שישי ואחרון ביוקסאם - טשידינג, גנגטוק, סיליגורי וגבול נפאל

הערה מתודית: שמתי פתאום לב שלאחרונה לא  העליתי סרטונים, ואין לי כח לעדכן ובלאו הכי הרי לא תקראו שוב שום פוסט, אז מי שרוצה העשרה אודיו-ויזואלית מוזמן להכנס מפעם לפעם ליוטיוב, לחפש efipaz, מובטחות שעות של הנאה...
למהדרין: אם תעשו מינוי (חינם), תקבלו הודעה על כל סרטון חדש... עוד לפני הבלוג... 

To my English reader (s) 

YouTube clips can be found under "efipaz" 

---------—----------------------------------------ביום האחרון נסענו למנזר טאשאדינג בדרך אחרת שבה לא נסענו קודם, הדרך משובשת יותר מהדרכים קודמות, עלינו ברגל חלק גדול מהדרך בתוך הכפר שבנוי לגובה. ליד המקדש היו הרבה סטופות ענקיות שהחשובה והגדולה ביניהן הייתה מקושטת בסרטים ואחרת הייתה מצופה בצבע זהב, וכולן עומדות צפופות במתחם גדול ומרשים. יש שם בית ספר גדול לנזירים ובכלל זהו מנזר פעיל וגדול והכפר שלידו גם כן נראה מפותח והבתים יפים וצבעוניים עם המון עציצים יפים. זה היה באמת יפה וקצת מיוחד במיוחד הקרבה לכפר שממש נמצא צמוד למנזר שלא כמו במקומות האחרים בהם היינו.

  

והנה  כמה תמונות מהחדר בו בילינו את זמננו בין הנסיעות ובו אכלנו בהגשת המדריך פנצ'המן:

זה לא בחדר, זה על הגג של הבית

חזרנו ואכלנו צהריים, ובערב הוגשה לנו ארוחה ענקית עם כל השאריות, כל מיני ירקות, נודלס, ואפילו צ׳יפס! ולקינוח עוגה מצופה קרם שנקנתה באחת החנויות שהיה כתוב עליה happy track

את רוב העוגה השארנו למדריך אחרי שטעמנו והיינו קצת המומים מהמתיקות המופרזת שלה… נפרדנו מהמדריך, נתנו לו טיפ נדיב והמלצנו לו להמשיך וללמוד אנגלית ולתרגל בדיבור כדי להשתפר.

בבוקר האחרון ביוקסאם הייתה לנו הפתעה נעימה כשיצאנו למרפסת, וראינו את אחד ההרים הגבוהים המכוסים שלג בצורה ברורה וצלולה, אחרי כל הימים המעורפלים, חיכה לרגע הזה כדי להופיע במלוא יופיו...

בשש בבוקר התייצבנו מוכנים על כל התיקים לחכות לג׳יפ שבו ניסע לגנגטוק, ויחד אתנו חיכה תרמילאי אנגלי צעיר שגם הוא הזמין מקום דרך המלון. הזמן עבר בפטפוט והגיעה השעה היעודה לנסיעה, שש וחצי, ושום ג׳יפ לא הגיע. בעל המלון שלנו יצא ושאלנו אותו מה קרה, והוא צלצל והסביר שהג׳יפ שאתו היינו אמורים לנסוע התקלקל ובקרוב יגיע ג׳יפ אחר. ישבנו לשתות תה במסעדה, והג׳יפ הגיע לפתע, לפני שהספקנו לשתות את התה.

למרות שביקשנו שלושה מקומות באמצע הכל השתבש ואולי בגלל שזה היה חלק מהפיצוי שקיבלנו לא נתנו לנו מקומות טובים, הושיבו אותנו בשני המקומות הצמודים לנהג, שהם יחסית נוחים, אם כי די צפופים. מיד כשנכנסנו התברר ששני נוסעים שישבו כבר במכונית הם ישראלים, אב ובנו וכמובן שפתחנו בשיחה על המקומות שבהם הם ואנחנו היו בהודו וכמובן מאיפה אנחנו וכו׳. 

אחרי נסיעה די קצרה הג׳יפ עצר, ונראה שאחד הצירים יצא ממּקומו כשהנהג הקפיץ את המכונית על אבן גבוהה במהירות גדולה מדי. יצאנו מהמכונית וחיכינו כשהנהג מתדיין עם הנוסעים ונהגים אחרים על מצב הציר, כך זה נראה לפחות… מהר מאוד הגיע עוד ג׳יפ ומייד חילקו אותנו בין שני הג׳יפים, ואנחנו והישראלים האחרים הוצבנו על הג׳יפ החדש, שנשארו עליו עוד כמה מקומות ולא הבנו מדוע לא העבירו אליו את כל הנוסעים. 

יצאנו שוב לדרך כששאר הנוסעים מחכים לתיקון הג׳יפ הראשון, וחשבנו שמזלנו שפר עלינו, אך מהר מאוד עצרנו בכל מיני כפרים, ואחד אחד עלו עוד נוסעים, עד שהג׳יפ היה מלא לגמרי ואנחנו שישבנו במושב שליד הנהג היינו בכל מקרה דחופים כי בג׳יפ הזה המושב ליד הנהג היה קטן יותר וחצי מהישבן שלי היה באוויר, והרגשתי את זה טיב בסוף הדרך… הנהג כל הזמן ענה לטלפון הסלולרי, אך רוב השיחות שהגיעו אליו היו כנראה טעות במספר, כי הוא כל הזמן אמר: הלו, הלו, והניח את הטלפון במקום. חלק מהשיחות היו קביעת מפגש עם אנשים שעלו על הג׳יפ או מסרו משהו לנהג שיעביר, חבילה או כסף או אפילו שק גדול מלא ירקות כלשהם.

אני מציינת את השיחות בטלפון הסלולרי מפני שהדרך הייתה מאוד צרה ותלולה, רובה הגדול לא סלול בכלל ומלא אבנים גדולות, והנהג היה צריך להעביר הילוכים ולהחזיק בטלפון כשמכוניות מגיעות במפתיע מהצד השני בלי שיוכל לראות אותם בגלל הפיתולים החדים. אבל אימצתי את הטכניקה שאפי המליץ עליה ועצמתי את העיניים בכל פעם שהיה נדמה לי שאנחנו עומדים להתגלגל לתהום העמוקה או להתנגש במכונית גדולה שמגיחה ממול.

אחרי כשעה וחצי כשהמכונית כבר התמלאה וכל השליחויות ניתנו עצרנו סתם כך על הדרך במקום שהיא התרחבה קצת, והנהג שכב לו לנוח על מעקה האבן בצד הכביש, וכולנו יצאנו לאוורר את הגוף ולשחרר נוזלים. חזרנו לנסוע ומיד הנהג מחייג, כן, זה מה שהוא עשה, ומדבר עם מישהו בטלפון, למרות שלפני דקה שכב בשקט ולא חשב לנצל את ההפסקה לשיחה החשובה בוודאי…

כשלא דיבר בטלפון שוחח בקול רם עם אחד הנוסעים שישב במושב האחורי ודיבר כל הזמן כמעט, מלבד הפסקות קצרות שכנראה נמנם בהן.

בעיר גדולה יחסית עצרנו ליד מסגריה בלי הסבר כלשהו, ולא ברור לי אם זו הייתה התייעצות או תיקון ממש, כי לא ראינו משהו כזה… בכל אופן ליד במסגריה הייתה מסעדה, אבל בניגוד למסעדה שעובדת בעיקר עם הג׳יפים שעוברים בדרך, המסעדה הזאת שירתה אנשים מהסביבה וזה אומר שכל דבר לקח להם המון זמן, ואנחנו ממש בלענו את הצ׳אפאטי והירקות שהכינו לנו ברגע האחרון לפני הנסיעה, ואז כמובן חיכינו עוד קצת עד שהנהג היה מוכן והג'יפ יצא לדרך. הגענו לגנגטוק, ישר למון המפנק, נחנו והשלמנו חובות כתיבה וסידור צילומים מששת הימים האחרונים.

יומיים נעימים ושקטים עברו עלינו בגנגטוק, קניות חיפשו שוק אוכל שלא נמצא כי בנו בניין גדול במקום בו הוא היה… מצאנו במקומו שוק ירקות אורגני עלוב ומסודר מדי, ועד היום אני בחוסר של שוק אוכל בסיקים, כשאני משתדלת בכל מקום לראות את שוק הירקות ולהתרשם מהירקות והפירות המוזרים בכל מדינה…

הנסיעה באוטובוס לסיליגורי הייתה חוויה אנתרופולוגית של המהות ההודית גם כשהיא באזור פחות ׳הודי׳ כמו סיקים. יום לפני הנסיעה שאלנו בתחנת האוטובוס אם אפשר לקנות כרטיסים ולשמור מקומות ונענינו שאפשר לקנות רק באותו יום ולבוא שעה לפני הנסיעה. ב 12 הגענו לתחנה אך בקופה אמרו שהיינו יכולים לקנות מהבוקר ושנשארו שני כרטיסים אחרונים. חיכינו ליד המפרץ בו האוטובוס היה אמור לעצור, אך כמובן שבוא עצר במפרץ אחר וכל הנוסעים רצו במהירה למקום והחלו להעמיס את התיקים מאחור ולמעלה בבלגן הודי טיפוסי. ואז התהפך הגלגל עוד פעם: במקום שנשב במקומות האחרונה ים כמו שהמוכר בקופה אמר היו לנו כרטיסים למקומות מצוינים באמצע (?!) ולאלוהי חברת האוטובוסים הלאומית הסיקימיית פתרונות… עוד גילוי מעניין היה שהאוטובוס שהיה אמור להיות אקספרס, ישירות לסיליגורי עצר כל הזמן, והעלה והוריד נוסעים עם חבילות ושקים, בצורה בלתי רק ספרדית לחלוטין…

הדרך הייתה יפה מאוד אבל כמובן קופצנית ומתפתלת ותהומות עמוקים עד בלי סוף נפערו בצדי הכביש הצר בעיקר אחרי שיצאנו מסיקים ואיכות הכביש ירדה פלאים. לקראת סיליגורי התארך פקק שלא ראינו את סופו לכיוון שלנו, אך גם מהכיוון השני הגיעו מכוניות בהפסקות גדולות. חשבנו שזו איזה תאונת דרכים והשוטרים מכוונים את התנועה ונותנים לנסוע פעם למכוניות בכיוון שלנו ופעם לכיוון השני. התקדמנו לאט לאט, בכל פעם כמה מטרים ולא ראינו מה קורה מפני שהדרך התפתלה. לבסוף ראינו מחסום של הרכבת ופסים, ובכל פעם שרכבת עברה הוא ירד הרבה לפני כן, וכולם חיכו בסבלנות, בלי שוטרים וכמעט בלי עקיפות מלבד האופנועים כמובן. סיליגורי היא עיר חשובה מאוד מגיעות אליה הרבה רכבות, וכך נוצר הפקק הארוך והסבלני הזה.

הגענו לסיליגורי שהיא הרבה יותר גדולה ממה שזכרנו והתפתחה מאוד בשנים האחרונות, ויש בה המון מגדלי מגורים ומשרדים, המון מכוניות פרטיות, והמון בתי ספר פרטיים ומכוני רפואה ובתי חולים. האוטובוס עצר לא רחוק מהמלון אבל על הכביש העמוס במכוניות ואוטובוסים לא מצאנו שום אוטו ריקשה פנוי. לבסוף הסכמנו לנדנודים של שני נהגי ריקשות אופניים שהושיבו אותנו עם כל התיקים הכבדים שלנו על המושבים הצרים האלכסוניים של הריקשות. הגענו למלון והתעודדנו מאוד מחצר הגדולה והמטופחת, אחרי המהומה הכאוטית ההודית הטיפוסית בכביש. המלון היה ממש מפנק, ולמרות שהיה הרבה פחות חם ממה שחשבנו נעזרנו במזגן כדי לסגור את החלונות ולא לסבול מהרעש של התנועה הצפופה. אכלנו ארוחת ערב בחדר והלכנו לישון אחרי שביררנו את הפרטים על האוטובוס לגבול הנפאלי. 

בלילה ירד המון גשם והייתה סופת ברקים ורעמים, אבל בבוקר הכל נרגע, ויצאנו לכביש לעצור את האוטובוס הנוסע לגבול נפאל, ביחד עם עובד המלון שעזר לנו לזהות את האוטובוס ולהעלות את התיקים הכבדים. זה היה אוטובוס שבנוי כאוטובוס עירוני, בלי מקום לתיקים אבל הסתדרנו בקלות כי לא היו הרבה אנשים באוטובוס. בדרך ראינו בתחילה בנייני מגורים גדולים ומשרדים, ואחר כך מטעי תה ושדות אורז וגידולים אחרים.

אחרי באגדוגרה לא נשארו הרבה נוסעים ועלו מעטים, ואז הגענו לעיירת הגבול שבה היה משרד הimmigration ההודי בו היינו צריכים להחתים את הוויזה, אבל הכרטיסן שכח להגיד לנו לרדת והאוטובוס כבר התחיל להעלות נוסעים לסיבוב בחזרה לסיליגורי, ורק אז הוא נזכר להוריד אותנו באמצע רחוב עלוב לא סלול עם המון בוץ מהגשם וחנויות קטנות ולא ראינו ריקשות לידנו עד שבעל החנות שלידה עמדנו כיוון אותנו לאן להגיע ומצא לנו ריקשות אופניים. הכביש היה מלא במכוניות ואופנועים והריקות התפתלו במיומנות בין כלי הרכב והאנשים ונכנסו לחצר הגדולה של משרד ההגירה. שוטר גדל קומה וקשוח מבט עמד בכניסה לצריף והורה להם לרדת מהשביל למדרון קטן לצד השביל, ואני נאלצתי לרדת בפחד גדול כשהריקשה, שגם כביר יציבה הספסל שלה מוצב באלכסון, הייתה מוטה לגמרי באלכסון מפחיד, וכל התיקים הכבדים עוד יותר מקשים על הירידה. הנהגים העלו את התיקים למרפסת של הצריף, ונסעו אחרי שהשוטר שאל אותם בגסות כמה שאלות, כנראה מאיפה לקחו אותנו או משהו כזה. אחר כך שאל אותנו: לאן אתם רוצים לנסוע? נו, באמת, לאן זרים יכולים לרצות לנסוע ממעבר הגבול בין הודו לנפאל? אולי לסין? אחר כך: מאיפה הגעתם? אפי עונה: מסיליגורי. והשוטר: ולפני כן? אפי: מגנגטוק. וטוב שזה נגמר שם, כי אפשר היה לחזור על כל המסע שלנו מספטמבר בקנדה…

עכשיו הורשינו להיכנס לצריף, שם קיבל אותנו הפקיד הנחמד שהסביר שאין חשמל ולכן מכונת הצילום אינה עובדת ושלח את אפי לעשות צילום של הדרכון והוויזה ההודית. כשחזר הפקיד כבר יצא לאן שהוא, ורק כשחזר התחלנו בתהליך ההחתמה על הוויזה. ושוב: מהיכן הגעתם, ולפני כן, ושוב, מזל שעצרנו בדלהי ולא המשכנו לסרי לנקה וכו׳. כל המידע החשוב נרשם על טפסים ביד, וצורף לצילום הדרכון, ונרשם גם במחברת גדולה. מדינה של פצצת אטום ומעצמת מתכנתים להשכיר כבר אמרנו? סוף סוף שוחררו להמשיך בכביש כחצי קילומטר למשרד ההגירה הנפאלי, ושוב שתי ריקשות ושוב הן מתפתלת בין כלי הרכב והאנשים על גשר גדול שבסופו שער יפה וממנו הכביש עולה והנהגים מהר מאוד יורדים מהאופניים ומושכים אותם ברגל במעלה הדרך.