30.3.05 פלינג – פאם-יאנג-צה וסיור במערב פלינג

שלושת הימים האחרונים בפלינג היו מלאי חוויות של נופי הרים פראיים ומיושבים לסירוגין ופגישות מעניינות עם אנשים שונים.
בגסטהאוז פגשנו שלוש בנות ישראליות צעירות ונחמדות שהגיעו מדרג'ילינג באותו יום שאנחנו הגענו מדרג'ילינג ועמדו לצאת לטרק של ארבעת הימים בסביבה, ולהשאיר את התרמילים הגדולים עד יום שישי.
היום הראשון עבר בטיול רגלי לא קשה למנזר פאמיאנגצה שמעל לעיר, החשוב ביותר בסיקים ובחורבות הבירה העתיקה של הארץ, שנוסדה במאה ה-17שלידו. העלייה הייתה די מתונה בזכות הכביש הרחב והמתפתל, והחורבות גם הן נמצאות במרחק הליכה לא ארוכה במיוחד, אך כמעט כולה עלייה תלולה. מזג האוויר היה נעים ולקראת הצהרים היה אפילו חם. פגשנו את ביזווז, המדריך החמוד שהביא אותנו משדה התעופה לדרג'ילינג, מוביל שתי אנגליות שאסף בגבול בוטאן לטיול שלהן בצפון מערב הודו.
למחרת יצאנו מוקדם לסיור עם ג'יפ בכל הנקודות החשובות שבמערב סיקים. בתחילה חשבנו ללכת לאגם קאצ'אפורי ברגל ולהזמין מכונית שתיקח אותנו משם, אבל הנסיון שעברנו ברומטק, כשניסינו ללכת למנזר שאמור להיות במרחק שעה הליכה, ולאחר שעתיים וחצי הוא היה עדייין רחוק למעלה, וגם האזהרה בספר, שלעתים המטיילים מאבדים את קיצור הדרך שאמור להפוך אותה ל5-6 שעות, הבהירו לנו שזה לא נועד עבורנו, והחלטנו להיות תיירים שמנים ועצלנים ולעשות הכל בג'יפ.
הנהג וואנג די, היה גם המדריך, בן המשפחה הסימפטית שמנהלת את הגסטהאוז, דיבר אנגלית מצויינת ותרם המון מידע גם מבלי שנשאל.
למדנו ממנו שהיערות המופלאים על המדרונות אינם כל כך טבעיים ושטחיהם מחולקים בין אנשי הכפרים. הם מגדלים שיחי הל בין העצים בקצות המדרונות הקרובים לכביש, וביער עצמו עצי אגוז למיניהם ועצי טיק לתעשית העץ. (צריך להבין שהמדורונות שהליהם נמצאים היערות תלולים מאוד מאוד!) הוא סיפר שצרכני ההל הגדולים ביותר הם במזרח התיכון וכשיש מלחמה הייצוא נפגע. הם עצמם לא משתמשים בהל ובכלל האוכל שלהם מאוד פשוט ואין בו כמעט תבלינים. לעומתם ההודים מתבלים את האוכל שלהם בתבלינים כל כך רבים שמחירם מייקר את האוכל מאוד.
וואנג די הוא בן למשפחה טיבטית שישבה במקום הרבה לפני הבריחה מטיבט בסוף שנות החמישים. הוא הסביר שמקור תושבי סיקים הוא טיבט, כך שלמעשה השבטים הן אותם שבטים. וואנג די סיפר על השבטים המקומיים שהפכו להינדים אבל היו אנימיסטים (עובדי הטבע) ועכשיו רוב תושבי סיקים הם הינדים. אבל משפחתו, כמו שאר הטיבטים בכפר שייכים לבודהיסטים מכת הכובע האדום וכך גם המנזרים שראינו, ולכן הסיור הזה היה בשבילו גם עלייה לרגל למקומות הקדושים לו. בדרך ראינו גם "כפר לדוגמא" שבו הממשלה סיפקה לכפריים בתים מוכנים צבעוניים (שנראו יפים מאוד מרחוק, אך אין לדעת איך הם מקרוב) וגשרים חדשים ויפים ותחנות כוח ליד סכרים על הנהר הזורם מתחתינו. ראינו גם החלות של בניית גן סלעים ליד האגםם הקדוש והעבודות האינטנסיביות בכל הכבישים - כל אלה פעולות של ממשלת סיקים שוואנג די התגאה בהן מאוד ומעידות על ההשקעה הגדולה של הודו בסיקים.
אחרי נסיעה בכבישים הרוסים וצרים, בין אבנים גדולות המונחות בצד עד שינפצו אותן וישתמשו בהן לבניית הדרך, הגענו לאגם קאצ'אפורי הקדוש גם לבודהיסטים וגם להינדים. עצרנו במקדשון קטן שהיה בו רק גלגל תפילה ענקי עם פעמון, שכל סיבוב של הגלגל גרם לו לצלצל, ווואנג די ואני ניצלנו את ההזדמנות לשלושה סיבובים... משם הלכנו בשביל צר אל האגם שהיה קטן מאוד, ומקושט בכמויות אדירות של דגלי תפילה צבעוניים, ורציף ארוך הוביל אל רצועת חוף קטנה שלא היה בה מקום ליותר מכמה אנשים.
שני הודים ישבו ליד המים, השליכו גרגרי אורז והדליקו קטורת והצמידו את כפותיהם ומלמלו תפילות. גם וואנג די הצמיד את כפותיו והושיטן למעלה, ירד על ברכיו הניח את מצחו על האדמה שלוש פעמים ומלמל משהו. זה היה מוזר, מפני שהאנגלית המצויינת שלו וההתייחסות המערבית לנעשה במדינה ולפיתוח הגדול שנעשה בה, לא התאימה (לעיניים המערביות הבורות שלנו) למסירות דתית כזאת ממנו.
אחרי הסיור ישבנו לשתות תה, ופתאום ראינו ארבעה ישראלים צעירים, שנראו עייפים וישבו גם כן לשתות תה ולאכול. הם עשו את הטרק המומלץ בלונלי פלנט, אך סיפרו שלא הצליחו להגיע לאגם ברגל מפני שאיבדו את דרך הקיצור, חזרו לכביש ונאלצו לעלות על ג'יפ ולישון ליד האגם. הם תכננו להמשיך בטיול לפי הספר ולחזור לפלינג ביום שישי. לפתע הופיעו שלוש הבנות שפגשנו בגסטהאוז, די תשושות ומזיעות ואחת מהן כמעט נשברה ועמדה להצטרף אלינו לג'יפ כדי לחזור לפלינג, אבל החליטה להמשיך בכל זאת.
וואנג די קרא לנו ונפרדנו מכולם בידידות, ונתנו להם טיפ אחד לפרידה: לקנות נורה חזקה ולהחליף אותה בחדר המלון, כדי שיהיה נעים לקרוא. (קנינו אותה בגנקטוק ונהנינו ממנה מאוד בפלינג שבו לא הייתה נורה בכלל מעל המיטה) הם התפעלו מן הרעיון, אבל היססו כששמעו את המחיר: 225 רופיות. (22.5 שקלים!)
התחנה הבאה הייתה מפלי קנצ'אנג'ונגה, היורדים מגובה עצום ושוצפים למטה בין הסלעים והשיחים, אך התיירים ההודים שירדו בהמוניהם מן הג'יפים להצטלם ולאכול חטיפים היו יותר מעניינים מהם. הם בדרך כלל נוסעים בחבורה של שני זוגות לפחות עם או בלי ילדים, ולפעמים גם ההורים המבוגרים נוסעים אתם. הם מרבים להצטלם ולקשקש בקולניות, ונהנים להתפנק ולא ללכת לשום מקום שדורש הליכה קשה. הרוכלים הם אנשי הכפר הסמוך ומשלימים הכנסה בעונת התיירות מהמבקרים במפלים, וגם הם, כמו הרבה אחרים בדרך מכירים את וואנג די ושמחים להיפגש אתו.
משם נסענו ליוקסאם, המקום שבו נפגשו שלושת הלאמות הטיבטיים והכתירו את מלך סיקים הראשון ב- 1641 לספירה. ליד המקדש יש בית ספר ללאמות, שבו לומדים ילדים מגיל 6, מלבד בודהיזם גם אנגלית ומתמטיקה, והם נבחרים לכך במיוחד. ושוב, וואנג די ירד על ברכיו שלוש פעמים והסתובב אתנו בין הסטופות, והראה את העץ וספסל האבן שעליו ישב המלך כשהוכתר.
ירדנו לכפר וישבנו לאכול צהרים במסעדה קטנה, של חברים שלו כמובן. הכפר הקטן היה מנונמם למדי, ורק זוג צעיר עם שני ילדים שבאו לקנות את זוג הסנדלים הראשון לבן הקטן משכו את תשומת לבנו. החנות היא דוכן העומד על כלונסאות עץ, ובה יושב המוכר וההורים החזיקו את הילד בידיהם, והנעילו לו את הסנדל ואז העמידו אותו, ונתנו לו ללכת עם סנדל אחד כדי לראות אם הוא מתאים. הילד היה גאה ומלא חשיבות, וצעד בחגיגיות לרוחב הרחוב עם כל סנדל, וההורים היו צריכים לתפוס אותו לפני שיגיע לקצה הרחוב.
מזג האוויר המשיך להיות נפלא, חם ונעים ובהיר מאוד רוב הזמן, אף על פי שכבר היה 2 בצהרים, שעה שבה בדרך כלל מתענן ומתחיל אובך וערפל. הדרך המשיכה להיות צרה ומתפתלת ונפסקת מדי פעם, במקומות שבהן הגשמים הרסו אותה.
לבסוף הגענו לתאישידינג, שבה נמצא המנזר השני בחשיבותו בסיקים, ולדברי וואנג די – החשוב ביותר בסיקים ובכלל לכל הבודהיסטים. מן הכפר מובילה למנזר דרך שכולה אבנים גדולות ומחודדות והיא צרה, מתפתלת, ותלולה. הנסיעה בג'יפ על דרך כזאת הייתה קשה מאוד גם לבעלי אחוריים מרופדים כמונו, אבל העדפנו אותה על הליכה על האבנים האלה. גם על הדרך הזאת, כמו כל הדרכים האחרות שנסענו בהן, עובדים כל הזמן, מפנים אבנים גדולות במשאיות ומיישרים חורים שנפערו בה עם אבנים קטנות יותר. ראוי לציין שאחת המשאיות לא התנהגה כמו שראינו עד עכשיו בסיקים – כלומר שיתפה פעולה עם הג'יפ המתקרב, אלא הכריחה אותו לעבור בצמוד אליה ולשפשף את הדופן. התפעלנו משלוות הנפש של וואנג די, שלא כעס ולא קילל אלא קיבל את גורלו בלי תלונה.
כשהגענו לקצה הדרך – הראה לנו וואנג די על שביל צר ומתפתל שעולה למעלה והוא מוביל למנזר. השביל רובו אבנים מחודדות וההליכה עליו קשה, במיוחד כשזו עלייה תלולה מאוד. בכל פעם שנדמה היה שזה הסוף הדרך המשיכה להתפתל והנוף למטה הלך והתרחק. לבסוף הגענו למנזר כמו מנזרים אחרים, אך לידו רואים 'יער' של סטופות ענקיות, שסביבן כתובות אבן טיבטיות גדולות (מנטרות) בכל מיני צבעים. והסטופות עצמן לבנות עם פסלונים צבעוניים וחצאי סהרונים העוטפים גולות בזהב או באדום. זה היה באמת מרשים ומשם נשקף נוף מרהיב של ההרים והעמקים שביניהם. וואנג די פגש שם זקנה טיבטית עם שיער שיבה דליל המורם בצמות על עורפה, והיא הסבירה לו ארוכות על האבנים והחשיבות של כל אחת מהן והוליכה אותנו מסביב, אחרי שוואנג לי חלץ את נעליו וירד על ברכיו שלוש פעמים, כמו שכבר התרגלנו לראות אותו בכל מקום קדוש.
הוא סיפר שהיא אישה קדושה ועשתה גם "retreat", ושכל כתובות האבן מסביב נעשו על ידי אותו אדם. מייד הוליך אותנו מסביב למין סוכה קטנה שבה ישב סתת זקן, ששערותיו הארוכות אסופות על עורפו בעיגול, (ממש הסטריאוטיפ של סתת טיבטי או סיני זקן) והוא חורט על אבן צבעונית כתובת בטיבטית, בעזרת אזמל חד וארוך כמסמר ופטיש. הוא מקדיש את חייו לעשיית הכתובות האלה למען המנזר, לא תמורת כסף. הכתיבה שלו מדוייקת ומרשימה משום שהכתב הטיבטי יורד מקווים ישרים מאוד במאונך או בעיגולים והוא דייק בלי כל מכשיר עזר.
לאחר מנוחה קלה בכפר, שבו פגש וואנג די שוב חברים – הפעם ממש קרובי משפחה, יצאנו לדרך בחזרה, ונהנינו מן האור הרך של אחר הצהריים שלא התקדר כמו בימים האחרונים אלא נמשך לאורך כל הדרך כמעט עד המלון.
ההרים הגבוהים, המדרונות המיוערים ברובם מלבד הטרסות הירוקות המונחות גלים גלים עם מבנה ההר, השמש שירדה על ההרים והשמיים האדומים אחרי שנעלמה, הכפרים הקטנים והמפוזרים והשממה שביניהם, הנחל שהופיע מדי פעם עמוק למטה בין ההרים, המוזיקה הטיבטית המצויינת בטייפ של וואנג די, ילדי בתי הספר בתלבושות הרשמיות והחגיגיות שלהם הצועדים לאורך הדרך בין שום דבר אחד לשום דבר שני, או נבלעים בתוך בקתת אבן עלובה עם גג פח חלוד, בתי הספר הקטנים והמכוערים עם מגרשי הכדוגל והקריקט לידם, עיירות קטנות עם חנויות עלובות ונשים המכבסות בגדים ליד צינורות על הכביש – כל אלה ליוו אותנו לאורך כל היום ולא חדלנו ליהנות מהם.
חזרנו "עייפים אך מרוצים" והגענו למסקנה שכל רופיה מה- 1600(160שקלים) שהוצאנו הייתה שווה וטוב להיות תיירים שמנים ועצלנים לפעמים, ולהכיר במגבלותינו. מסתבר לא כל דבר שכתוב בספר מתאים לנו, ואנחנו צריכים לנצל את האפשרות שלנו להתפנק לפעמים ולראות וליהנות הרבה יותר.