולעלות בחזרה אם לא מוכרחים, וכנראה שגם לו כאבו קצת הרגליים…

למעלה במקדש הקטן ישבה חבורת עולי רגל ושרה בהתלהבות בליווי תופים ובהנחיית גבר כסוף שיער, שירה דתית שנשמעה כמו חזרה בלתי פוסקת על אותו פסוק גם במלים וגם במנגינה. אבל כנראה שהיה שם סדר, כי כולם הפסיקו ביחד והתחילו לענות לדקלום של הגבר הכסוף בקריאות קצובות, והכל בשמחה ובהנאה גדולה.


מעל המקדש שוק של חפצי קדושה והכל: מזכרות, בגדים, אוכל, ספרים וגלויות, ואפילו מכשירי חשמליים…

מעבר לכביש הרחב והסואן היו המפלים, שהיו פשוט מוצפים בתיירים הודים ונפאלים וכמה תיירים מערביים בודדים. בסך הכל אלה לא מפלים מלהיבים, והצפיפות במקום לא הוסיפה להנאה שגם כך לא הייתה גדולה. למעשה הדרך היפיפייה למטה הייתה המטרה האמיתית של הטיול הזה, ואכן זו הייתה הליכה מהנה מאוד.


חזרנו באוטובוס מקומי, ואישה מקומית צעירה עם ילד שישבה לידינו, שאלה אם אנחנו מישראל ודיברה אתנו עברית טובה. היא עבדה כמטפלת בתל אביב ובחיפה והילד שלה נולד בארץ בבית חולים וולפסון. היא הייתה מאוד חביבה ופטפטנו כשכל האוטובוס מקשיב ומתבונן בסקרנות בתופעה המוזרה של אישה מקומית במחברת בשפת הזרים המערביים…

ירדנו במקום הכי קרוב ללייקסייד, האזור בו אנחנו גרים, והלכנו קצת אתה עד שדרכינו נפרדו. הייתה עוד הליכה די ארוכה בעיר עד למלון, והתברר לנו בדרך שהאזור התיירותי הרבה יותר גדול ממה שחשבנו, כמו שגילינו בסיור הראשון שהעיר הרבה יותר גדולה ממה שידענו.

אין תגובות: