יום רביעי, אפריל 13, 2016

קטמנדו יום שני - פשופאטינאט מקדש הינדי

למחרת בדקנו היטב את הדרך והלכנו ברגל לפשופטינאט, המקדש ההינדי החשוב ביותר בעיר, שבו נמצא גם מקום שרפת הגופות של ההינדים.

 הדרך עצמה הייתה כמו אתר תיירות מרתק. בתים מאובקים ומוזנחים שכשמתקרבים אליהם רואים שהם מעוטרים בתבליטי אבן עדינים או בתבליטי עץ ושבכות עץ צפופות שמתחילות להתפרק או להישבר,



 בתי לבנים אדומות קטנות שחלקם נהרס ורואים רק את התחלת הקיר שנפל, בתים עם סדקים גדולים בקירות או חורים שנבעו מאבנים שנפלו, ובתים מודרניים גדולים שלא נפגעו ברעידת האדמה בכלל.

מסימני הנזק של רעידת האדמה


חלק מהחנויות נמצא בתוך כוכים קטנים, וחלק נמצא בחללים קטנים המחולקים לכניסות נפרדות בדלתות עץ צבעוניות, וכך אפשר להיכנס לחנות כזאת מכמה כניסות. 

מכין מיץ מקנה סוכר

והרגליים שלו בתוך סל הפירות 

חרש עץ






הרחובות הצרים שלפני המקדש מלאים בחנויות המיועדות לעולי הרגל ההינדים: פסלי האלים, מנחות, שרשרות פרחים כתומים, חטיפי אורז מתוק וכו׳.


הגענו למקדש והתברר שזה מתחם ענק, מלא בסטופות יפות ומעוטרות בתבליטי אבן, אבל למקדש עצמו אסור לאנשים שאינם הינדים כמונו להיכנס, אלא רק להציץ, וקצת התאכזבנו.

אבל בהמשך המראה היה די יפה, המתחם מתרומם מעל נחל, שהוא למעשה מי ביוב, שלידו נהגו לשרוף את המתים כמו בווראנסי, אבל עכשיו הממשלה אוסרת על כך והם בנו קרמטוריום מודרני ורק שם מותר לשרוף.



 ישבנו למעלה על ספסל והסתכלנו במתחם היפה אך המאוד מוזנח ודי מלוכלך, השוקק עולי רגל ותיירים ואפי צילם עד שהרגשנו שמיצינו את המקום.







נכנסנו גם למקדש שהפך למעון לקשישים. 

השעה הייתה שעת צהריים וחשבנו שזה זמן טוב לבקר במסעדה הסינית של אחיו של צ׳רינג, ידידנו מדארג׳ילינג, ולכן עלינו על טקסי לכיכר הקרובה למסעדה במרכז העיר. בתחילה לא מצאנו את הרחוב, והמשכנו לשאול על המסעדה עד שמצאנו מישהו שהכיר אותה שהפנה אותנו לרחוב די מרכזי, סואן וצפוף. הכניסה למסעדה הייתה ליד כוך קטן, ומי שלא שמע עליה לא יכול היה לדעת על קיומה. עלינו במדרגות חשוכות, והגענו לדלפק שלידו עמד איש מבוגר ובחור צעיר.
אפי אמר שאנחנו מחפשים את אח של צ'רינג   והמבוגר אמר: כן, זה אני. ואז הסברנו לו שאנחנו חברים של צ׳רינג וסונג מיט היינו אצלם בדארג׳ילינג והם נתנו לנו את הכתובת של המסעדה. הוא חייך ונראה דומה מאוד לצ׳רינג ונראה שגם הוא די מופנם וביישן, אבל מהר מאוד נקשרה שיחה על המשפחה בדררג׳ילינג, על האחות המורה, והרגשנו שהוא נפתח אלינו. שאלנו איך היה ברעידת האדמה, והוא הסביר שהבניין בנוי מבטון ולכן כמעט ולא נפגע, חוץ מכמה סדקים לא מסוכנים. נכנסנו למסעדה שהייתה גם כן די חשוכה בגלל הפסקת חשמל, תופעה קבועה בנפאל בגלל סכסוך עם הודו שמספקת לנפאל דלק, אבל האוכל היה מצוין והמסעדה הייתה מלאה בסועדים מקומיים שהגיעו אליה למרות שבקושי היה לה שלט קטן ברחוב הצפוף מתחתיה.
יצאנו החוצה והתלבטנו אם לקחת טקסי או ללכת ברגל ואז התחיל לטפטף ונהגי המוניות נהיו חמדנים, וחשבנו שהגשם לא יימשך הרבה ולכן הלכנו ברגל עם המטריות ביד, עד המלון.

סדן לצורפים

סמסרה היא נירוונה, נירוונה היא סמסרה... 
 זה היה הלילה השלישי והאחרון שלנו במלון המפנק ונחמד, והכנו את עצמנו לירידה ברמה למחרת, אף על פי שהמלון נראה נחמד וקיבל ביקורות טובות בטריפאדווייזר. 

2 comments:

מני גל אמר/ה...

הי חברים התחלתי שןב כמו במסעכם הקודם לעקוב אחריכם ואני נהנית להזכר בנפאל היפה והידידותית שפגשתי אני בטיול קצר עם חברה שכלל שבוע והצי קטמנדו וסביבתה ועוד כשבוע בפוקרה כולל טרק לפונהיל התמונות יפהפיות ומבהירוות לי שראיתי רק קצה קצהו אז תמשיכו להפיק ולהנות ולשתף יעלי גל

סיון א. אמר/ה...

נפאל אחרת ממה ששמעתי עליה עד היום בדרך כלל שמעתי על קטמנדו כנקודה בדרך לטרק בהרים. נשמע מקום מרתק.