סיקים
קמנו מוקדם בבוקר לגמור את האריזה ולהגיע. בזמן הboarding לעמדת הג׳יפים במרכז העיר עם כל התיקים. שני הצעירים שצ׳רינג ובלסינג למעשה מגדלים, כלומר מלמדים אותם את מלאכת המלצרות והמלונאות ומעודדים אותם ללמוד ולהתקדם, כמו שעשו עם הנערים הקודמים שטיפחו, ועכשיו הם בשלבים שוני של סיום לימודים או השגת מקצוע, לקחו את התיקים לג׳יפ והעלו אותם לגג במקומנו, ועל כך קיבלו את שכרם.
ישבנו ליד הנהג, שהעביר את המהלכים בין הרגליים של אפי, שישב לידו. מאחורינו ישבו משפחה הודית עם הורים וסבים ושתי בנות וזוג הודי צעיר. היציאה מהעיר הייתה קשה בשעת הבוקר, בה כולם נכנסו או יצאו ממנה ברחובות הצרים, כשפסי הרכבת תופסים גם כן מקום בשטח הצר בין הבתים. אבל כשיצאנו מהעיר התחלנו לדהור, ואני מוכרחה לציין שהנהג היה ממש בסדר, והאט בירידות התלולות והמתפתלות, ועקף רק כשאפשר היה לעשות בצורה בטוחה. הבעיה הייתה שמלבד הולכת נוסעים, הג׳יפ משמש ככלי לשליחת חבילות גדולות, אוכל מוכן בשקית,צו אפילו מעטפה עם כסף… כל משלוח כזה דורש עצירה אחרי תיאום טלפוני ומעט את הנסיעה. מלבד זאת הנהג עצר פעמיים לקנות לעצמו ירקות ודגים מיובשים תלויים על חוט עגול שכנראה דגו בנהר הגדול שלידו נסענו.
אבל הדרך עצמה הייתה שילוב של יופי מדהים, ופחד אימים להתדרדר לתהומות בצדי הכביש הצר, כשלפעמים אין שום דבר שיעצור את המכונית כמו מגן בטיחות או אבנים גדולות או לפחות עצים גדולים…
כל זה היה נכון עד שהגענו לגבול סיקים, עברנו בשער הגדול והיפה, ואפי ואני נשלחנו כזרים היחידים בג׳יפ, למשרד ליד הכניסה לחכות שהאישור שלנו ייבדק, יירשם בשתי מחברות גדולות ועל הוויזה ההודית בדרכונים שלנו תופיע חותמת גדולה המעידה שקיבלנו אישור להיכנס למדינת סיקים…
צחוק צחוק, אבל אין ספק שנכנסנו לארץ אחרת, ולא רק למקום ששולטים בו פוליטיקאים אחרים. הכביש היה הרבה יותר טוב ובאמצעו היה קו לבן מפריד בין שני הנתיבים שהנהגים הקפידו לא לחצות רוב הזמן… בערים הקטנות בדרך היו מדרכות מגודרות, והמון עציצים תלויים לצדי הפנסים, ועוד תופעות שלא ראינו בדרג׳ילניג, השייכת למדינת מערב בנגל אשר רוב משאביה זורמים לכלכותה, העיר העצומה בגודלה ובאוכלוסייתה. סיקים גם זוכה להעדפה של הממשלה המרכזית בהודו בגלל קרבתה לגבול עם סין, כלומר זהו אזור בעל חשיבות אסטרטגית ממעלה ראשונה.
הגענו לגנגטוק, בירת סיקים, עיר גדולה ונקייה מהשפעות בריטיות ובנויה בסגנון הסיקימיי, כולה בתים גבוהים מאוד הבנויים על המדרון עם גגות פח צבעוניים או שטוחים עם עיטורי אבן פשוטים מסביבם.
התחנה המרכזית של הג׳יפים בגנגטוק הייתה כמו שזכרנו אותה, מתחת לבניין גדול מאוד, צפופה ורועשת, אך במקום הסבלים שאז צצו מיד כשירדנו מהג׳יפ והציעו את שירותם, הופיע נהג טקסי ומיד לקח את התיקים והוביל אותנו לקצה התחנה, שם חנו בצורה מסודרת כל המוניות, כולן עם גג צהוב.
המלון הקטן היה קצת מרוחק מהמרכז, אבל באמת מצוין, החדר הקטן היה מצויד היטב, אפילו במחממים על הקיר, רצפת עץ חמימה ועל התקרה קורות לקישוט, והשירותים הקטנים היו נקיים ונוחים. אמנם לא היה נוף להרים אך הערפל שעדיין לא התפזר לא השאיר יותר מדי נוף בכל מקרה. התמקמנו ונחנו ויצאנו לאכול צהריים, כמו דארג׳ילינג, גם גנגטוק בנויה על המדרון התלול וכל הליכה היא טיפוס הרים מייגע, או קיצור דרך במדרגות תלולות. מצאנו מסעדה הודית ואכלנו ביחד עם המוני הקייטנים וסתם הודים שנקלעו לסיקים. כשיצאנו מהמסעדה התחיל גשם שהלך והתחזק, הייתה לנו רק מטריה אחת ולכן לקחנו מונית למלון.
בגלל הגשם החלטנו לדחות את בדיקת אפשרויות הטרקים למחר, במלון או בסוכנות נסיעות. ארוחת הערב במלון לא הייתה חוויה קולינרית, אבל בחוץ היה רטוב וחשוך והעדפנו לשבת ליד החלון במסעדה הצופה אל הנוף ולראות את אורות העיר והכפרים שלידה.
בבוקר אכלנו ארוחת בוקר גדולה ויצאנו לחפש סוכנות נסיעות אחרי שהתברר שלעובדים במלון אין שום מושג על טרקים או משהו דומה. רוב האורחים במלון היו הודים והם לא מרבים לצאת לטרקים, בלשון המעטה…
במרכז גנגטוק הפכו רחוב ראשי גדול למדרחוב מהודר עם ספסלים ועמדות עטורות עציצים עם פרחים יפים והמוני אנשים הולכים בו ונהנים מהחופש מצפצופי המכוניות העוברות ברחובות הצרים ומודיעות על בואן בסינוסים החדים.
אפי זכר את סוכן הנסיעות שהשתמשנו בשירותיו לנסיעה לאגם הקפוא, ומצאנו אותו בכוך קטן בו היה רק שולחן וכמה ספסלים מרופדים ליד הקיר. קיבלנו הצעה לטרק פרטי של שישה ימים, הליכה על שבילים מסודרים, סבל שסוחב את התיקים הקטנים שניקח ומלונות ואוכל לכל הימים. המחיר היה סביר אבל שאלנו אותו אם יוכל למצוא עוד זוג שיוזיל את המחיר וייתן לנו קצת חברה. הוא הבטיח שישתדל אבל לאור מספר התיירים המערביים הקטן מאוד בעיר, לא היו לנו ציפיות גדולות שזה יקרה. התלבטנו קצת אבל החלטנו שזה יהיה אפילו פחות מהטיסות לדלהי ולנפאל שחסכנו, כך שזאת לא תהיה חריגה מהתקציב שעד עכשיו עמדנו בו יפה.
הסוכן הסיקימי הצעיר, שהתברר מהר שהוא בן ארבעים וחמש ויש לו שלושה ילדים...הסביר לנו איך להגיע למכון לטיבטולוגיה ולארמון המלך וגילה לנו שכל המוניות שאנחנו רואים בעיר הן למעשה מה שנקרא אצלנו מוניות שירות, כלומר עם מחיר קבוע וארבעה נוסעים לפחות. מצאנו מונית כזאת למקום שבו המכון נמצא ומהר מאוד הגענו אל תחתית המדרון התלול שבקצהו, כך נאמר לנו, נמצא המכון.
בעלייה התלולה הצטרף אלינו נער צעיר שהתעניין בנו ובעיקר סיפר על עצמו, הוא בן שמונה עשרה ולומד במכון הטיבטולוגי ונלהב מאוד מהלימודים, והזמין אותנו להצטרף אליו לביקור במנזר ובמקדש שליד המכון. המנזר היה יפה וצבעוני והוא הסביר לנו על המורים, ראשי מסדר הנינגמאפה, אחד מארבעת המסדרים הטיבטיים. הוא סיפר שעכשיו הוא לומד ומתרגל עכשיו ׳סילה׳, שזה בעיקר המוסר. עוד סיפר שיצא בבוקר במחשבה שהוא צריך לעשות משהו טוב, ולא ידע מה לעשות. והנה, הפלא ופלא מצא אותנו והוא נהנה לעזור לנו ככל יכולתו, והצטער שאיננו מדברים טיבטית או נפאלית כי אז היה יכול להסביר לנו את כל הדהארמה…
הוא ליווה אותנו גם במכון, שבנוי כמקדש מקושט וצבעוני ומכיל תערוכה מעניינת של פסלי בודהה והמורים של סיקים וכל מיני כתבים עתיקים, בין השאר כתבים של הלאפצ׳ה, שלא ידענו שהם בנמצא בכלל. היו שם גם כלי קודש שונים ושטיחי קיר מצויירים שבהם סיפור חיי בודהה ותולדות הבודהיזם בסיקים. הוא ליווה אותנו בירידה לעיר ובדרך הוביל אותנו לפסל של מייסד הבודהיזם בסיקים שהוקם על ידי הממשלה בסיקים.
נפרדנו ממנו והמשכנו במונית לעיר ועצרנו במדרחוב, לקנות עוד מקל הליכה לטיולים שבכל מקרה חסר לנו וחשבנו שיועיל בטרק. אכלנו צהריים במסעדה טיבטית והופתענו שלא היו להם מומו עם ירקות. (אנשי ההרים ללא ספק אינם צמחוניים, ואפשר לראות זאת במיעוט הירקות בדוכנים)
עלינו באיטיות במדרון התלול וניסינו להגיע לשער לארמון המלך, שהיה אמור להיות במנזר הגדול שלידו, אבל בתחילה לא מצאנו את השער ואחרי שחזרנו ושאלנו עליו, מצאנו שאותו סגור עד אחרי הצהריים המאוחרים. היה עוד שער שאמרו לנו עליו אבל תייר צעיר שפגשנו, אמר שניסה אותו והוא היה נעול גם כן.
בלית ברירה ירדנו, נהנים מהטיול ומנוף העיר הצבעונית היורדת בצפיפות והעצים הגדולים מאוד שממלאים כל מקום שאינו בנוי. חזרנו לסוכן הנסיעות לסיכום הפרטים ולתשלום, וירדנו למלון לנוח ולהתארגן מחדש בשני תיקים קטנים עם מה שנצטרך לשבעה ימים, מפני שאת היום הראשון נבלה בנסיעה של שש שעות בshared jeep ליוקסאם.
נזכרנו שלא שאלנו אם במלונות שבהם נלון יהיה חשמל, וצלצלנו לסוכן שצחק ואמר שכמובן שלא, אלה רק tea houses , כלומר משהו מאוד בסיסי. טוב שדיברנו אתו על זה, עכשיו אני מרגישה מוכנה נפשית, ולא ניקח שום טאבלטים, רק את הקינדל של אפי והטלפון, שיש לו בטריה רזרבית סולארית שמתמלאת בהליכה אם יש שמש.
נראה לי שזה יהיה מין ריטריט, בטבע, בלי קשר לעולם או לדוברי אנגלית בכלל.
את הבוקר שלפני היציאה ניצלנו לקניית תרופות שנגמרו לאפי וספר נוסף בשבילי, ״זמנים קשים״ של דיקנס… מתי אם לא בימים כאלה אפשר לקרוא את דיקנס בשפת המקור בדפוס זול וקטן שנעשה בהודו?
צפון מערב סיקים, הנה אנו באים! אחזור לבלוג בעוד שבעה ימים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה